שאלה שבועית: תפילת נדבה
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור השיעור הועבר לע"נ הרבנית נעמי בת הרב חיים (הדרי), דודתי שנפטרה השבוע. אחד הדברים שייחדו אותה היתה התפילה. היא היתה הולכת לתפילת ותיקין בכותל המערבי, ומתפללת שעות ארוכות ע[על הכלל והפרט. מה יסודית היא התפילה שמשרישה בקרבנו שהקב"ה הוא שמנהיג את העולם, והכל תלוי בו. יהי רצון שנתחזק בעזרת ה'.
מעיקר הדין רשאי אדם להתפלל 'תפילת נדבה' בנוסף לתפילות החובה, בתנאי שמחדש בה דבר. יסוד הדברים מופיע בגמ' בברכות (כא.):
ואמר רב יהודה אמר שמואל: היה עומד בתפלה ונזכר שהתפלל - פוסק, ואפילו באמצע ברכה. - איני? והאמר רב נחמן: כי הוינן בי רבה בר אבוה, בען מיניה, הני בני בי רב דטעו ומדכרי דחול בשבת, מהו שיגמרו? ואמר לן: גומרין כל אותה ברכה! - הכי השתא! התם - גברא בר חיובא הוא, ורבנן הוא דלא אטרחוהו משום כבוד שבת, אבל הכא - הא צלי ליה. ואמר רב יהודה אמר שמואל: התפלל ונכנס לבית הכנסת ומצא צבור שמתפללין, אם יכול לחדש בה דבר - יחזור ויתפלל, ואם לאו - אל יחזור ויתפלל.
משמעות הדרישה 'לחדש בה דבר' לרוב הראשונים היא לבקש על דבר שלא הזכיר בתפילת החובה. אכן, הטור (או"ח סי' קז) מבאר שחידוש דבר, היינו שהתחדש דבר שלא היה צריך לבקש עליו קודם.
שאלה א] אפשרות ה'נדבה' בתפילה- במצוות אחרות לא מצינו אפשרות של נדבה – אין קידוש 'נדבה' או ברכת המזון 'נדבה' גם אם יחדש בהם דבר! לא יעלה על הדעת שחייל שהיה בפעילות מבצעית בעומק שטח האויב תקופה ארוכה, ונמנע ממנו לקיים את מצות הקידוש כהלכתה, יוכל לקדש מספר פעמים באותו ליל שבת מחמת השתוקקותו הגדולה למצוה! ומדוע אם כן בתפילה ישנו מושג של 'נדבה'.
כל כיוון שייאמר בהסבר 'תפילת נדבה' יצטרך להסביר ולהצדיק את הצורך 'לחדש בה דבר'.
שאלה ב] חשבון הסוגיא בברכות – בגמ' בברכות (שם) נאמר:
רבי אלעזר אמר.... ספק התפלל ספק לא התפלל - אינו חוזר ומתפלל [בניגוד לק"ש]. ורבי יוחנן אמר: ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו.
כשלומדים סוגיא עלינו לשאול 'מה חסר', מה לכאורה 'לא הגיוני', ומה עומד מאחורי הדינים? כך נעשה גם בסוגיית הגמ' שלפנינו:
1] בדעת ר' אלעזר- כוונת רבי אלעזר היא שבספק שמא לא התפלל אינו רשאי או שאינו חייב לחזור ולהתפלל?
2] בדעת ר' יוחנן- א. כוונת ר' יוחנן שבספק התפלל רשאי להתפלל תפילה נוספת, או שמא חייב להתפלל תפילה נוספת?
ב. האם ר' יוחנן מודה לדברי שמואל הדורש לחדש בה דבר, או שמא טענת 'ולוואי שיתפלל אדם כל היום כולו' מייתרת את צורך זה?
ג. גם אם נניח שלדבריו אין צורך לחדש בה דבר, האם נכון הדבר רק ביחס למצב בו נמצר בספק אם התפלל או ביחס לכל תפילת נדבה?
ד. בראשית הדברים ציינו לשתי המימרות של ר' יהודה בשם שמואל: האחת- שהנזכר באמצע תפילה שכבר התפלל -פוסק, והאחרת שהנכנס לבית הכנסת בשעה שציבור מתפללים יחזור ויתפלל ביכול לחדש בה דבר.
ונשאלת השאלה, מדוע הנזכר באמצע תפילה שכבר התפלל אינו יכול להמשיך בתפילתו ולחדש בה דבר כתפילת נדבה?
תשובה
מנין התפילות – הגמ' (ברכות לא.) עוסקת במנין התפילות, וכך נאמר שם:
יכול יתפלל אדם כל היום כלו - כבר מפורש על ידי דניאל: וזמנין תלתא וגו'.
הרב סולוביצ'יק ב'שיעורים לזכר אבא מארי' (ח"ב עמ' מו) שואל, כשאלה בה פתחנו – מדוע הוזקקה הגמ' למקור מהכתוב לכך שאין להתפלל יותר מג' תפילות? הרי אם החובה היא ג' תפילות – מה המקום להוספת תפילות? יתירה מכך! לכאורה הינן תפילות לבטלה? ובלשונו:
ולכאורה צריך עיון אמאי צרכינן לגזרת הכתוב מיוחדת שאין מתפללין אלא שלש פעמים הלא אינו חייב להתפלל יותר ונמצאו ברכותיו לבטלה אם יתפלל תפלה נוספת. וכי בעינן הלכה מסוימת שאין אדם מברך על מזונו שתי פעמים ואינו מקדש קידוש היום פעמיים ואינו אומר את ההלל בברכה פעם נוספת? ברור שכיון שיצא ידי חובתו אסור לו לאמר ברכה שאינה צריכה!
מכח טענה זו מסיק הרב סולוביצ'יק ואומר:
מוכח מזה כי ביחס לתפלה דין זה כי יציאה ידי חובה מפקעת חלות שם ברכה והיתר אמירתה אינו קיים כלל, ו'חפצא של תפילה' בהכשר י"ח ברכותיה יכול להצטייר גם כשהגברא כבר מילא חובתו. אין חלות שם תפלה תלויה בחובת האדם ... בנוגע לשאר מצוות לכתחלה חלה חובת עשייה על הגברא וחיוב זה הופך את פעולת האדם למעשה מצוה ומעניק לו חלות שם מיוחדת.. בתפלה שהיא חפצא של רחמים ואינה מהווה יחידה של קבע הסדר הפוך. אין ברכות התפלה עולות לדרגת ברכה בכל חלות שמה והכשרה ע"י חובת הגברא אלא מעצמן. ישנו חפצא של תפלה מסודרת בברכותיה שאינה תלויה כלל בחיובי הגברא.
ברכת המזון תחשב 'מעשה מצוה' רק כאשר נוצרה סיבת החיוב – שאכל כשיעור. כך גם ביחס חובת הקידוש וחובת נוספות, החיוב הוא שהגדיר את הדבר כמעשה מצוה. שונה הדבר ביחס לתפילה 'שם תפילה' יכול להיווצר גם ללא סיבת חיוב, משום שתפילה הינה תחנונים – פניה ויצירת קשר עם ריבונו של עולם. שחכמים לימדו שיש צורך בג' תפילות אמרו זאת כהצגת דרישת המינימום בלבד.
מסיבה זו, תפילה יכולה לבוא בתורת נדבה, ומסיבה זו אמר ר' יוחנן 'ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו'.
בדרך זו מוסיף הרב סולוביצ'יק ומבאר את האפשרות להתפלל תפילת תשלומין כשלא היה באפשרותו להתפלל בזמן תפילה. כיצד ניתנה בידו האפשרות להשלים את התפילה, הרי זמן חיובה עבר? על כרחך שהגדרת פעולתו כ'תפילה' אפשרית גם ללא חיוב המושת עליו.
כך ניתן ללמוד גם מתפילה קצרה הנאמרת במקום סכנה. תפילה זו אינה דומה תבנית הבסיסית של תפילה, הרי שאין לראות בה קיום של חובה! ובכל זאת בתפילתו קיום מצוה! על כרחך שהגדרת התפילה כ'תפילה' אינה נובעת מהחיוב, אלא מהיותה פניה לה' ותחנונים.
הצורך לחדש בה דבר – אם כנים הדברים מדוע צריך לחדש בה דבר? על זאת משיב הרב סולוביצ'יק ואומר:
לאמיתו של דבר גם בתפלת נדבה ... פעולת התפלה על ידי הגברא תלויה לא רק בישות חפצא של תפלה בצורתה ובתבניתה המורכבת מי"ח ברכות כי אם גם בהיתר ונטילת הרשות שהאדם יכול להתפלל ויש לו הזכות לעמוד לפני המלך בתחנונים. תפלה כפי שחידשנו זקוקה למתיר מיותר ולפעולת הכשר המכשירה את הגברא לעמוד לפני מלכו של עולם בתחנונים ובבקשות על צרכים פעוטים וזוטות שאין בהן ממש בלי נטילת רשות והיתר אי אפשר להתפלל ותפלת הגברא תועבה היא. הרמנא מעכבת בתפלה. והנה בג' תפלות עיקר המתיר נובע מחובת הגברא כיון שהאדם חייב להתפלל שחרית ומנחה זה גופא מעניק לו רשות לגשת אל המלך ולהתחנן לו. עצמו של החיוב הופל מתיר ורשיון עמידה לפני ה'. ברם כשחובת הגברא פקעה למרות העובדה שחלות תפלה כחטיבה מיוחדת לא בטילה נעדר המתיר של תפלה ואי אפשר להתפלל בלי נטילת רשות.
מחדש הרב סולוביצ'יק ואומר – אמנם תפילה אל המלך הינה תחנונים, אולם צריך הצדקה לפנות אל המלך, לא פונים אליו פעם אחר פעם ברצף! מסיבה זו יש צורך ב'מתיר'.
בתפילת חובה – עצם היותה 'חובה' מהווה מתיר, אולם בתפילת נדבה בה אין חיוב, ישנו צורך במתיר אחר – והוא חידוש הבקשה אותו מוסיף בתפילה.
נציין עתה לנקודות בראשונים לאור דיונים אלה:
שיטת תוס' (כב. ד"ה ור"י) היא שר' יוחנן מודה עקרונית לדברי שמואל שצריך לחדש בה דבר, אלא סבר שהנמצא בספק- עצם הסרת הספק מהווה 'חידוש':
ורבי יוחנן אמר ולואי שיתפלל אדם כל היום - אומר ר"י דהלכה כרבי יוחנן ודוקא בספק התפלל אבל ודאי התפלל לא תדע דהא מסתמא לא פליג אהא דאמר רב יהודה אמר שמואל בסמוך ונזכר שהתפלל פוסק וכו' וכן אם יכול לחדש דבר בתפלתו.
לדבריו, במקרה של ספק הגם שיתכן שכבר התפלל ותפילתו כעת באה נדבה, מכל מקום נחשב הדבר כתפילה עם 'מתיר', וזאת משום שתפילה זו מוציאתו מידי ספק.
תלמיד רבנו יונה (ברכות יג.) מתקשים במימרא הראשונה של שמואל, ושואלים – מדוע המתחיל בתפילה ונזכר שכבר התפלל אינו רשאי להמשיך בתפילה ולחדש בה דבר? ומשיבים:
יש לומר דכי אמרינן שהחידוש מועיל הני מילי כשמתחיל מתחלה לדעת כן אבל כשהתחיל מתחלה לדעת חובה אין חידוש מועיל לו אחר כך לפיכך פוסק.
גם את תשובתם של תלמידי רבנו יונה ניתן להסביר על פי היסוד הנזכר. אימתי די בחידוש דבר כ'מתיר'? כאשר זוהי סיבת ה'מתיר' שהצדיקה את התפילה מראש, אולם אם חשב שתפילתו באה כחובה (וזהו 'מתיר' שלו), והתברר שטעה והיה פטור – אינו רשאי להמשיך בתפילתו. וזאת משום שהתברר שבאופן זה היה אסור לו לבא לפני המלך[1].
תפילת נדבה בשבת – תלמידי רבנו יונה מצדדים שאין תפילת מוסף באה נדבה, ומנמקים ואומרים:
אבל נראה למורי נר"ו יותר להעמיד דברי הרב אלפס ז"ל ולאו מטעמיה אלא הטעם שאין מתפללים תפלת מוסף נדבה כמו שאר תפלות של שחרית ומנחה מפני שתפלת שמנה עשרה הוא רחמים ובתפלה שיש בה רחמים יכול האדם לאומרה לבקש על עצמו רחמים כמה פעמים שירצה אבל בשאר תפלות של שבעה ברכות שאין בהם אלא שבח אין לו להתפלל בברכות של שבח בנדבה אלא מה שהותקן בלבד ולפ"ז נראה שאפי' בשבת תפלת שחרית אין לו להתפלל אותה נדבה כיון שהיא משבע ברכות בלבד ואין בה אלא שבח.
והביאור הוא לאור הנ"ל- רק לתפילת 'תחנונים' כתפילת יום חול יש שם של 'תפילה' בפני עצמה גם ללא החובה, אולם לתפילה שעניינה שבח אין שם של 'חפצא של תפילה' ללא החובה, ככל חיוב שהוא, ולכן גם אם 'יחדש בה דבר' לא יועיל הדבר.
שיטת הרמב"ם – אכן מדברי הרמב"ם נראה שהגדרת ה'מתיר' היא אחרת. וזאת משום שכתב (תפילה א, ט):
תפלות אלו אין פוחתין מהן אבל מוסיפין עליהם, אם רצה אדם להתפלל כל היום כולו הרשות בידו, וכל אותן התפלות שיוסיף כמו מקריב נדבות.
מבואר מדבריו שה'מתיר' נובע מהתבנית אותה מצינו בקרבנות – 'נדבה'. הצורך 'לחדש בה דבר' הוא רק כדי שתפילה תראה שונה מתפילת החובה שהתפלל, אך אינו נובע מהצורך ב'מתיר' (שלא כמהלכו של הרב סולוביצ'יק בראשונים)..
השוואה זו של הרמב"ם לקרבנות, היא גם ההסבר לכך שאין תפילת נדבה בציבור, הואיל ואין קרבן נדבה בציבור.
שיטת הראב"ד – דעת הראב"ד שמשמעות דברי ר' יוחנן 'ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו' היא שרשאי אדם להתפלל אפילו בלא כל חידוש! ומה שנאמר שבגמ' שהנזכר באמצע תפילתו פוסק, אין משמעות הדברים שצריך לפסוק, אלא שרשאי לפסוק ואינו מחויב להמשיך; כמובן, שלדבריו אין צורך ב'מתיר'. וכך כותב הרשב"א בחידושיו על אתר בשמו:
והראב"ד ז"ל פירש דאינו חוזר ומתפלל אינו חייב לחזור ולהתפלל קאמר ואם רצה לחזור רשאי, ור' יוחנן אמר חוזר כלומר חייב לחזור, דכיון דאלו רצה להתפלל כל היום כלו בדרך תחנונים איפשר והלואי, עכשיו שנסתפק חייב לחזור.
[1] המדד להגדרת המתיר הינו תחילת התפילה, שהרי כל עניינו של ה'מתיר' הוא להצדיק ולהתיר את הביאה לפני המלך.
