שיחה לפר' ויצא - מדינת ישראל – אור לגויים
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור "אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי אומה"ע ורוב גולמי בני ישראל שהקב"ה גוזר על האדם מתחילת ברייתו להיות צדיק או רשע. אין הדבר כן אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם או חכם או סכל או רחמן או אכזרי או כילי או שוע וכן שאר כל הדעות, ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאי זו דרך שירצה". (רמב"ם בהל' תשובה פ"ה ה"ב)
א"ר הונא: קשה היא התפלה שבטלה את הגזירה ולא עוד אלא שקדמה לאחותה (בר"ר ויצא פרשה ע')
הייתה גזירה שלאה תתחתן עם עשיו, והיא התבטלה בכוח תפילת לאה שהתפללה עד שהיו עיניה רכות מבכי. בכוח התפילה שלה היה לא רק לבטל את הגזירה שתינשא לעשיו, אלא שעוד תקדים את אחותה, רחל.
על רקע הרמב"ם והמדרש הנ"ל, אני רוצה לעסוק בשני נושאים. הנושא הראשון הוא לגבי ידיעה מול בחירה ואיך שניהם עובדים יחד, והנושא השני הוא בנוגע לתפילה.
מצד אחד כולנו יודעים שיש לכל אחד תכנית א-להית ולאור זה הקב"ה נותן לו את התכונות המתאימות לו. מצד שני כולנו יודעים שיש לאדם בחירה חופשית. איך שני הדברים האלה עובדים יחד?
בנוגע לתפילה נברר 3 שאלות: אם הקב"ה גזר גזירה, איך התפילה מסוגלת לבטל אותה? אם הוא רוצה שאני אהיה בריא, לכאורה, אני אהיה בריא גם אם אני לא אתפלל על זה בברכת רפאנו! ואם חס וחלילה הוא לא רוצה, אז גם אם אני אתפלל יום וליל, זה לא יעזור! כיצד תפילה משנה את רצון ה'?
שאלה שנייה שדורשת ביאור רב היא: מהי תפקידה של תפילה בציבור? למה מתכנסים אנו יחדיו כאן שלוש פעמים ביום במניין להתפלל?
שאלה שלישית היא: מדוע יש לתפילה נוסח קבוע? אם תפילה זה דיאלוג ושיחה עם רבש"ע, לא עדיף היה שלא יהיה שום נוסח וכל אחד ינסח את שיחו במילים משלו ולפי נטיות ליבו?
" 'וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת'- לא גנאי הוא לה אלא שבח הוא לה, שהייתה שומעת על פרשת דרכים בני אדם שהיו אומרים 'שני בנים יש לה לרבקה, שתי בנות יש לו ללבן, גדולה לגדול וקטנה לקטן'. והייתה יושבת על פרשת דרכים ומשאלת: גדול- מה מעשיו? [אמרו לה:] איש רע הוא מלסטם בריות. קטן- מה מעשיו? [אמרו לה:] איש תם יושב אוהלים. והייתה בוכה עד שנשרו ריסי עיניה". (בבא בתרא קכ"ג ע"א)
הגמרא תמוהה, שהרי אם יבוא אליי בחור מהישיבה להתייעץ בנוגע להצעת שידוך עם בחורה מסוימת ששמע שיש אנשים המעוניינים להציע לו, והוא בירר עליה ומצא שהיא לא בחורה טובה- ברור שכלל לא צריך לבכות ולהתייסר! מה זה משנה מה אנשים אומרים? הרי הבחור מחליט, הוא יכול לסרב להצעה. אז תמוה מדוע לאה בכתה והתפללה כל כך על מה ששמעה שהיא מיועדת לבוא בברית הנישואין עם עשיו? הרי היא יכולה לומר שהיא לא מעוניינת כלל להיפגש אתו והם לעולם לא יימצאו את עצמם יחד מתחת לחופה, שהרי א"א לקדש אישה נגד רצונה!
אלא וודאי הכוונה שם בגמ' היא ביחס לתוכנית הא-לוקית. התוכנית הא-לוקית היתה שלאה מתחתנת עם עשיו. עם ישראל זקוק לכוח הגשמי של כלכלה וסדרי מדינה כדי שיוכל להיות אור לגויים, וכמובן חשוב לא פחות שיהיה גם את הצד הרוחני. כיוון שעם ישראל זקוק לשני כוחות יחד, התכנית המקורית שנגזרה מלמעלה הייתה שעשיו, האחראי על הצד החומרי של עמ"י, יתחתן עם לאה. ואילו רחל תתחתן עם יעקב, האחראי על הצד הרוחני. יעקב ועשיו ישלבו ידיים ויעבדו בדומה להסכם יששכר וזבולון- שניהם לשם שמים יבנו את עם ישראל, כ"א בדרכו שלו הוא.
לכן יצחק מברך את עשו, יצחק מברך את עשו כי יצחק הולך לפי התוכנית המקורית הא-להית ומכיוון שהברכות הן ברכות גשמיות אז ממילא זה מגיע לעשו, וברכה אחרת רוחנית תכנן לתת ליעקב.
לכן הוא רוצה ציד, הוא רוצה לברך את מי שאחראי לתת לעם ישראל את הצד הגשמי. אבל עשיו משנה מהתכנית הא-להית. עשיו לא רוצה להיות כמו יששכר וזבולון. עשיו מוכר את הבכורה, עשיו מוציא את עצמו מכלל ישראל. כלומר, יש תכנית א-להית, אבל האדם מחליט אם התוכנית הא-להית הזו תצא אל הפועל או לא. כותב הראב"ד בהלכות תשובה שה' בכוונה מיעט את הכוח שלו ונתן את הכוח לנו, כדי שאנחנו נחליט אם אנחנו רוצים את התוכנית הא-להית או לא רוצים את התכנית הא-להית. עשיו מחליט שהוא לא רוצה את התוכנית הא-להית. אין הוא רוצה להיות חלק מכלל ישראל ולבנות את עם ישראל.
ר' יוסף אלבו כותב ב'ספר העיקרים' שמי שלא מתפלל לה' בעת צרתו, זה בגלל אחת מהסיבות הבאות: "א. אינו מאמין במציאות ה' או בהשגחתו. ב. מאמין במציאות ה', אך לא בהשגחתו. ג. מאמין במציאות ה' ובהשגחתו, אך מסתפק ביכולת ה' להצילו. ושלושת דעות אלו הינן כפירה.
פעם כשנכנסתי לבקר אישה חולה, היא אמרה לי שהיא לא מתפללת מפני שלטענתה זו צביעות. כאישה ש- 80 שנה לא עשתה את מה שהוא רוצה, היא הרגישה שהיא לא ראויה לעזרה מהשם. עניתי לה שלמרות זאת עליה להתפלל וה' יושיע אותה. וכך כותב ר' יוסף אלבו:
לעומת זאת יתכן אדם המאמין בהשגחה ואינו מסתפק ביכולת ה' להצילו, שהרי ה' יכול לעשות כל דבר, אבל יסתפק אם הוא ראוי להטבה כמו זו. מה שראוי להאמין הוא: שכל הטובות המגיעות לאדם מן ה' נובעות מחסד גמור של ה', ואינן שכר על מעשיו הטובים של האדם.
ממשיך ר' יוסף אלבו וכותב:
מה שגרם לאנשים לפקפק בתועלת התפילה... אם נגזר – אין צורך בתפילה, ואם לא נגזר איך תועיל התפילה לשנות את רצון ה' לגזור עליו טוב לאחר שלא גזר?
ולפי זה נאמר, שכשנגזר על האדם טוב מסוים, הנה הוא נגזר עליו במדרגה, וכן כשנגזר על האדם רע מסוים, וכשתשתנה המדרגה ההיא או ההכנה ההיא – תשתנה הגזרה בהכרח לטוב או לרע.
הגזירות האלוקיות הן הנה בהיות המקבל בהכנה ובמדרגה ידועה, ואם תשתנה המדרגה ההיא. ובבור זה אמרו ששינוי השם יועיל לבטל הגזרה, וכן שינוי המעשה. (ספר העיקרים)
ה' מביא צרות בעולם כי הוא רוצה שהאדם יגיע למיצוי הפוטנציאל שלו. הצרות והקשיים הם רמזור אדום שהאדם אינו במקום ובמדרגה בו הוא צריך להיות. מטרת התפילה היא לשנות את האדם שיקבל קבלות על
עצמו להיות במדרגה אחרת, ואז אין מקום יותר לצרות, והפוך, הם יגרמו לאדם לעבודת את ה' לא בשמחה.
כך גם אומר הרב דסלר, ב'מכתב מאליהו':
" ויש אדם שנענה בתפילתו, או אפילו רק בהכנתו אליה, עד שעושים לו ניסים גלויים. ההגבלות הללו קיימות רק לצרכי עבודת ה', ולפעמים אפשר שתתמעטנה ההגבלות או גם שתסתלקנה לפי שעה, כאשר דורשת זאת עבודת האדם. שכל ההגבלות הללו נוצרו לצורך הרוחניות, לצורך ניסיון בעבודת ה'. וכשמתעלה הצדיק להידבק ברוחניות, עד שלא יהי לו עוד צורך בהגבלות – ואדרבה, הן תפרענה לו בעבודתו הרוחנית – אזי תתבטלנה ההגבלות מאליהן, ונמצא שעלה אל מדרגת בעלי נסים שאין הטבע עומד בפניהם". (מכתב מאליהו)
אתה יודע מדוע יש תפילה? תפילה זה הופך אותך לאדם אחר, זה קבלת קבלות בתפילה. תהיה במדרגה אחרת בעקבות התפילה, תתקדם, תעלה מעלה, ותהיה במקום אחר. וזו בדיוק הייתה המטרה של המחלה ושל הצרות.
לאה אומרת לה' שהיא מבינה שכל הצד שלה זה להכשיר את עצמה כדי להיות האמא החומרי של בני ישראל, ומשתדלת לעדן את עצמה ולהיות יותר טובה. ואני משוכנע שלאה, תפילה אחרי תפילה, מתעלה והולכת למעלה ומבינה שהכל תלוי בה'.
איך אומר רבנו בחיי בחובת הלבבות? "עיקר מטרתה של התפילה אינה תוכן הבקשה אלא הבעת כלות (השתוקקות וגעגועים) הנפש אל ה' יתהדר, וכניעתה לפניו עם הרוממות לבוראה והשבח וההודאה לשמו, והשלכת כל דאגותיה וצרכיה עליו".
אנחנו חיים בעולם שבו אנחנו חושבים שהרופאים מביאים את התרופה. עלינו לעדן את עצמינו, להבין כמה ה' מנהיג את העולם, לקבל על עצמינו קבלות בעבודת ה'. ולכן אומר רבנו בחיי- "כיוון שכוונה זו קשה לנפש ללא סדר ערוך, וזהו עניין התפלה לפי סדר ונוסח קבוע, כדי שתפנה בהם הנפש אל בוראה, ולא תקצר לשונה בעת התפילה, ואז יראה ממנה הכניעה והענווה לפני ה' יתעלה. וכיוון שמחשבות הלב חולפות במהירות ואין להן יציבות בגלל שההרהורים עוברים במהירות בנפש האדם, וקשה לאדם לרכז את מחשבתו בתוכן התפילה בעצמה, לפיכך סדרו הקדמונים את ענייני התפילה בלשון מתוקנת ומסודר שיאמר אותה האדם בלשונו, בגלל שמחשבת האדם נמשכת אחרי הדיבור ומתקשרת לביטוי".
שתי הבנות לדעתי מדוע תפילה בציבור:
הבנה ראשונה- כנות, בירור אמיתי, קבלת קבלות, רצון ומחשבות כיצד להגיע למיצוי הפוטנציאל. אי אפשר בתפילה בחדר להגיע לאותו ריכוז, לאותה עוצמה נפשית, כמו שיש פה בבית המדרש.
הבנה שנייה, כוח- להעלות את התפילה מעלה. "אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ וּלְאָחִיו יֹאמַר חֲזָק". אדם שמתפלל עם הציבור משתתף בזכויות הציבור ותפילותיו מגיעות עד כסא הכבוד.
"וַיְהִי בָעֶרֶב וַיִּקַּח אֶת לֵאָה בִתּוֹ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וגו' וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִוא לֵאָה וַיֹּאמֶר אֶל לָבָן מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי וגו' " (בראשית כ"ט, כ"-כ"ה)- ...וכל ההוא ליליא הוה צווח לה רחל, והיא עניא ליה. בצפרא, והנה היא לאה. אמר לה: מה רמייתא בת רמאה, לאו בליליא הוה קרינא רחל ואת ענית לי? אמרה ליה אית סופר דלית ליה תלמידים? [כלומר, תלמידך אני, וממך למדתי] לא כך היה צווח לך אבוך [אביך, יצחק], "עשיו", ואת עני ליה? (בר"ר ע', י"ט)
האם זה דיון ברמה של גן ילדים, שיעקב מאשים את לאה שרימתה אותו והיא עונה לו שהיא למדה ממנו לרמות כשם שהוא גנב את הברכות מאביו? לא! הסבר הדברים הם: כשעשיו מכר ליעקב את הבכורה עבור נזיר עדשים, הוא הוציא את עצמו מכלל ישראל, והעביר ליעקב גם את הצד הגשמי. החותמת לתפקיד הכפול של יעקב- הרוחני והגשמי כאחד- היא כאשר יצחק מאשר את ברכתו ואומר "גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה". לאה טוענת ליעקב שבעקבות הצד הגשמי שנוסף לתפקידיו בשעת גניבת הברכות ששינה את התוכנית האלוקית, גם היא שינתה את התוכנית להתחתן עם עשיו שיהיה אחראי על הצד הגשמי, והצליחה בעזרת התפילה לשנות את תפקידה, במהות, בתפקיד, בייעוד. ממקום של האחראית לצד הגשמי, תפילתה הועילה לא רק שתזכה להתחתן במוקדם בזמן אלא שתפקידה השתנה- היא תהיה אחראית על הצד הרוחני, עם יעקב. שהרי התפילה שלה גרמה שתתחתן ראשונה, ומי שמתחתנת ראשונה היא זאת שנותנת את הצד הרוחני, שהוא המרכז וייחודו של עם ישראל.
רחל אפשרה לאחותה להקדים אותה, כדי שאח"כ גם היא תוכל להתחתן עם יעקב, ולהיות האחראית עם הצד הגשמי. רחל נותנת את הסימנים, כי היא מבינה שליעקב יש תפקיד לתת, בנוסף לצד הרוחני, גם את הצד הגשמי, כי אחרת- לא נהיה אור לגויים. זה לא רק שאלה של חסד, זו שאלה של בניית עם ישראל. לכן משיח בן יוסף נולד מרחל.
ממילא יובן המדרש הבא.
אמר אברהם לפני הקב"ה רבונו של עולם מפני מה הגלית את בני ומסרתן בידי האומות והרגום בכל מיתות משונות והחרבת את בית המקדש מקום שהעליתי את יצחק בני עולה לפניך... מיד פתח אברהם לפני הקב"ה ואמר רבש"ע למאה שנה נתת לי בן וכשעמד על דעתו והיה בחור בן שלשים ושבע שנים אמרת לי העלהו עולה לפני ונעשיתי עליו כאכזרי ולא ריחמתי עליו, אלא אני בעצמי כפתתי אותו, ולא תזכור לי זאת ולא תרחם על בני. פתח יצחק ואמר רבש"ע כשאמר לי אבא (בראשית כ"ב) אלהים יראה לו השה לעולה בני, לא עכבתי על דבריך ונעקדתי ברצון לבי על גבי המזבח ופשטתי את צוארי תחת הסכין, ולא תזכור לי זאת ולא תרחם על בני, פתח יעקב ואמר רבש"ע לא עשרים שנה עמדתי בבית לבן וכשיצאתי מביתו פגע בי עשו הרשע ובקש להרוג את בני ומסרתי עצמי למיתה עליהם, ועכשיו נמסרו ביד אויביהם כצאן לטבחה, לאחר שגדלתם כאפרוחים של תרנגולים וסבלתי עליהם צער גידול בנים, כי רוב ימי הייתי בצער גדול בעבורם, ועתה לא תזכור לי זאת לרחם על בני, פתח משה ואמר רבש"ע לא רועה נאמן הייתי על ישראל ארבעים שנה ורצתי לפניהם כסוס במדבר, וכשהגיע זמן שיכנסו לארץ גזרת עלי במדבר יפלו עצמותי, ועכשיו שגלו שלחת לי לספוד ולבכות עליהם, זהו המשל שאומרים בני אדם מטוב אדוני לא טוב לי ומרעתו רע לי... באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקב"ה ואמרה רבש"ע גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה ועבד בשבילי לאבא שבע שנים וכשהשלימו אותן שבע שנים והגיע זמן נשואי לבעלי יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי והוקשה עלי הדבר עד מאד כי נודעה לי העצה והודעתי לבעלי ומסרתי לו סימן שיכיר ביני ובין אחותי כדי שלא יוכל אבי להחליפני, ולאחר כן נחמתי בעצמי וסבלתי את תאותי ורחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה, ולערב חלפו אחותי לבעלי בשבילי ומסרתי לאחותי כל הסימנין שמסרתי לבעלי כדי שיהא סבור שהיא רחל, ולא עוד אלא שנכנסתי תחת המטה שהיה שוכב עם אחותי והיה מדבר עמה והיא שותקת ואני משיבתו על כל דבר ודבר כדי שלא יכיר לקול אחותי וגמלתי חסד עמה, ולא קנאתי בה ולא הוצאתיה לחרפה, ומה אני שאני בשר ודם עפר ואפר לא קנאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה, ואתה מלך חי וקיים רחמן מפני מה קנאת לעבודת כוכבים שאין בה ממש והגלית בני ונהרגו בחרב ועשו אויבים בם כרצונם, מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן הדא הוא דכתיב (ירמיה ל"א) כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו, וכתיב (שם /ירמיהו ל"א/) כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך וגו' וכתיב (שם /ירמיהו ל"א/) ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם. (איכה רבה)
הקב"ה מוציא את עם ישראל לגלות. בא ירמיהו לאברהם יצחק ויעקב ואומר להם: תתפללו לקב"ה שעם ישראל יחזור לארץ ישראל.
ולכאורה קשה, הרי נתינת הסימנים גדולה יותר מעקידת יצחק? מדוע הקב"ה נענה לרחל ולא נענה לאברהם יצחק ויעקב? אך לאור שיחתנו, כוונת המדרש לא באה לומר שנסיונה של רחל היה קשה יותר מעקידת יצחק, אלא שהמעשה קשור יותר לשאלה אם עם ישראל יהיה בגלות או לא.
לפי מה שהסברנו בשיחה, עם ישראל אמור להיות אור לגויים, כי אם רחל לא היתה נותנת את הסימנים אז היה רק את הצד הרוחני בעם ישראל ולא את הצד הגשמי, ואז עם ישראל לא היה יכול להיות אור לגויים. רחל פונה לקב"ה בטענה שהיא הקריבה את חייה בשביל אור לגויים, ואם הקב"ה לא מחזיר את עם ישראל לארצם אז אינם יכולים להיות אור לגויים. רק כאן בארץ ישראל כשעם ישראל יחדיו בממלכתו הוא נהיה אור לגויים. ואם אין את ארץ ישראל ועם ישראל מפוזר בגלות, אז אין המשך למעשיה של רחל. ולכן הקב"ה אומר "מנעי קולך מבכי ועינייך מן דמעה כי יש שכר לפעולתך ושבו בנים לגבולם".
כמה הדברים מחייבים אותנו חבר'ה, בימים אלה שאנשים נהרגים. כמה זה מחייב אותנו להיות אור לגויים, להיות אנשים שמקרינים תורה, שחיים תורה, שמבינים מה זה ארץ ישראל, מה זה קדושת ארץ ישראל, מה זה תורה, מה זה אור לגויים ואור ליהודים.
כמה זה דורש מאתנו בתפילה, להבין שתפילה זה שהאדם מעלה את עצמו כמו שדיברנו בשם ר' יוסף אלבו. להבין שתפקיד של תפילה זה לשנות את המקום שלנו כיחידים, כציבור, להיות במקום אחר, וממילא כמו שאומר ה'מכתב מאליהו' כל ההגבלות תעלמנה כי הן רק במטרה להגיע למקסימום, להגיע לשלב הבא.
יהי רצון שנזכה להתפלל לריבונו של עולם שלא נדע עוד צער ופיגועים, שכולם יוכלו לקדש את ה' בחייהם ולא במותם, שנזכה להבין את קדושת א"י, את תפקידנו פה במדינת ישראל כאור לגויים, שתפילה תהיה חוויה רוחנית ושתרומם אותנו כציבור. אם נזכה לכל זה, אז נזכה בעזרת ה' במהרה לגאולה שלימה במהרה בימינו.
