שיחה לפר' מטות מסעי: "והורשתם את הארץ וישבתם בה"
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
במדרש בעין יעקב מופיע מה המשפט הכולל בתורה, והמדרש מביא שלשה פסוקים: "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד", "ואהבת לרעך כמוך", וכן את הפסוק "את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בן הערבים".
המדרש דן בפסוק הקשור לעבודת היחיד בעבודת ה'. בפרשתנו מופיע הפסוק הכולל לעם ישראל כעם, "והורשתם את הארץ וישבתם בה". הציווי לעם ישראל לכבוש את הארץ ולשבת ולגור בה.
כותב הרמב"ן:
"שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה. והוא אמרו להם (מסעי לג ורמב"ן שם) והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה והתנחלתם את הארץ. ונכפל כזה העניין במצוה זו במקומות אחרים כאמרו יתב' (דברי' א) באו ורשו את הארץ אשר נשבעתי לאבותיכם ופרט אותה להם במצוה זו כולה בגבוליה ומצריה כמו שאמר ובואו הר האמורי ואל כל שכניו בערבה בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים וגו'. שלא יניחו ממנה מקום. והראיה שזו מצוה אמרו ית' בענין המרגלים (שם) עלה רש כאשר דבר י"י אלהיך לך אל תירא ואל תחת. ואמר עוד (עקב ט) ובשלוח י"י אתכם מקדש ברנע לאמר עלו ורשו את הארץ אשר נתתי לכם וכאשר לא אבו לעלות במאמר הזה כתוב ותמרו את פי י"י אלהיכם ולא האמנתם לו ולא שמעתם בקולו, הוראה שהיתה מצוה לא יעוד והבטחה. וזו היא שהחכמים קורין אותה (סוטה פ"ח מ"ו) מלחמת מצוה. וכך אמרו בגמר סוטה (מד ב) אמר רב יהודה מלחמת יהושע לכבש דברי הכל חובה מלחמת דוד להרווחה דברי הכל רשות. ולשון ספרי (שופטי' יז יד) וירשתה וישבת בה בזכות שתירש תשב. ואל תשתבש ותאמר כי המצוה הזאת היא המצוה במלחמת שבע' עממים שנצטוו לאבדם שנ' (ס"פ שופטי') החרם תחרימם. אין הדבר כן. שאנו נצטוינו להרוג האומות ההם בהלחמם עמנו ואם רצו להשלים נשלים עמהם ונעזבם בתנאים ידועים אבל הארץ לא נניח אותה בידם ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות... . אם כן היא מצות עשה לדורות מתחייב כל יחיד ממנו ואפילו בזמן גלות כידוע בתלמוד במקומות הרבה. ולשון ספרי (ראה יב כט) מעשה ברבי יהודה בן בתירה ור' מתיה בן חרש ור' חנניה בן אחי ר' יהושע ור' נתן שהיו יוצאין חוצה לארץ והגיעו לפלטיה וזכרו את ארץ ישראל וזקפו את עיניהם וזלגו דמעותיהן וקרעו בגדיהם וקראו המקרא הזה וירשתה וישבת בה ושמרת לעשות אמרו ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה" (רמב"ן מצוות עשה מצווה ד)
מדגיש הרמב"ן שהמצווה לכבוש את הארץ אינה רק בשבעה עממים אלא מצווה לדורות על כל יחיד ויחיד.
מצווה זו מדגישה את החשיבות הגדולה של מדינת ישראל, כי בלי המדינה לא נוכל לחיות בארץ ולהקים בה "ממלכת כהנים וגוי קדוש". ומצוה זו מדגישה את החשיבות הגדולה והחיוב של השירות הצבאי ומסירות הנפש למען ארץ ישראל, ולאור זאת המדרגה הגדולה בעולם הבא בה אין בריה יכולה לעמוד במחיצתן של הקדושים שמסרו נפשם למעננו כדי שנוכל לגור בארץ ישראל, ובתוכם תלמידנו ישיבתנו: שלום הי"ד, אליהו משה הי"ד, ויקיר יעקב הי"ד.
וכן כותב ספר מנחת חינוך:
"וידוע דהתורה לא תסמוך דיני' על הנס כמבואר ברמב"ן ובדרך העולם נהרגים משני הצדדים בעת מלחמה אם כן חזינן דהתורה גזרה ללחום עמהם אף דהוא סכנה. אם כן דחוי' סכנה במקום הזה ומצוה להרוג אותו אף שיסתכן וצ"ע" (מנחת חינוך מצוה תכה)
כלומר, מצוות "והורשתם את הארץ" מצריכה מסירות נפש.
הרמב"ן כבר חשב על הצעת ופתרון אוגנדה, והתנגד לה כי עם ישראל חייב להיות בארץ ישראל בגלל קדושתה וזה נגד רצון ה'.
הרמב"ם לא מביא מצווה זו, ומסביר הרב קוק זצ"ל שגם הרמב"ם מודה לרמב"ן שזו מצוות עשה תמידית לכבוש ולגור בארץ רק שזו מצוה כללית, כי כל המצוות כאשר הם נעשים בארץ ישראל הם מקבלים קדושת יתר, והרמב"ם כותב בהקדמה שמצוות כלליות הוא לא מונה כחלק מתרי"ג המצוות.
בספר "מגילת אסתר" כתב אחרת, והוא סובר שמצווה זו התבטלה כאשר עם ישראל הלך לגלות מכח ג' שבועות. אך גם לשיטתו מצווה זו חזרה כאשר האו"ם נתן רשות לעם ישראל להיות על אדמתו, וממילא אין זה מרידה באומות. ולכן היום גם לפי "מגילת אסתר" (וכמובן לפי הרב קוק) הרמב"ם מסכים לרמב"ן בחשיבות ובקיומה של מצווה זו.
וכך כותב "מגילת אסתר":
"נראה לי כי מה שלא מנאה הרב הוא לפי שמצוות ירושת הארץ וישיבתה לא נהגה רק בימי משה ויהושע ודוד וכל זמן שלא גלו מארצם אבל אחר שגלו מעל אדמתם אין מצווה זו נוהגת לדורות עד עת בוא המשיח, כי אדרבא נצטווינו לפי מה שאמרו בסוף כתובות (דף קי"ח) שלא נמרוד באומות ללכת לכבוש את הארץ בחזקה והוכיחו מפסוק "השבעתי אתכם בנות ירושלים וגו'" ודרשו שלא יעלו ישראל בחומה. ומה שאמר הרמב"ן שהחכמים אמרו כי כבוש הארץ היא מלחמת מצווה, זהו כאשר לא נהיה משועבדים לאומות. ומה שאמר עוד שהחכמים הפליגו בשבח דירת הארץ, זה דווקא בזמן שבית המקדש קיים אבל עכשיו אין מצווה לדור בה".
כותב הרמב"ן:
"והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אתה - על דעתי זו מצות עשה היא, יצוה אותם שישבו בארץ ויירשו אותה כי הוא נתנה להם, ולא ימאסו בנחלת ה'. ואלו יעלה על דעתם ללכת ולכבוש ארץ שנער או ארץ אשור וזולתן ולהתישב שם, יעברו על מצות ה'. ומה שהפליגו רבותינו (כתובות קי ב) במצות הישיבה בארץ ישראל ושאסור לצאת ממנה, וידונו כמורדת האשה שאינה רוצה לעלות עם בעלה לארץ ישראל, וכן האיש, בכאן נצטווינו במצוה הזו, כי הכתוב הזה היא מצות עשה. ויחזיר המצוה הזו במקומות רבים, באו ורשו את הארץ (דברים א ח)" (רמב"ן במדבר פרק לג פסוק נג)
מצווה נוספת שעם ישראל מקיים במלחמתו עם האויבים וכל חייל מקיים אותה, היא מלחמת מצוה מכח "עזרת ישראל מיד צר".
וכך כותב הרמב"ם:
"ואי זו היא מלחמת מצוה זו מלחמת שבעה עממים ומלחמת עמלק ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם ואחר כך נלחם במלחמת הרשות והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו" (רמב"ם הלכות מלכים פרק ה סימן א)
כותב הרמב"ם:
"במה דברים אמורים שמחזירין אנשים אלו מערכי המלחמה, במלחמת הרשות. אבל במלחמת מצוה--הכול יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה" (רמב"ם הלכות מלכים פרק ז הלכה ז)
חובה עלינו להבין, מדוע כה חשוב שעם ישראל יהיה בארץ ישראל עד כדי מסירות נפש?
נאמר בפרשתנו:
"וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: ’צַ֞ו אֶת־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּֽי־אַתֶּ֥ם בָּאִ֖ים אֶל־הָאָ֣רֶץ כְּנָ֑עַן זֹ֣את הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר תִּפֹּ֤ל לָכֶם֙ בְּֽנַחֲלָ֔ה אֶ֥רֶץ כְּנַ֖עַן לִגְבֻלֹתֶֽיה" (במדבר פרק לד)
פסוק זה דרוש ביאור: 1. מדוע כתוב גם צו וגם אמרת?2. מדוע כתוב "כי אתם באים" ולא "כי תבואו" כמו שכתוב בתורה פעמים רבות? 3. מדוע כתוב הארץ כנען ולא ארץ כנען?
המדרש עונה על שאלות אלו, וכך כתוב במדרש:
"וידבר ה' וגו' צו את בני ישראל וגו' כי אתם באים אל הארץ כנען. ילמדנו רבינו עד שלא נכנסו ישראל לארץ כיצד היו מברכין על המזון? כך שנו רבותינו: עד שלא נכנסו ישראל לארץ לא היו מברכין אלא ברכה אחת - הזן את הכל, משנכנסו לארץ התקינו שיהיו מברכים על הארץ ועל המזון, משחרבה ירושלים הוסיפו בונה ירושלים, ומשנקברו הרוגי ביתר הוסיפו הטוב והמטיב, הטוב - שלא הסריחו, והמטיב - שנתנו לקבורה. ואין לך חביב מכולן יותר מברכת על הארץ ועל המזון שכך אמרו חז"ל: כל מי שלא הזכיר בברכת (המזון) על הארץ ועל המזון - ארץ חמדה, ברית ותורה חיים ומזון - לא יצא ידי חובתו. אמר הקדוש ברוך הוא: חביבה עלי ארץ ישראל יותר מן הכל. למה? שאני הוא שתרתי אותה. וכן הוא אומר (יחזקאל כ) ביום ההוא נשאתי ידי להם להוציאם מארץ מצרים אל ארץ אשר תרתי להם וגו'.... אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: הארץ הזאת חביבה עלי שנא' (דברים יא) ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה, וישראל חביבין עלי שנאמר (דברים לד) כי מאהבת ה' אתכם וגו', אמר הקדוש ברוך הוא: אני אכניס בני שהם חביבין עלי לארץ שהיא חביבה עלי מנין? ממה שקראו בענין כי אתם באים אל הארץ כנען" (מדרש תנחומא פרשת מסעי)
המדרש מדגיש שבני ישראל חביבין וארץ ישראל חביבה, ולכן יש חיבור בין השניים. ולכן חשוב שעם ישראל יהיה בארץ ישראל עד כדי מסירות נפש. ולכן מודגש כי אתם באים. אתם-להדגיש את חביבות בני ישראל. הארץ כנען-להדגיש את חשיבות ארץ ישראל שהיא חביבה לפני ה'.
רבי אלכסנדר זיסקין כותב:
"בפסוק כי אתם באים אל הארץ כנען זאת הארץ גו' (במדבר לד ב) שמעתי בשם בוצינא קדישא המ"מ מקאזניץ שאמר שהכתוב רמז בזה שבני ישראל יש להם שייכות והתיחסות אל הארץ ור"ל כי אתם באי"ם אל הארץ ר"ל שייכים" (תורת הכהן פרשת מסעי)
כותב הרב יצחק זאב יאדלר:
"הלכה - כוונתם לתרץ על מה שאמר הכתוב כאן כי אתם באים ולא אמר כי תבואו כדרך שאומר הכתוב בכל מקום, וגם על דכתיב אל הארץ בה"א הידיעה, דכיון שפרט הכתוב כנען לא הוה ליה למימר אלא אל ארץ כנען כמו בכל התורה, על זה אמור הלכה וכו' ובזה יהי מתורץ כדלקמן בסוף הסימן....הארץ חביבה עלי וכו' ישראל חביבין עלי וכו' חביבותם שווה שאינו משפיע עליהם על ידי אמצעים אלא כבודו ב"ה בעצמו הוא המשפיע עליהם, כמ"ש 'אשר ה א-לקיך דורש אותה' וגו' וכן בישראל כתיב 'כי מאהבת ה אתכם הוציא ה אתכם ביד חזקה' וגו' שהיא הנהגה ניסית שהכל רואים על ידה ידו החזקה ב"ה שאינה ע"י אמצעים, לכן זיווגם עולה יפה להכניס את ישראל לזו הארץ. שנאמר כי אתם באים אל הארץ כנען, דתיבת אתם מיותרת, דהוה לילה למימר כי תבוא, וכן הה"א של הארץ מיותרת אחרי שפרט ארץ כנען, לכן מפרשי דכוונת הכתוב היא שרק אתם מחמת גודל מעלתכם באים אל הארץ הידועה במעלתה כמעלתכם כנ"ל שעל כן הזיווג שלכם עולה יפה ואין יכולת לזווגה עם אומה אחרת. ובזה מנחם הקב"ה אותנו בזמן הגלות שלא נתייאש מארצנו וממקום קדשינו כי זיווגם של אומות העולם לא יתקיים בה, ובחסדו הגדול יחיש עת פדותנו להביא אותנו לארצנו במהרה בימנו אמן" (תפארת ציון על מדרש רבה)
הן לבני ישראל והן לארץ ישראל יש קשר מיוחד עם הקב"ה, קשר בלי אמצעיים. לבני ישראל יש קדושה ולארץ ישראל יש קדושה, ולכן חשוב שבני ישראל יהיו בארץ ישראל.
כותב הרב אברהם מאיר ריזען:
"ילמדנו רבנו עד שלא נכנסו וכו'. הכונה בהלכה זו, לפי שמדקדק בכפל לשון צו ואמרת, גם באומרו כי אתם באים אל הארץ כנען שנראה מיותר. לזה מביא הלכה זו שקודם ביאתן לארץ לא היה להם אלא ברכה אחת, ומשנכנסו לארץ התקין יהושע לברך גם על ארץ חמדה ולצרף עמה גם ברית ותורה ואם לא הזכיר שלש אלה לא יצא ידי חובתו. וצריך להבין הא ברית ותורה קדמו למתנת הארץ, וראוי להקדים אותם בנוסח הברכה לארץ חמדה. אבל הענין יובן במאמרם ז"ל על הפסוק ונתתי לך ולזרעך אחריך וגו' והייתי להם לא-לקים, אבל הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו א-לוה. נמצא שקבלת א-לוקותו בברית ותורה בשלימות איננו רק בארץ ישראל. ובזה יונח לנו מה שהקדים ארץ חמדה לברית ותורה, כדתנן "למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע? כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואחר כך יקבל עליו עול מצות". ולכן הקדימו את הארץ, שבה הוא חל עיקר א-לוקותו שצוה על הברית ועל התורה. ובזה יבואר צו את בני ישראל, ענין נוסף על הצווי, ואמרת עוד עליהם אמירה רכה ומסעדת את הלב, והוא כי אתם באים, כלומר ראו חיבתכם לפניו שרק אתם הבאים אל הארץ החביבה אצלי, שכל קלארין (אוצרות) שלי עולה ממנה, כדלעיל בסדר קדושים (סימן י"ב) וממנה יוצא מזון לכל העולם כדאיתא בזוה"ק, (תרומה קנז) מה שלא זכו הדור שלפניכם ואפילו האבות לא היו בה, אלא גרים לכן מרוב יקרה אסמן מצריה וזאת וגו' לגבולותיה , וזה הציווי שאמרתי לך" (ביאור אמרים על מדרש תנחומא )
ברית ותורה נאמרים אחר הארץ כי שלימות הברית והתורה הם בארץ ישראל.
כותב שפת אמת:
"במדרש משה רבנו ע"ה תיקן ברכת הזן, כשנכנסו לארץ תיקנו על הארץ ועל המזון, שאין לך חביב לפני הקב"ה כארץ ישראל וכו'. הענין הוא כי המן היה לחם מן השמים וכן מדריגת משה רבנו רע"ה, שהוריד לנו התורה משמים. והוא המשכת השפע מהשי"ת, והוא ברכת הזן. אבל א"י הוא בחינת הקבלה שבנ"י מקבלים השפע הבאה משמים, והיא ברכת הארץ, שהוא כלי מחזיק ברכה. וזהו שנאמר כי אתם באים אל הארץ בה', כי ארץ ישראל היא כלל הארץ. כי השי"ת ברא השמים והארץ אם כן באמת הקדושה נמצאת בארץ כמו בשמים, רק והארץ היתה תהו כו' והחושך מכסה. אבל כשנכנסו בנ"י לארץ ישראל נתחדש המקום בקדושה הראוי' כמו שנאמר אשר ה' א-לקיך דורש אותה תמיד. שבנ"י וארץ ישראל הם כלי מחזיק ברכה כנ"ל. ויכולין לקבל השפע הבאה משמים. וזהו החילוק כי מן היה מתנה למעלה מהכנת בנ"י, לכן כתיב כי לא ידעו מה הוא, כענין שכתבו מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי ביה (מי שאוכל את שאינו שלו בוש להסתכל סו). אבל ארץ ישראל הוא השפע שזוכין בני ישראל להיות בא בהכנת מעשיהם וזה חביב לפניו ית' יותר מהכל" (שפת אמת פרשת מסעי שנת תרמ"ז)
שפת אמת מדגיש שבארץ ישראל אין ניסים גלויים ודווקא העשיה בארץ ובניינה של "ממלכת כהנים וגוי קדוש" יוצרת את גילוי קדושתה של ארץ ישראל.
כותב משך חכמה:
"ויש להבין מה שאמרו (ברכות מח:) הטוב ומטיב ביבנה תקנוה על הרוגי ביתר וכו', דצריך הסבר, דעל ענין פרטי יתקנו חכמים ברכה קבועה ...והבאור, דכל ברכת המזון נתקנה על בנין האומה אשר נבנית ציבחר ציבחר (מעט מעט) באצבע ההשגחה, וזה בהשגחה פרטית במן במדבר ונזדככו נפשותם כל מ' שנה ולמדו מושכלות א-לקים, וכמאמרם (מכילתא בשלח יז) לא נתנה תורה אלא לאוכלי מן כו', והיה להם ארץ, וירושלים מרכז הארץ, ובחת המקדש, ששכן שמו עליו והתנהג בנסים רצופים תמיד. אמנם הטוב והמטיב תקנו על קיום האומה הבודדת במועדיה להיות הולכת בגולה זה אלפים שנה והיא קיימת ברוחה ובהודה ותפארתה וכל כלי יוצר עליה לא יצלח (ע"פ ישעיה ס"פ נד). והנה אחר החורבן חשבו כי קיומה בלתי אפשר ועתידה לכלות ולנדוד כהצוענים בלא תפארת אדם, כאשר ראו כי בביתר לא נושעו ע"י מלכות בן כוכבא שגדולי עולם היו מוטעים בו (איכה רבה ב-ה), אמנם כאשר ראו כי עמד מלך חסד אחר וגזר עליהן קבורה, כדאמרו ירושלמי תענית (ד-ה), הבינו כי ישראל, שה אחת בין שבעים זאבים (אסתר רבה י-יא), ובחסד ד' ע"י מלכי חסד יחליף כח ויוסיף דעת. וכאשר יהמיון גלי הים לשוטפם, יבוא הרוח וישקיטם ע"י מושלי ויועצי ארץ אשר לבבם ביד ד' המלאה חסד, לכן תקנו הטוב והמטיב על קיום האומה. ומקיום האומה הפלאי למדנו כי נאמנו דברי נביאנו ודברי אבותינו, אשר הנחילו לנו מורשה באמונת אומן כל ההנהגה האלקית בבנין ירושלים וארץ" (משך חכמה דברים פרק ח פסוק י)
משך חכמה מבאר מדוע אנו מזכירים בברכת המזון את הרוגי ביתר, הרי זה לכאורה נס פרטי? אלא שהניסים שהיו בהרוגי ביתר מלמדים אותנו שהגלות היא זמנית ועם ישראל יחזור לארץ ישראל כפי שזכינו, ולכן אנו מזכירים את הניסים שהיו בהרוגי ביתר בברכת המזון כדי לעודד את העם שיחזרו לארץ ישראל.
וכך גם מסביר הרב קוק:
"ע"כ תקנו ביבנה הטוב והמטיב כנגד הרוגי ניתר שהוא סימן לדורות, כי ע"י נפילת ביתר נגדעה קרן ישראל לשעתה. והנה נשמרה צורת ההרוגים עד שלא די שלא הרקיבו לאבד צורתם אלא שגם לא הסריחו, להיות לאות שגם אם הננו חשובים כנטולי כח החיים מחרב האויב שהרע בקודש, שמור בנו כח חיים נפלא לשמור צורתינו העצמית, וממילא אנו בטוחים על התעודה היותר רוממה שהיא תעודת הכלל, שאם רחוקה היא מאד בא תבא בזמנה. וזאת היא דוגמת הגבורה המורה על שמירת ישיני עפר עד עת קץ שישובו לתחיה, כן תשוב כל הגדולה היותר נשגבה אל עמנו באחרית הימים. וזהו הטוב לעצמינו שלא הטריחו, כי לא תשיג יד הגלות וההריסה היותר נוראה לבטל צורתנו העצמית. ולא זו בלבד כי גם לא תגע ג"כ באושר הכללי השמור לעולם כולו מידינו להיות מטיבים לזולתינו. והמטיב שנתנו לקבורה, עד עת קץ שיעמדו לגורלם הנשגב. ע"כ הכל הולך אל הכלל הגדול שקשר הקדושה ורוממות הנפש שראוי להמצא ברגשי לב כל אדם מישראל בבאו לשבת על שולחנו, אין עצב הגלות ומראהו האיום מערבב כלל את אור האמת, שמראה בעליל שיצא כנגה צדקינו וישועתינו כלפיד יבער, ולאות ומופת מגמתינו העליונה" (עין איה ברכות ב פרק שביעי)
במלחמת שמחת תורה היה אם כן מלחמת כיבוש ארץ ישראל כדי שעם ישראל יוכל לשבת בבטחה בעוטף עזה וכן "עזרת ישראל מיד צר". ובפרשתנו מופיע המימד השלישי של המלחמה "החזרת כבוד ה' לאחר חילול ה' שהיה בשמחת תורה תשפ"ד. ומימד זה של המלחמה נלמד מהמלחמה במדין שמופיעה בפרשתנו.
וכך כתוב בפרשתנו:
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן, לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן. אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא. וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֶלֶף לַמַּטֶּה שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא. וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ" (במדבר פרק לא פסוקים א-ו)
מדוע חשוב שמלחמה זו תהיה בחיי משה בניגוד למלחמות אחרות? יש צורך להבין גם, מדוע משה משנה ממה שה' אמר. ה' אמר: "נקמת בני ישראל", ואילו משה אומר "נקמת ה' במדין". ממה נובע השינוי?
כתוב במדרש:
"הקדוש ברוך הוא אמר נקמת בני ישראל ומשה אמר נקמת ה' במדין.... אמר משה: רבון העולמים ! אם היינו ערלים או עובדי עבודת כוכבים או כופרי מצות לא היו שונאין אותנו ואינן רודפין אחרינו אלא בשביל תורה ומצות שנתת לנו הלכך הנקמה שלך" (במדבר רבה פרשת מטות פרשה כב סימן ב)
וכן כתב רבי יוסף בכור שור:
"ומדרש אגדה הקב"ה אמר "נקמת בני ישראל", ומשה אמר "נקמת ה'". אמר לפניו רבונו של עולם הנקמה שלך היא, שאין אומות העולם שונאין אותנו אלא בשבילך"
כלומר, משה שינה מהכתוב בתורה היות ומלחמת מדיין בשורשה היתה מלחמה דתית אמונית ולכן זו נקמת ה'. לו יכלו המדיינים הם היו נלחמים בה' אבל היות ואין לו גוף הם נלחמו בעם ישראל כנציגי ה' ולכן זו נקמת ה'. זו הסיבה שהיו דרושים אנשים צדיקים לנצח במלחמה זו המלחמה היתה מלחמה רוחנית, כח הקדושה מול כח הטומאה.
וכתב רש"י:
"אנשים" - צדיקים וכן (שמות טז) בחר לנו אנשים וכן (דברים א') אנשים חכמים וידועים"
"לכל מטות ישראל" - (ספרי) לרבות שבט לוי"
"אותם ואת פינחס"- מגיד שהיה פינחס שקול כנגד כולם ומפני מה הלך פינחס ולא הלך אלעזר אמר הקב"ה מי שהתחיל במצוה שהרג כזבי בת צור יגמור" (רש"י שם)
כותב ר' ישראל מאפטא:
"וימסרו מאלפי ישראל וגו'. מאי לשון 'וימסרו'. אכן הענין הוא, כי ה' אמר נקום נקמת ב"י משרע"ה לא רצה שינקמו ב"י נקמת עצמם רק אמר לנקום את נקמת ה' במדין. לזה אמר "החלצו מאתכם" היינו שתוציאו את עצמכם מלנקום נקמתכם. והנה כאשר לזה צריך להיות צדיק וחסיד שיהיה כוונתו רק לכבוד ה'. וכל אחד מישראל הסתיר את עצמו לאמר מה אני נחשב לקנא לכבוד ה'. והחברים מבני ישראל אשר ידעו על איש אחד שהוא ירא ה' באו אל משה והגידו לו שזה הוא צדיק גמור. על כן אמר הכתוב לשון וימסרו הוא לשון מסירה כאדם המלשין על חבירו נקרא מסור" (ספר אוהב ישראל- פרשת מטות)
היות ומלחמת מדיין היתה מלחמה דתית, היה חשוב שכולם יהיו צדיקים וחסידים. החסידים והצדיקים שבבני ישראל לא העזו להעיד על עצמם שהם כאלו. וזה מה שכתוב "וימסרו". החברים של הצדיקים והחסידים העידו עליהם שהם כאלו, ואז גייסו אותם למלחמת מדיין, זו הכוונה "וימסרו".
כותב נתיבות שלום:
"הנה בפרשת מלחמת מדין רבו הדקדוקים ... כן צריך ברור מה שנאמר נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך, דמשמע שהיה מוכרח שמשה רבינו עוד יהיה בחיים במלחמת מדין, והיינו שמוכרחים למשה למלחמה זו, ומאי שנא משאר המלחמות עם ל"א המלכים שהיו אחר פטירת משה, שלא הוצרכו להיות על ידו דווקא. כן יש לבאר ענין הסדר המיוחד שמצינו בתורה לגבי מלחמה זו, שהיה בה קיבוץ מיוחד של כוחות הקדושה במלחמה כדאיתא במדרש ... שדווקא צדיקים נבחרו למלחמה זו. ועוד נאמר שם שנוסף על האלף למלחמה מכל שבט עמוד עוד אלף בתפילה ... וכן מה דכתיב 'וישלח אותם משה ואת פנחס בן אלעזר הכהן לצבא וכלי הקודש בידו' וברש"י בשם הספרי דכלי הקודש זה הארון והציץ. והרי שלמלחמה הזאת נקבצו ויצאו כל כוחות הקדושה, ולא מצינו כזאת במלחמות אחרות ....ויש לפרש הענין, שמלחמת מדין אכן הייתה מלחמה כבדה מאד על עצם קיומו של עם ישראל.. ואיתא על זה בזוהר הקדוש (ח"ג שה.) שלא הייתה עת צרה קשה יותר לישראל מיום היותם לגוי כבשעה זו, אף יותר מעת שעמדו על הים [ו]ממצבם הקשה לאחר חטא העגל. והענין בזה משום דעצת בלעם ובלק הייתה על דרך ולבן בקש לעקור את הכל, שבקשו לקעקע את יסוד קיומו של עם ישראל. שבלעם ובלק היו ראשי הקליפה כוחות הסט"א הגדולים ביותר של האומות ... דיש מלחמה על פרט מסויים אך יש מלחמה לעקור את הכל, שלא נלחמו על ענין מסוים אלא רצו לעקור את עם ישראל לגמרי משורשו שלא יהיו עוד העם הנבחר להשי"ת, על ידי שיעשו פירוד בין הקב"ה וישראל. ומשום כך הייתה זו הצרה הגדולה ביותר לישראל, שמעולם לא הייתה כמותה. וכדאיתא בחז"ל (סנהדרין קו) שאמרו אלקיהם של אלו שונא זימה הוא, וכך רצו להכשילם בזה כדי לעקרם מן השורש ... והנה בלעם היה הכנגד של משה רבינו, שמשה רבינו הוא בחינת דעת דקדושה כדתיב 'אשר ידעו ה' פנים אל פנים', וכנגדו היה בלעם 'יודע דעת עליון' בחינת דעת דקליפה. וזהו שנאמר אחר תאסף אל עמיך, שבמלחמה זאת היו מוכרחים למשה שהוא הכנגד בלעם, ורק הוא יכול לשבר קליפה זו. ומהאי טעמא היו זקוקים לקיבוץ כל כחות הקדושה, שי"ב אלף איש אלף למטה עמדו בתפילות ובקשות, ורק צדיקים יצאו למלחמה, ופנחס בן אלעזר הכהן וכלי הקודש הארון והציץ בידו, כי לא הייתה זו מלחמה ארצית ככל המלחמות הנוגעים לגופים, אלא מלחמה שמימית של כח הקדושה בכח הטומאה והסט"א, המלחמה המכרעת של עם ישראל על הקמים לכלותו מן היסוד, שלא הייתה עוד מלחמה כזאת..... ופרשה זו מלמדת את דרכי מלחמת היצר לכל יחיד. שגם אצל אדם פרטי יש מה שקרוי מלחמה מקומית, שהיצה"ר מתגבר על ענין פרטי מיוחד, ויש מלחמה בבחינת בקש לעקור את הכל, שפחז עליו יצרו ומבקש לטורדו מן העולם ולעקור אותו לגמרי... ובעת שהיצה"ר נלחם במלחמה מקומית לא צריכים לנקוט בדרכים כאלו, אבל כאשר פחז עליו יצרו הדרך היא רק בכח של מסירות נפש" ("נתיבות שלום" פרשת מטות)
מדיין רצו לקעקע את יסוד קיומו של עם ישראל. הם רצו לעקור את עם ישראל לגמרי. הם רצו להפריד בין ה' לישראל. מלחמת מדיין היתה מלחמת הקדושה מול כח הטומאה. מלחמת מדיין היתה מלחמה להחזיר את כבוד ה' וחשוב היה שתהיה בחייו של משה. כל החיילים היו צריכים להיות צדיקים וחסידים.
יוצא א"כ שעם ישראל במלחמה מג' ממדים:
1.והורשתם את הארץ וישבתם בה.2. עזרת ישראל מיד צר.3. מלחמה למען החזרת כבוד ה' בעולם
יה"ר שנרגיש את הזכות להיות במדינת ישראל ולשרת בצה"ל ואת הזכות גדולה לקיים 'והורשתם את הארץ וישבתם בה' ונזכה לחבר את העם כולו להיות 'ממלכת כהנים וגוי קדוש'. אמן כן יהי רצון.
