שיחה לפר' דברים: הכנה לתשעת הימים
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור בס"ד
אנחנו מתחילים את תשעת הימים בהם צריך להתמקד בנושא החורבן.
א. בן אדם לחברו, אהבת חינם-עין טובה, לראות את הטוב שבשני.
ב. בית המקדש נחרב כעונש על התנהגות לא נכונה. בבית המקדש הראשון היה: ע"ז/שפיכות דמים/גילוי עריות, ובבית מקדש שני היה שנאת חינם, ולכן כעונש בית המקדש נחרב.
בימים אלו חובה עלינו להתמקד במערכת שכר ועונש ולהבין שעם ישראל מתנהל לפי שכר ועונש ולאור זאת צריך לחשוב על התנהלותנו ומעשינו.
ג. צריך להבין מה החוסר בכך שאין לנו את בית המקדש.
כותבת הגמ':
"ואמר רבי אלעזר: מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה, שנאמר (איכה ג ח): גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ שָׂתַם תְּפִלָּתִי: ואף על פי ששערי תפלה ננעלו שערי דמעה לא ננעלו, שנאמר (תהלים לט יג): שִׁמְעָה תְפִלָּתִי ה' וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה אֶל דִּמְעָתִי אַל תֶּחֱרַשׁ רבא לא גזר תעניתא ביומא דעיבא (לא גזר תענית ביו מעונן) משום שנאמר (איכה ג מד) סכותה בענן לך מעבור תפלה. ואמר רבי אלעזר: מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים, שנאמר (יחזקאל ד ג) וְאַתָּה קַח לְךָ מַחֲבַת בַּרְזֶל וְנָתַתָּה אוֹתָהּ קִיר בַּרְזֶל בֵּינְךָ וּבֵין הָעִיר" (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לב עמוד ב)
שערי תפילה ננעלו אך שערי דמעה לא ננעלו. מה הכוונה בכך?
כותב הראי"ה קוק:
"ואמר רבי אלעזר, מיום שחרב ביהמ"ק ננעלו שערי תפילה, ואע"פ ששערי תפילה ננעלו שערי דמעה לא ננעלו כו'. האדם צריך לשלימותו [את] שלימות השכל, ובזה עוד לא יהיה שלם בכל דרכיו אם לא ילוה לו שלימות [הכח] המדמה, שיהיו ציוריו וכחו הדמיוני מיוסדים על עומק היושר שבא משורת השכל והחכמה. והנה ביהמ"ק נקרא "נויו של עולם" ובית תפילה לכל העמים. הנוי האמיתי הוא השלמת [כח] המדמה כפי השורה השכלית, שמזה תמשך הדרכה מוסרית נעלה בעולם, ועיקר התפילה בנויה ע"ז השלימות. אמנם כ"ל זמן שמרכז השלימות הכללי של השיווי הכולל של כלל האנושיות, של השכל עם הציור והמדמה, היה בעולם, היה נקל גם לכל יחיד לכוון דרכי ציוריו ע"פ חקי השכל, ובהתרומם כח המדמה היה נכון לפעול גדולות וטובות. אבל מיום שחרב ביהמ"ק, ובטל מרכז הכללי של הקישור של הכחות הדמיוניים, שהם חקי הנפש האנושית, אל אור השכל, ננעלו שערי תפילה. כי כל יחיד ודאי יקשה לו מאד לרומם כחו המדמה לבדו אל מרומי השכל, ולפעמים בהתגברות [כח] המדמה יטעה [היחיד] מדרך השכל, וע"י ההתרגשות יצא משורה הישרה.אמנם כל זה הוא רק כל זמן שהאדם בא לצייר ציורים לטוב בכחו המדמה בבחירתו, שצריך לזה מנהל כללי שחסר לנו בעונינו מיום שנוטל כבוד מבית חיינו - בית החיים הוא כח המדמה שהוא הציר שעליו יסובו כל חיי האדם בתשוקותיהם ונטיותיהם, והכבוד האמיתי הוא השכל הא-להי הטהור, אין כבוד אלא תורה - אמנם בשעה שמתגברות על האדם ציוריו לטובה בלא בחירתו ונטיותיו הבחיריות, כ"א כענין תולדה מכל הדרכים הטובים השכליים שמתאמץ תמיד להדריך בהם את נפשו, וכשבאים הכחות בנפש לידי נקודה מרכזית מתעורר האדם ברגש נעלה מכחו והדמעות משתפכות מרוב געגועיו לטוב ולחסד עליון, "צמאה נפשי לא-להים לאל חי". בהתגברות מדעית וציורית כזאת עשה א-להים את האדם ישר שתנהלהו תומת נפשו באורח משרים תמיד. ע"כ שערי דמעות לעולם לא ננעלו כמקרא שכתוב "אל דמעתי אל תחרש". ופעולת הפקת הבקשה תלוי בפנים ידועים, כפי ערך השלימות שתפילה כזאת מסבבת לאדם במצבו הכללי בדעת ויראת א-להים" (עין איה ברכות )
כדי להיות דבק בה' צריך להבין שה' הוא המשגיח והכל מכוחו. צריך בשביל זה את כוח הדמיון לראות את ה' מולנו, לראות שהוא נוכח בכל החיים ובכל ההחלטות. כשיש בית מקדש ה' נוכח בחיינו הרבה יותר. הכוח המדמה להרגיש את ה' מולנו קל יותר כשבית המקדש קיים. כאשר בית מקדש חרב שערי תפילה ננעלו אך בדמעות אפשר להשיג את ה'.
צריך עבודה רבה כדי להרגיש את ה' בכל צעד וצעד שלנו, ולכן שערי דמעה לא ננעלו. אם לא נעמול קשה להשיג את ה' אז ה' לא יהיה נוכח מולנו.
בגמ' כתוב:
"וְאִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי מִפְּנֵי גֵוָה (ירמיהו פי"ג פי"ז) אמר רב שמואל בר איניא משמיה דרב: מקום יש לו להקדוש ברוך הוא ומסתרים שמו (שבו הוא בוכה) מאי מִפְּנֵי גֵוָה? אמר רב שמואל בר יצחק: מפני גאוותן של ישראל שניטלה מהם ונתנה לנכרים. רבי שמואל בר נחמני אמר: מפני גאוותה של מלכות שמים. ומי איכא בכיה קמיה (והאם יש בכי לפני) הקדוש ברוך הוא? והאמר רב פפא אין עציבות לפני הקדוש ברוך הוא שנאמר: 'הוד והדר לפניו עז וחדוה במקמו'? לא קשיא (אין זו קושיה) - הא בבתי גואי הא בבתי בראי (זה בבתים (חדרים) הפנימיים וזה בבתים (חדרים) החיצונים) ובבתי בראי לא? (ובבתים החיצוניים לא? – הקב"ה אינו בוכה?) והא כתיב: 'ויקרא א-דני ה' צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגר שק' שאני חרבן בית המקדש - דאפילו מלאכי שלום בכו שנאמר: 'הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חֻצָה מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם מַר יִבְכָּיוּן' " (תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף ה עמוד ב)
כשבית מקדש היה קיים כל האומות הבינו שעם ישראל הם בני ה' והם "ממלכת כהנים וגוי קדוש" וכולם באו להר הבית להשתחוות. אך עכשיו בלי בית המקדש זקוקים אנו לעבודה פנימית רבה יותר כדי שה' יהיה נוכח אצלנו, כדי שנגיע להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש" ולהיות אור לעמים.
כותב המהר"ל:
"ויש מתמיהים על דבר דבר זה, איך יאמר בזה שהקדוש ברוך הוא בוכה, ואיך שייך בכיה אצל השם יתברך. אבל הדבר הזה, כי השם יתברך נראה ונגלה בעולם כפי מה שהוא המקבל. וכאשר נגלה הקדוש ברוך הוא על הים - נגלה כגבור עושה מלחמה, וכאשר נגלה על הר סיני - נגלה כזקן מלמד תורה (רש"י שמות כ, ב), וכך כל דבר ודבר נגלה הקדוש ברוך הוא כפי מה שראוי אל המקבל. וכאשר המקבל - שהם ישראל - יש להם חורבן בית המקדש, נגלה ונראה להם אל המקבל בבכייה. ומוקי ליה בבתי גואי, אבל בבתי בראי "הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו". ודבר זה, כי בתי גוואי הם כלפי הנשמה, שהיא יושבת בחדרי חדרים, וכמו שאמרו בפרק קמא דברכות (י א) מה הקדוש ברוך הוא יושב בחדרי חדרים, אף הנשמה יושבת בחדרי חדרים. ואל הנשמה נגלה בבכיה, כי הנשמה, שהיא יושבת בחדרי חדרים, בודאי חסירה כאשר חרב בית המקדש. שבזמן שבית המקדש קיים היה לנשמה כפרה על ידי קרבנות בבית המקדש, והיה הנבואה והתורה וכל הדברים אשר הם שייכים לנשמה, ועתה הם חסרים. אבל הגוף, שהוא כנגד בתי בראי, שם לא נגלה רק בשמחה ובהדר, כי אין לדבר הזה שום חסרון. ולכך בבתי בראי איכא שמחה, ובבתי גוואי ליכא שמחה. ומקשה, ובבתי בראי ליכא בכייה, והא כתיב "ויקרא ה' וגו'". ומתרץ, שאני חורבן בית המקדש דאפילו מלאכי שרת בכו. כלומר, אפילו מלאכי השרת, שהם ממונים על הדברים שהם בארץ, בכו ביום שחרב הבית. שכל העולם היה מקבל חסרון, כי כאשר היה בית המקדש קיים היה ברכה בעולם, עד שהיה להם השובע בכל דבר. ומשחרב בית המקדש ירדה קללה לעולם (סוטה מח), עד שודאי כל הנמצאים היו מקבלים קללה. ודבר זה היה ביום שחרב בית המקדש, שניטל מהם הברכה בכל הדברים, והיה הקללה בכל דבר. ודבר זה בכייה באותו יום דוקא, כי נטלה מהם דבר זה שהיה להם הברכה. מ"מ עולם כמנהגו נוהג אחר כך (ע"ז נד ב), ואין הדברים השייכים לגוף חסרים כלל" (ספר נצח ישראל פרק ט)
החדרים הפנימיים הם "חלק אלוק ממעל" שקיים אצל האדם, והוא קטן יותר כשאין את בית המקדש. כשבית מקדש קיים קל לאדם להיות רוחני יותר. אך כפי שאמרנו קודם זה אפשרי אך דורש עבודה ועמל רב יותר.
כתוב בגמ':
"אמר רב יהודה אמר רב, מאי דכתיב (ירמי' ט, יא) "מי האיש החכם ויבן את זאת וגו' ויגידה על מה אבדה הארץ", דבר זה אמרו חכמים ולא פירשוהו, אמרו נביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב"ה בעצמו, שנאמר (שם, יב) "ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם". אמר רב יהודה אמר רב שלא ברכו בתורה" (נדרים פא.)
בני ישראל גולים כי הם לא ברכו בתחילה בתורה.
כתוב בגמ':
"מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלשה דברים שהיו בו: עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים.... אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם" (יומא ט:)
מה הכוונה מקדש ראשון מפני מה חרב הרי הגמרא מפרשת מדוע חרב? מדוע נענשו בעונש כה חמור על כך שלא ברכו בתורה בתחילה?
כותב הב"ח:
"ואיכא לתמוה טובא למה יצא כזאת מלפניו להענישם בעונש גדול ורם כזה על שלא ברכו בתורה תחלה שהוא לכאורה עבירה קלה ונראה דכונתו יתברך מעולם היתה שנהיה עוסקים בתורה כדי שתתעצם נשמתינו בעצמות ורוחניות וקדושת מקור מוצא התורה ולכן נתן הקדוש ברוך הוא תורת אמת לישראל במתנה שלא תשתכח מאתנו כדי שתתדבק נשמתינו וגופינו ברמ"ח איברים ושס"ה גידין ברמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה שבתורה ואם היו עוסקים בתורה על הכוונה הזאת היו המה מרכבה והיכל לשכינתו יתברך שהיתה השכינה ממש בקרבם כי היכל ה' המה ובקרבם ממש היתה השכינה קובעת דירתה והארץ כולה היתה מאירה מכבודו ובזה יהיה קישור לפמליא של מעלה עם פמליא של מטה והיה המשכן אחד אבל עתה שעברו חוק זה שלא עסקו בתורה כי אם לצורך הדברים הגשמיים להנאתם לידע הדינים לצורך משא ומתן גם להתגאות להראות חכמתם ולא נתכוונו להתעצם ולהתדבק בקדושת ורוחניות התורה ולהמשיך השכינה למטה בארץ כדי שתעלה נשמתם למדרגה גדולה אחרי מיתתם הנה בזה עשו פירוד שנסתלקה השכינה מן הארץ ועלתה לה למעלה והארץ נשארה בגשמיותה בלי קדושה וזה היה גורם חורבנה ואבידתה" (ב"ח אורח חיים סימן מז)
לימוד תורה לשמה מעצים את הנשמה והגוף נהיה רוחני ושלם יותר, ותורה זו מקרינה החוצה לעם ישראל ולארץ ישראל. לימוד התורה שאנו לומדים בבית מדרשנו אינו רק להעצים כל אחד ואחד מאיתנו אלא נותן לכלל ישראל קדושה ועוצמה. אך ברגע שלא לומדים לשמה החלק אלוק ממעל לא גדל ולא מקרין על עם ישראל ועל ארץ ישראל וממילא ארץ ישראל אין בה קדושה המגיעה מלימוד תורה וכתוצאה מכך בני ישראל גולים.
אדם צריך ללמוד תורה כדי שחלק אלוק ממעל שלו יגדל ויקרין על עם ישראל וארץ ישראל.
כותב פרי מגדים:
"ומפירוש הב"ח ז"ל הבנתי, הא דאמרו (גיטין נז.) 'ארץ צבי כתיב, מה צבי אין עורו מחזיק בשרו' כו' [אף ארץ ישראל בזמן שיושבין עליה - רווחא, ובזמן שאין יושבין עליה - גמדא"], כי ארץ ישראל עתה - רק מהלך יום אחד לאורכה, ולרוחבה - ששה ימים, כמו שכתב רבינו משה אלשיך בנביאים, והיינו, כי באמת קטן הוא ארץ ישראל, רק בזמן שיש השראת קדושה מתרחבת, כמ"ש רבינו משה אלשיך - על פסוק (תהלים קכב, ג) 'כעיר שחוברה לה יחדיו'... אם כן כל זמן שעסקו לשמה, והתורה שמותיו של הקב"ה, והיה השראת שכינה בארץ ישראל - נתרחב, ועכשיו שלא לשמה - [שעסק התורה אינו אלא] - לשם גשמיי, נסתלק הרוחניי, וממילא נשאר רק הגשם שיעור קטן, וזהו 'אבדה הארץ' ממש" (פרי מגדים סי' מז סק"א)
כותב אור חיים הקדוש:
"על דרך אומרו 'על מה אבדה הארץ... על עזבם את תורתי', ואמרו ז"ל 'דבר זה נשאלה וכו' עד שבא הקב"ה ופירשה 'ויאמר ה' על עזבם את תורתי'', פירוש השאלה הוא, שאם ישראל חטאו - ארץ מה חטאה שאבדה, שהיה לו לבעל הדין ליפרע מהם, ולא תחרב הארץ, וחורבתה היא ביציאת בניה מתוכה ויבואו בה ערל וטמא שהוא אבדן הארץ. 'ויאמר ה' על עזבם את תורתי', הרי שיציאת ישראל מא"י היא לסיבת מניעת התורה, כי לצד שאין תורה אין חשק לארץ בישיבתם בה" (אור החיים הקדוש- ויקרא כו, מג)
כותב חתם סופר:
"דהנה בשנעיין טעם על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת להיות כמהפכת סדום ועמורה, הלא אם אנשים חטאו, הארץ מה חטאה היא, די בהקיאם כאשר עשה להאמורים אשר לפניהם שהשמידם, אבל לא אירע מזה שום רע להארץ בעצם. אמנם, הטעם משום שהאמורים טמאים היה, ואין להם שום השתתפות עם הארץ הקדושה לטמאותה ומין בשאינו מינו הוא, לכן לא הוצרכה ארץ הקדושה מריקה ושטיפה, משא"כ ישראל אחר שקבלו התורה ולמדוה ונתקדשו, נתרבתה טומאתם יותר ויותר ונתנו חוזק לקליפה" (חידושי חתם סופר נדרים)
כשעם ישראל לא נמצא בארץ ישראל אז חסר בארץ ישראל.
תפקיד עם ישראל להיות אור לגויים ולהיות ממלכת כהנים וגוי קדוש בארץ ישראל. וצריך לחשוב איך עושים תפקיד זה.
עד תשעה באב זה הזמן לחשוב איך אנחנו מגדילים את "חלק אלוק ממעל" שלנו. צריך לחשוב מה אנחנו מעניקים לעם להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש". עלינו לראות יותר את נוכחות ה'. עלינו להיות יותר רוחניים, להיות קשור יותר לבורא. תשעת הימים הם הזמן להתחזק באהבת חינם.
כתוב בגמ':
"מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, א"ל גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת, דחפו באמת הבניין שבידו. בא לפני הלל, גייריה. א"ל דעלך סני לחברך לא תעביד, זוהי כל התורה כולה ואידך פירושא הוא זיל גמור" (שבת לא.)
כותב ר' שניאור זלמן מלאדי:
"והנה ע"י קיום הדברים הנ"ל להיות גופו נבזה ונמאס בעיניו, רק שמחתו תהיה שמחת הנפש לבדה, הרי זו דרך ישרה וקלה לבא לידי קיום מצות ואהבת לרעך כמוך לכל נפש מישראל למגדול ועד קטן. כי מאחר שגופו נמאס ומתועב אצלו והנפש והרוח מי יודע גדולתן ומעלתן בשרשן ומקורן באלקים חיים. בשגם שכולן מתאימות ואב אחד לכולנה, ולכן נקראו כל ישראל אחים ממש מצד שורש נפשם בה' אחד רק שהגופים מחולקים. ולכן העושים גופם עיקר ונפשם טפלה אי אפשר להיות אהבה ואחוה אמיתית ביניהם אלא התלויה בדבר לבדה. וזהו שאמר הלל הזקן על קיום מצוה זו זהו כל התורה כולה ואידך פירושא הוא כו'. כי יסוד ושורש כל התורה הוא להגביה ולהעלות הנפש על הגוף מעלה מעלה עד עיקרא ושרשא דכל עלמין" (ספר התניא חלק ראשון פרק לב)
מבט על החיצוניות לא יגרום לחיבור בין אדם לחברו, אנשים הם שונים בחיצוניות ותמיד יבלטו ההבדלים. אם אין מכנה משותף אי אפשר להתחבר לשני. אם האדם יצליח להביט בפנימיות של האדם השני ולראות את הפנימיות את הטוב, אז אפשרי להתחבר לשני ולהגיע ל"ואהבת לרעך כמוך". וזה מה שאמר הלל שזה עיקר התורה. כי העיקר התורה זו ההבנה שחובתו התמידית של האדם להגדיל את "החלק אלוק ממעל"-פנימיות האדם, ולא להתייחס לחיצוניות, וזה היה מסרו של הלל.
בימים אלו צריך לראות את הטוב והפנימיות של האדם, וממילא נגיע ל"ואהבת לרעך כמוך".
באיכה רבה מובאים שלושה פסוקים בהם כתוב את המילה" איכה" והמדרש מקשר ביניהם.
הפעם הראשונה:
"איכה אשא לבדי טרחכם משאכם וריבכם: הבו לכם אנשים חכמים ונבנים וידעים לשבטיכם ואשימם בראשיכם" (דברים פרק א פסוקים יב-יג)
הפעם השניה אצל ישעיהו:
"איכה הייתה לזונה קרייה נאמנה מלאתי משפט צדק ילין בה ועתה מרצחים" (ישעיהו פרק א פסוק כא)
ופעם שלישית:
"איכה ישבה בדד העיר רבתי עם הייתה כאלמנה רבתי בגוים שרתי במדינות הייתה למס" (איכה פרק א פסוק א)
המדרש מחבר בין כל ה"איכה":
"איכה ישבה בדד העיר רבתי עם: שלושה נתנבאו בלשון איכה משה ישעיה וירמיה. משה אמר: איכה אשא לבדי, ישעיה אמר: איכה הייתה לזונה, ירמיה אמר איכה ישבה בדד. אמר רבי לוי: משל למטרונה שהיו לה שלושה שושבינים. אחד ראה אותה בשלוותה, אחד ראה אותה בפחזותה, אוחד ראה אותה בניוולה. כך משה רבנו ראה את ישראל בכבודם ובשלוותם ואמר איכה אשא לבדי, ישעיה ראה אותם בפחזותם ואמר איכה הייתה לזונה, וירמיה ראה אותם בניוולם ואמר איכה ישבה בדד" (איכה רבה פרשה א)
לכאורה קשה, מה הקשר בין האיכה הראשון לבין שני איכה האחרים שהקשר ביניהם הוא חטא ועונשו? אלא שהמדרש הקושר גם את האיכה הראשון כוונתו ללמדנו שהכל תלוי ביחס האישי למצוות. אם היחס הוא שלא מפריע לבני ישראל ללכת לשאול אחרים ולא את משה רבינו שפגש את ה' אז התוצאה היא חטא ועונש.
כותב שפת אמת:
"במדרש איכה ג' שאמרו איכה מרע"ה בכבודן של ישראל כו' בפחזותן איכה היתה לזונה כו' ע"ש. פירוש הענין, כי כל החטאים שעברו על ישראל היה מהם שורש גם בהתחלת עליותם. והכל נמשך על ידי הסתלקות השגחת מרע"ה במינוי שרי מאות וכו'. ומזה בא שאמרו נשלחה אנשים כו' ונצמח מזה אח"כ כל החטאים. לכן סידר מרע"ה הדברים כך והאשים את עצמו גם כן בזה שאמר איכה אשא כו'" (שפת אמת פרשת דברים שנת תרל"ז)
כשיש שורש קטן לא נכון הוא נהיה גדול ומגיעים לעברות גדולות. לכן המדרש מחבר בין כל הדברים. הכמיהה לקודש לא היתה ואז הגיעו לדברים חמורים.
יה"ר שה' ישמע כל שוועתנו ושערי דמעה לא ינעלו, ונזכה להרים את עם ישראל ונקרין שכינה וקדושה, ונזכה לראות עין בעין בגאולה השלמה במהרה בימינו אמן.
