שאלה שבועית: אדם שלא מתענה- כחזן/בעל קורא/עולה לתורה בתענית

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

שאלה א] חזן שאינו מתענה בתענית ציבור - במנין תל – אביבי משפחתי ומצומצם, סב המשפחה שימש שנהים רבות כבעל תפילה ביום הכיפורים. שנה אחת הורו לו הרופאים שאסור לו לצום ביום הכיפורים. והתעוררה השאלה האם כשלא מתענה יכול לשמש כבעל תפילה או לא. הסב ידע שבמידה ולא יעלה וישמש כחזן כולם יבינו שאינו צם, ועל כן שאלה האם למרות מצבו רשאי לשמש כחזן, או לא?

שאלה ב] בעל קורא שאינו מתענה בתענית ציבור- בדומה לאותה שאלה יש לשאול ביחס לבעל קורא. האם בעל קורא שאינו צם יכול לקרוא בתורה בתענית ציבור?

שאלה ג] עולה שאינו צם בתענית ציבור – בדומה יש לדון ביחס לעולה, האם מי שאינו צם יכול לעלות לתורה בתענית ציבור? האם התשובה לשאלה זו זהה בהכרח לתשובה לשאלה הקודמת או לא?

תשובה

הטור (או"ח תקסו) מביא בשם רב נתן שמי שאינו מתענה אינו יכול לשמש כשליח ציבור בתענית, אולם הוא עצמו חולק עליו וסבור שיכול להתפלל:

כתב רב נתן, שליח ציבור שאינו מתענה אינו יכול להתפלל, שכיון שאינו מתענה אינו יכול לומר עננו...ואיני יודע למה, שהרי אינו אומר 'ביום תעניתי', אלא 'ביום תענית הזה', ותענית הוא לאחרים...ודאי אם אפשר שיהיה ש"ץ המתענה טוב הוא מאחר, אבל אם אי אפשר נראה לי שיכול להתפלל.

הבית יוסף צידד בדעתו של רב נתן:

הרב דוד אבודרהם כתב שרב עמרם כתב כדברי רב נתן וכן כתב בסוף ספר הכל בו (קט:) בשם רב יהודאי (תשובות גאוני מזרח ומערב סי' קכה), ודבריהם דברי קבלה ועליהם יש לסמוך.

וכך פסק בשולחן ערוך (שם סעי' ה):

"בתענית צבור שליח ציבור שאינו מתענה לא יתפלל".

אולם המגן אברהם (ס"ק ז) כותב שבדיעבד באין שליח ציבור אחר גם מי שאינו מתענה יכול לעלות ולשמש כחזן. וכדבריו כתב המשנה ברורה במקום (ס"ק יח).

מהו שורש המחלוקת בין גישות אלו? נראה הדבר, שנחלקו האם תפילת 'עננו' נתקנה על 'היום' או על 'התענית'. אם התפילה תוקנה על התענית- מי שאינו מתענה אינו יכול לאומרה. אולם אם תוקנה על היום – ניתן לאומרה גם אם הוא עצמו אינו צם.

החתם סופר בתשובה (ח"א סי' קנז) נזקק לשאלה מעין זו שאירעה לו עצמו – לא ביחס לשליח ציבור, אלא ביחס לעליה לתורה בתענית:

ביום תשעה באב תקע"א החליתי והוצרכתי לשתות בעוונותי הרבים, והרהרתי בדעתי אם ישאלוני התלמידים המתפללים בבית המדרש שבביתי האם יקראוני להעלות אותי לספר תורה למנחה בקריאת ויחל, מה אשיב להם...

החתם סופר צידד שגם מי שאינו מתענה יכול לעלות לתורה, ונימק זאת בשני אופנים:

ונ"ל פשוט דיכולתי לעלות לתורה לקרות ויחל כמו שאר כל אדם... עד כאן לא אמרו הרב מהרי"ק (שורש ט) והבית יוסף (סימן תקסו סע' ד) אלא בב' וה'[1] שמי שאינו מתענה אין אצלו יום תענית ומאי שייטיה [שייכות] דקריאת ויחל לדידיה, וכל שאינו מחוייב בדבר התענית אינו מוציא רבים ידי חובתן. משא"כ בתשעה באב אית ביה תרתי למעליותא, חדא וכי החולה אינו מחוייב בדבר התענית ואינו מתענה בו, והלא לא הותר לו אלא כדי צרכו וחיותו ואם די לו בשתיה לא יאכל, ואם די לו באכילה פעם אחת לא יאכל ב' פעמים, ולא יותר ממה שצריך, וגם שארי עינויים אם אינו צריך לנעול ולרחוץ ולסוך אסור לו לעשות אחד מאלה, נמצא שהוא מן המתענים ומהמחוייבים בדבר. הא חדא, ועוד אחרת, אפילו הותר בכל הנ"ל, מכל מקום תשעה באב יום הוא שנתחייב בקריאת התורה שחרית ומנחה אפילו מי שאינו מתענה בו לא יצא מכלל חיוב הנ"ל, ויומא קא גרים... תשעה באב יום מועד דפורענות הוא ואפילו אינו מתענה בו מכל מקום מחוייב בקריאת היום...

טוען החתם סופר בתרתי:

1] ביחס לתשעה באב אין נכון להגדיר את החולה כאינו מחויב, שהרי אינו רשאי לאכול אלא כדי חיותו, ובנוסף שייך גם ביתר העינויים.

2] בנוסף, חיוב קריאת התורה בתשעה באב הינו חובה מחובות היום ואינה תלויה בתענית.

לאור זאת, מצדד החתם סופר, שגם אם אין עשרה מתענים, ויתירה מזאת- אפילו אם כל הציבור כולו אינו מתענה, מכל מקום עליהם לקרוא את קריאת התורה של התענית, ובלשונו:

לא מבעיא שיכול לעלות לתורה לקרות במנין עשרה המתענים, אלא אפילו צבור שאינם מתענים כלל כגון שכולם קצירי ומריעי [חולים] או בעלי ברית בתשעה באב שנדחה, מכל מקום קוראים "ויחל" במנחה דיום הוא שנתחייב בקריאה.

חותנו של החתם סופר, רבי עקיבא איגר בתשובה (מהדו"ק סי' כד) מצדד בדומה ביחס לקריאת יום הכיפורים בשחרית, וסבור שחולה שאינו צם רשאי לעלות מחמת שקריאה זו הינה מחובות היום ולא מחובות התענית. אולם ביחס לקריאת התורה במנחה ביום הכיפורים – שקוראים בפרשת עריות, הסתפק:

נסתפקתי ועובדא הוי, במי שהיה מוטל על ערס דוי בסכנת מות, והרופא ציווה לו לאכול ביום הכיפורים... ואך היה רוצים לקרות אותו גם במנחה ובזה נסתפקתי, אם קריאת התורה במנחה הוי משום תענית אלא דבשאר תענית קוראים ויחל וביוה"כ קוראים בפ' עריות וא"כ אינו מתענה אינו יכול לעלות, או דגם קריאה זו מחמת קדושת היום, לקרות גם במנחה כמו בשבת ויכול גם אינו מתענה לעלות וצ"ע לדינא.

לשמש כבעל קורא- גם אם נניח שהקריאה היא מדין התענית, עדיין ישנו מקום לדון האם מי שאינו מתענה יכול לשמש כבעל קורא.

כאמור, דעתו של הטור היא שגם מי שאינו מתענה רשאי לשמש כשליח ציבור. הב"ח (תקסו, ו) כותב שהטור לשיטתו יסבור גם כאן שמי שאינו מתענה יכול לשמש כבעל קורא. אכן, גם הוא כותב שלכתחילה מי אינו מתענה לא יעלה, אולם אם קראו לו לעלות- יעלה:

ודבר פשוט הוא, שאם טעו וקראו לספר תורה אותו שאינו מתענה, יעלה ויברך, שאין כאן איסור כל עיקר לדברי הכל, אלא שנהגו לכתחילה שלא לעלות, אבל אם כבר קראוהו עולה..

אולם הט"ז במקום חולק וסובר, שגם הטור הסובר שמי שאינו מתענה רשאי לשמש כשליח ציבור, מודה שאינו רשאי לעלות לתורה. זאת משום שכשליח ציבור החשש העיקרי הוא שהינו כ'דובר שקר' באומרו 'יום תעניתנו', ולזה יש פתרון שיכול לומר 'יום תעניתי'. אולם בעולה לתורה- על הצד שאינו רשאי לעלות יש לפנינו איסור ברכה לבטלה, ועל כן גם הטור יודה שעליו להימנע מלעלות.

שורש הדיון- שורשה של שאלה זו נעוץ לכאורה ביחס בין בעל הקורא לציבור, ונבאר: תקנת נביאים היא שיהיו קוראים בשבת ובשני וחמישי, וזאת כדי שלא ישהא הציבור ג' ימים בלא לימוד תורה (ב"מ פב.). יש לדון מהו גדרה של תקנה זו, מה הוטל על הציבור- שמיעה או קריאה? [על הצד שמה שהוטל הוא קריאה, נמצא שכדי לצאת ידי חובת הקריאה יש צורך ב'מנגנון' 'שומע כעונה'].

דנו בשאלה זו האחרונים רבי יוסף ענגיל בספרו ציונים לתורה (כלל ט) דן:

נסתפקתי מצות קריאת התורה מה עניינה, אם החיוב הוא אך השמיעה לדברי תורה הנקראים, או שבאמת מחויבים כל אחד ואחד לקרוא, רק שהקורא מוציא אותם בקריאתו.

בדומה דן המעדני שמואל (סי' א), שמקשר את דיון זה לדיון בו עוסקים אנו – יכולת אדם שאינו מתענה להוציא אחרים ידי חובתם כ'בעל קורא':

במה שיש לחקור בעיקר דין קריאת התורה בציבור דאחד קורא וכולם שומעים, אי הוי בעצם חיוב קריאה על כל הציבור, שכולם חייבים בקריאה, וכשאחד קורא מתוך הספר תורה מוציא את כולם מדין שומע כעונה, וכאילו כולם קראו בעצמם. או דלא רמי כלל חיובא על כולם לקרוא..

עיקר התקנה היא שאחד יקרא והשאר ישמעו. דאם נאמר שעיקר החיוב על כל הציבור הרי זה קריאה, שפיר יש לדמותו לש"ץ שאינו מתענה שאינו יכול להוציא את הציבור בתפילת עננו, כיון שאינו חייב בזה, וכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתם. והכי נמי אינו יכול להוציא את הציבור בקריאת ויחל, שהרי איהו אינו מחוייב בקריאה זו. אבל אי עיקר התקנה היתה שאחד יקרא והשאר ישמעו, ועיקר חיובו של הציבור הרי זה רק בשמיעה, בזה יש לומר דאף שאין הבעל קורא חייב בקריאה זו, מכל מקום שפיר מקיימים השומעים בזה את חיובם בשומעם מפיו שקורא בתורה, שהרי אין הבעל קורא צריך להוציאם במידי, אלא שהם בעצמם שומעים קריאת התורה מבעל קורא והרי על כל פנים שמעו קריאת התורה.

דן המעדני שמואל ואומר, שאם עיקר תקנת קריאת התורה היא 'קריאה', אלא שבעל הקורא מוציא את הציבור מדין 'שומע כעונה', מסתבר שיש צורך שבעל הקורא יהיה 'בר הדבר' כדי שיוכל להוציאם ידי חובתו. אולם אם עיקר תקנת קריאת התורה היא 'שמיעה', גם אם בעל הקורא אינו שייך בתענית, מכל מקום מילאו הציבור את חובתם ושמעו.

כנקודה משיקה לזאת יש לברר את היחס בין בעל הקורא לעולה מה תפקידו של בעל הקורא- האם הוא שליח הציבור/העולה המוציאם ידי חובה? או שמא הוא מסייע לעולה לקרוא בצורה נכונה/להשמיע את הקריאה לציבור, אך העולה הוא שמוציאם ידי חובה[2]? אם נניח שעיקר הוצאת הציבור ידי חובה היא על ידי העולה ולא על ידי בעל הקורא, מסתבר שנצריך שהעולה הוא שיהיה בר חיובא, אך בעל הקורא אינו צריך להיות בר חיובא.

בשו"ת באר משה (ח"ג סי' כט) נוקט שגם שעיקר ההוצאה ידי חובה היא על ידי העולה עצמו- הקורא בלחש עם בעל הקורא, ותפקידו של בעל הקורא הוא רק לסייע לו לקרוא באופן מדוייק ונכון- כפי שסייעו למביאי הביכורים במקרא ביכורים (רמב"ם ביכורים ג, יא). ולכן סבור שגם מי שאינו מתענה יכול לשמש כבעל קורא. אכן, הוא מסייג זאת ואומר, שבמידה והעולה הינו עם הארץ שאינו יודע לקרוא, שאז בעל הקורא מוציא את העולה מדין שומע כעונה, נדרוש שבעל הקורא יהיה מן המתענים, ובלשונו:

ואם כן הקורא בשביל העולה קורא, ועל השמיעה ששומע הוא מברך, ואם כן גם אם הקורא אינו מתענה יכול לקרות, והעולה יקרא עמו מלה במלה באופן שאין שום חשש בדבר... אבל אם העולה עם הארץ שאינו יכול לקרות עם הקורא מלה במלה, ומן ההכרח מחוייבים לסמוך בכה"ג על הפוסקים דשרי לקרות לו משום שומע כעונה, אז צריך שיהיה המקריא מחוייב בדבר כמו בכל דבר שאין השומע כעונה יוצא, אלא אם כן המשמיע חייב בדבר.

קריאת התורה חובה על כל יחיד ויחיד או על הציבור- בנוסף לדיון אודות גדר החיוב, והיחס בין בעל הקורא לעולה, ישנו נידון נוסף בגדר תקנת קריאת התורה, ולפיו נוכל להסביר את הצדדים השונים בשאלה האם יש צורך בעשרה מתענים או לא:

יש לדון האם חובת קריאת התורה היא על כל יחיד ויחיד, אלא שחובת היחיד צריכה להיעשות במסגרת של ציבור- מנין או שמא היא חובה על הציבור יחד. כך חקר ודן בעל הברכת שמואל (יבמות סי' כא):

האם גדר ההלכה שצריכים עשרה בקריאת התורה קריאת מגילה וחזרת הש"ץ הוא, שהחיוב חל רק על ציבור של עשרה איש, וכל זמן שאין עשרה אין כלל חיוב. או שחיובים אלו חלים על כל יחיד ויחיד אלא שהדין הוא, שאין קריאת התורה אלא אם כן יש ציבור של עשרה.

מסתבר שאם נאמר שזו חובה על הציבור- צריך ציבור שחייב בה כדי שניתן יהיה להתחייב בה, ועל כן אם אין עשרה מתענים לא ניתן יהיה לקרוא. אולם אם נאמר שזוהי חובה על היחידים אך האופן לקיימה הוא בציבור, יתכן, וניתן יהיה לקיימה גם במקום בו אין עשרה שצמים.

קריאת התורה- לימוד תורה של רבים – שני נידונים עיקריים הועלו ביסוד גדר תקנת קריאה בתורה- עיקרה בקריאה / בשמיעה, וכן האם חובת הציבור או חובה על כל יחיד ויחיד. מדברי הרב משה סולוביצ'יק עולה גדר נוסף והוא – 'תלמוד תורה דרבים.

לפני הרב משה סולביצ'יק הגיע יהודי אחד ובפיו שאלה: לאחר תום קריאת התורה בשבת ניגש בעל הקורא אל אחד מהשומעים שידוע הדבר שאינו מאוהביו בלשון המעטה, ואמר לו שהתכוון שלא להוציאו ידי חובת מצות קריאת התורה. ועתה שאלתו בפיו, האם אכן צודק בעל הקורא, ועל השומע לשמוע פעם נוספת את קריאת התורה, או לא?

הרב משה סולוביצ'יק השיבו שאינו צריך לשוב ולשמוע קריאת התורה. הואיל וזוהי חובה על הציבור- ללמוד יחד, ועל כן נמצא, שאין חובה על כל יחיד ויחיד בפני עצמו לקרוא/לשמוע את פסוקי קריאת התורה, ועל כן גם איננו זקוקים לדין שומע כעונה, וכך כתב:

אלא יסוד הענין דקריאת התורה היינו שכל הציבור מקשיבים לקריאת הבעל קורא, ונמצא שבזה כולם משתתפים במצוות תלמוד תורה דרבים, ואפילו יתכוין הבעל קורא להדיא שלא להוציא מישהו, לא איכפת לן בזה, דסוף כל סוף הרי כולם מקשיבים ולומדים הם. וכל ההלכה דבעינן שיתכוין להוציאו להשני ידי חובה לא שייכא אלא בנוגע להדין של שומע כעונה.

קריאת התורה בתענית- בקשה- בנו, הרב יוסף דב סולביצ'יק (שיעורי הרב סי' לב) מבאר שגדר קריאת התורה בתענית היא מצד תפילה ובקשה, וכך כתב:

עיקר הטעם שקורין ויחל במנחה של תענית ציבור הוא מפני שיש בה הי"ג מדות שהם עיקר ענין סליחות, ועל ידי זה אנו עומדים בתפילת תענית מתוך סליחות.

לאור זאת מבאר הרב סולוביצ'יק מדוע אין אומרים קדיש בתענית ציבור בין קריאת התורה לקריאת ההפטרה במנחה:

אבל אם נאמר קדיש בין קריאת התורה לקריאת ההפטרה ממילא יתבטל הצירוף בין התפילה לבין קריאת התורה, ולא יהיה נחשב כעמידה בתפילה מתוך סליחות.

בדומה מתבאר מדברי ערוך השלחן (תקסו, ג) שכותב:

ונוהגים הציבור כשמגיע הקורא לשוב מחרון אפך צועקין שוב וגו' שזהו כעניין בקשה שישוב הקב"ה מחרון אפו. וכן כשהקורא מגיע לויעבור צועקין הציבור ה' ה' וגו', כדי להזכיר הי"ג מדות, והקורא חוזר וקורא. וכן בהגיעו לוסלחת לעונינו, גם כן מפני שזהו גם כן בקשה ותחינה שיסלח לעוונינו.

לאור הגדרה זו לקריאת התורה בתענית, יובן ויתקבל על הדעת שאין צורך בגדרי 'שומע כעונה'.