שיחה לפרשת כי תצא - השב תשיבם לאחיך
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור בשיחה זו נתמקד בשלשה נושאים. הנושא הראשון נתייחס לשאלות הצצות בתקופה הזאת של תחילת הזמן והשנה. בחלק השני, נתייחס לחודש אלול. ובחלק השלישי נתמקד ביחס לבעיית השעה- ההתבוללות ההולכת ומתחזקת בא"י ובחו"ל. לכל זאת נגיע כמובן מתוך עיון בפסוקי פרשת השבוע ובמפרשים.
לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ:
וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ: וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם: לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ:(דברים כ"ב, א'-ג')
ישנם כמה שאלות על הפסוקים הנ"ל: מדוע הכפילות "השב תשיבם"? ועוד, הרי מדובר כאן בפסוקים על מצוות השבת אבידה. א"כ, מדוע צריך לחזור ולפרט את המצווה גם למציאת חמור ולשמלה? וכי יש הו"א שישיבו רק את השור והשה? כמו כן, הציווי "לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם" שאוסר להתעלם ממציאה כתוב בצורה מוזרה, שכן הפסוקים בפועל מתארים מציאות שבו לכאורה אי-אפשר להתעלם מהמציאה. ולא כן היא, הרי אפשר, רק אסור, ולכן במקום לכתוב "לא תוכל להתעלם" צריך לכתוב "אסור לך להתעלם".
לאור כל השאלות הנ"ל פירש ה'אלשיך' בספרו 'תורת משה', כך:
"ולעניין הכתובים אומר כי רצה הקב"ה לזכות את ישראל במצוות 'ואהבת לרעך כמוך' ולהשרישו בה קו לקו, עם היות שקשה הדבר בעיני בני אדם לייגע בעד זולתם, כי מי יראה אבדת אחיו שורו או חמורו ויהיה מחמר אחריו עד גשתו עד אחיו ויניח כל עסקיו. על כן אמרה תורה 'לא תראה את שורו או את שיו נדחים והתעלמת מהם' בטבעך, כי כן דרך בני אדם, כי אם 'השב תשיבם' כלומר 'השב' פעם אחת ואחר כך 'תשיב' פעם אחרת אם יצטרך. כי בראשונה על הכרח צווי התורה ואחר כך אתה 'תשיבם' מעצמך, כל כך תחפוץ עשות רצוני כי עשית המצווה פעם אחת תגרור להיטיב לבך לעשותה פעם שנית, וגם 'אם לא קרוב אליך' תשמרנו ב'ביתך עד דרוש אחיך אותו'." (תורת משה דברים, עמוד רמ"ו)
טבע האדם להתעלם, ולחשוב על מה שנוח וטוב לו, ללכת על מה שהולך לו בקלות. התורה רוצה שע"י המצוות נשנה את הטבע
שלנו, שיהיה לנו טבע אחר. המטרה היא שלא רק שנקיים אותן, אלא שנשריש אותן בנו ושזה יהיה חלק מאיתנו, עד הגעה למצב שלא נהיה מסוגלים להתקיים ללא זה. זאת תורת חיים, והמטרה היא שהמצוות יהפכו להיות חלק מהאישיות שלנו.
מצוות השבת אבדה היא אינה קלה לביצוע, שהרי המוצא לדוגמא, כלב, נדרש לטפל בה באופן תמידי למשך תקופה מסוימת, שבה עליו להכריז וללכת לכל מקום כדי למצוא את בעלי הכלב. עלינו להגיע ממצב של "והתעלמת" שזה המצב הטבעי לכאורה, למצב ש"לא תוכל להתעלם", להגיע למצב שרואים אבידה ולא מסוגלים נפשית לא להחזיר אותה, וזה ע"י "השב תשיבם". לעשות עוד ועוד עד שזה יהיה חלק מהרצון, חלק מאישיותנו. ומדגיש האלשיך שיש כאן תהליך ולכן כתוב "השב תשיבם". הפעמים הראשונות וזה ההשב הראשון נעשה לא בגלל רצון אלא בגלל ציווי התורה, אך כשעושים זאת מספר פעמים רבות אז מגיעים ל"השיבם"- ואז עושים זאת מתוך אהבה והזדהות ואין רואים בכך טורח.
ממשיך האלשיך:
"והנה עד כה עשית המצוה בבהמה טהורה שלא ירע בעיניך באמור כי נוסף על השבת אבידה גם יכמרו רחמיו על בהמה טהורה ליטפל בהן בל ישארו נדחים. אך עתה אחר שהחלות לעשות מצוה זו בטהורים מובטחני בך ש'וכן תעשה לחמורו' עם שהיא בהמה טמאה. ועדיין אפשר שיהיה רצון טוב במצוה למה שהוא בעל חי משום צער בעלי חיים, אך מזה ימשך לך ש'וכן תעשה לשמלתו'. ואחרי ששלשת במצוה מאז דע לך שכל כך תהיה מושרש ומלומד במצוה שמעצמך 'לא תוכל להתעלם', שאפילו יהיו לך עסקים רבים או תהיה זקן ואינו לפי כבודך לא תאמר פטור אני. כל כך תהיה המצוה חביבה בעיניך ש'לא תוכל להתעלם' מעצמך ותעשנה".
בהתחלה המצווה נעשית בבהמות טהורות, כגון: שה או צאן, שזה קל יותר. אחר כך זה נעשה גם לבהמות טמאות, כגון: חמור. וכשזה יהיה מושרש באדם העשיה תעבור גם לחפצים דוממים, כגון: שמלה, למרות שאין בהם צער בעלי חיים.
יש באלשיך יסוד גדול מאוד. לא רק למצוות השבת אבידה, לכל ההבנה של פיתוח האישיות. אנחנו רוצים בישיבה להגיע למצב של אהבת תורה, שכל בחור שיסיים פה את הישיבה יהיה עם אהבת תורה של אש גדולה. אבל זה לא קל- יום לימודים ארוך של שעות על גבי שעות, מסכתות לא קלות. א"כ, איך מגיעים לזה? עונה האלשיך: "השב תשיבם". עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. מצווה גוררת מצווה, זה לא רק כמותית, זה איכותית. התורה מעניקה לנו ידות טובות יותר, היא הופכת את האדם להיות אדם יותר טוב. ככל שיהיה פה יותר עמל התורה, כך נגיע לזה שזה ייהפך להיות חלק מטבענו. לא לחינם הישיבה קבעה שיעור ביום שישי בבוקר, כדי לחנך אותנו שאין יום ללא לימוד תורה. אדם שיעשה ויעשה ויעשה- זה ייהפך לו לטבע, כמו שכתוב בספר החינוך- "על ידי המעשים נמשכים הלבבות".
ה'אור החיים הקדוש' מביא אותנו להסתכלות שונה. הוא אומנם מביא דרש, אבל הדרש יש בו מסרים מאוד חשובים, ודרש זה נפסק להלכה.
כותב אור החיים הקדוש:
"פרשת זו באה לרמוז בפרטות חיוב התוכחות שצריכין בני אל חי צדיקי עולם לעשות לעם ה', והן אלה צדיקים יקראו לצד מעלתם אחים, כמו שהעירותיך שכינוי זה הוא מדריגה היותר מעולה שבכל כינויים אשר יתכנו בהם יחידי עם, (שמות רבה נ"ב) ואותם צוה ה' כי תראה את שור אלה הם בני אדם שנמשלו כבהמות והם צאן קדשים ולזה קראם שור ושה, אחיך שהוא הקב"ה, ויחס לו שם זה להעיר אל מי מקדושיו הוא מצוה שהם הצדיקים כמו שכתבנו:
ואומרו נדחים על דרך אומרו (לעיל ד') ונדחת והשתחוית להם וגו' שהעובר פי ה' יקרא נדח, ויצו ה' לבל יתעלם אלא ישיבם לאחיו הוא אלהי עולם וכפל לומר השב תשיבם, נתכוון כי מתחילה ישיבם לדרך הטוב ובזה יתקרבו אל אביהם שבשמים, והוא אומרו תשיבם לאחיך:
ואומרו ואם לא קרוב אחיך וגו'. בזה העיר כי הוא מדבר על זמן גלות האחרון כי לא קרוב כדרך אומרו (במדבר כ"ד) אשורנו ולא קרוב, עוד לו ולא ידעתו שנסתם הקץ ואין יודע מתי קץ הפלאות, וזה יסובב הרחקת הלבבות מהאמונה ונטויי רגל כאשר עינינו רואות בדורות הללו, עם כל זה יצו ה' ואספתו אל תוך ביתך זה בית המדרש..." (אור החיים דברים, פרק כ"ב)
באור חיים מצויין על החובה להעלות את הציבור על ידי דוגמא אישית, על ידי אהבה, על ידי הקרנת תורה ולהעלות את הציבור למעלה. וזה מה שנמצא פה בפרשה. איך? איך הפרשה שלנו קשורה לקחת ציבור ולהעלות אותו למעלה? אומר אור החיים הקדוש: צדיק זה כל מי שמרגיש קרוב לה', כל מי שעמל בתורה. כולנו פה לפי אור החיים צדיקים. והצדיק, הקב"ה קורא לו אח, ולכן "השב תשיבם לאחיך" הכוונה לריבונו של עולם.
ההבנה שהקשר לקב"ה משול כאח, נמצא באליהו רבה, שכותב:
וכי באחים מן האב והאם הכתוב מדבר, אין הכתוב מדבר אלא כנגד הקב"ה, שאין לו אחים לא בעולם הזה, ולא בעולם הבא, ולא לימות המשיח, אלא צדיקי עולם שעושין רצונו בתורתו בכל יום, שקרא אותם אחים וריעים. ותדע שמעלת אח יותר ממדרגת בנים, כמאמרם ז"ל:לא זז מחבבה עד שקראה בתי לא זז וכו' עד שקראה אחותי".
אומר תנא דבי אליהו, הצדיקים אחים של הקב"ה, הבנה מדהימה. אנחנו יודעים שהקב"ה הוא אבא שלנו ושהוא המלך שלנו, אבל 'אבינו-מלכנו' זו לא הרגשה של שותפות. יש עוד מימד בקשר עם הקב"ה, קשר של אח- אח זה קשר אחר, זה קשר של חלק ממני, זה קשר של שותפות. הצדיקים שותפים כביכול לקב"ה. כשכתוב בפרשתנו "השב תשיבם לאחיך"- הכוונה תשיב אותם לריבונו של עולם. בואו נראה את מי.
יש לכל אחד ואחד אחריות לקרב את כל כלל ישראל, לכל אחד. אומר אור החיים הקדוש: זה מה שכתוב בפרשה- השב תשיבם לריבונו של עולם. ואז הוא ממשיך:
ואומרו ואם לא קרוב אחיך וגו'. בזה העיר כי הוא מדבר על זמן גלות האחרון כי לא קרוב כדרך אומרו (במדבר כ"ד) אשורנו ולא קרוב, עוד לו ולא ידעתו שנסתם הקץ ואין יודע מתי קץ הפלאות, וזה יסובב הרחקת הלבבות מהאמונה ונטויי רגל כאשר עינינו רואות בדורות הללו, עם כל זה יצו ה' ואספתו אל תוך ביתך זה בית המדרש וילמדהו אורחות חיים ודרך ישכון אור לבל יטה מני אורח ולא ימצאהו אויבו במחשבות וטענות כוזבות כי אור תורה תצילהו, וזה יהיה עד שיתרצה ה' וידרשהו, והוא אומרו עד דרוש אחיך אותו, והשבותו לו פירוש מעלה עליו הכתוב כאילו הוא משיבו מני אובד:
"כי תראה את שור"- אלה בני אדם שנמשלו כבהמות והם צאן קדושים, ולזה קראם שור ושה ". אז מה זה שור ושה? אנשים שרחוקים מתורה, אנשים שאני יכול לקרב אותם. אז מצד אחד הם כמו בהמות כי הם לא עושים את התפקיד שלהם בעולם, מצד שני הם צאן קדושים.
"ואמר נדחים כמו שכתוב "ונדחת והשתחווית להם", שהעובר על פי ה' ייקרא נידח ויצווה ה' לבל יתעלם, אלא ישיבם לאחיו הוא אלהי עולם וכפל לומר השב תשיבם, נתכוון כי מתחילה ישיבם לדרך הטוב ובזה יתקרבו אל אביהם שבשמים, והוא אומרו תשיבם לאחיך".
"ואם לא קרוב אחיך" – זה מדבר בזמן הגלות, זה מדבר בזמן שאין ניסים גלויים. לא קל לראות את הקב"ה, אומר אור החיים. אז איך עושים זאת? איך מקרבים בני אדם? "ואספתו אל תוך ביתך" – זה בית המדרש. הכניסם לבית המדרש, ועם זה מקרבים. וזה כוונת הפסוקים לפי אור החיים הקדוש. "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים"- אם רואים מישהו במשפחה או בקהילה, שלא מספיק קרוב לה'- חשוב שלא לדאוג רק לעצמנו אלא צריך להבין שיש לכל אחד ואחד תפקיד בכלל ישראל להעלות את הציבור. השב תשיבם לריבונו של עולם. "ואם לא קרוב אחיך"- הקב"ה לא קרוב אליך כעת, תיכנס לבית המדרש ואז הוא יהיה קרוב. ואז הוא ממשיך:מה זה "לא תראה את חמור אחיך או את שורו נופלים בדרך הקם תקים"? אומר אור החיים: הכוונה, שגם מי שנפל, גם מי שרחוק מאוד, יש חובה על כל יהודי ויהודי להשפיע עליו ולקרב אותו לריבונו של עולם.
האור החיים הקדוש מבין, כשם שיש אבידה פיזית יש אבידה רוחנית, וגם עליה דיבר הכתוב. אנו נוהגים להפריד בין החיים הפיזיים והרוחניים, וזה עומד בעוכרינו- האור החיים הקדוש חיבר בין השניים. גם רש"י בפרשתנו עושה זאת.
לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל יְקֹוָק גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְקֹוָק עַד עוֹלָם: עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם.. וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר.. לְקַלְלֶךָּ: לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם: לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ.. דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְקֹוָק: "
בפסוקים רואים, שעמון ומואב אינם מותרים עד דור עשירי, ואילו מצרים שלכאורה חטאו יותר בהשלכת כל הזכרים ליאור ושיעבוד העם- כבר דור שלישי יבוא בקהל ד'. כיצד? אומר רש"י: הא למדת שהמחטיא לאדם- קשה לו מן ההורגו, שההורגו הורגו בעול הזה והמחטיאו מוציאו מן העולם הזה ומן העולם הבא. לפיכך אדום שקידמם בחרב לא אסורים לעולם וכן מצרים שטבעום שטבעו את התינוקות ביאור אבל הם רק הרגו פיזית. אך מואב אסור לעולמים, שאדם שמחטיא יותר גרוע מאדם שהורג.
יש חיים רוחניים ויש מוות רוחני. הבית יוסף באו"ח סימן ש"ו בסופו, מתיר לחלל שבת ע"מ לנסוע לשכנע יהודי שעומד להתנצר, משום שזה פיקוח נפש רוחני, ופיקוח נפש רוחני הוא לא פחות מפיקוח נפש פיזי. ע"פ ההיתר הזה הרב שאול ישראלי זצ"ל התיר ליהודי ברית-המועצות לטוס בשבת, כאשר התירו את העליה לארץ אחרי שנים שאסרו זאת ואסרו לקיים מצוות ברוסיה, והיה חשש שלאחר מספר ימים האשרה מהשלטונות שם לעלות לארץ, תתבטל. הוא ראה במצב פיקוח נפש רוחני ועל סמך הב"י התיר לטוס לארץ בשבת.
אם יהיה בנו את התחושה הזאת שרוחני זה לא פחות מגשמי, , אם נדבר במושגים האלה, נדבר על פיקוח נפש רוחני, אם נחיה לפעמים רעב רוחני, וצמאה רוחנית- אז הדבר יעזור להשריש תורה בעצמותינו.
המנחת חינוך לומד את מצוות תוכחה, לא רק מ"הוכח תוכיח את עמיתך", אלא גם מ"לא תעמוד על דם רעך". כשם שיש חובה לעזור לאדם הנמצא במצוקה פיזית, כך יש חובה לעזור לאדם הנמצא במצוקה נפשית. הוא גם לוקח את המושגים מהעולם הפיזי לעבר העולם הרוחני.
מניעת ההתבוללות לא אפשרית רק ע"י חוקים וממסד. כל עוד לא נקרין תורה ונקדש שם שמים בכל מעשינו והליכותינו, לא נפתור את שאלת ההתבוללות. ככל שנשפיע ונרומם ונדאג שכל אנשי הציונות הדתית תשמור מצוות וייקבעו עיתים לתורה – יהיה לכך השפעות כבירות על כלל הציבוריות בארץ וישפיע גם כן על כל הציבור הרחוק כעת לצערנו מתורה ומצוות.
לסיכום, שלשה מסרים לפנינו:
א. ה'אלשיך'- "השב תשיבם". אם רוצים לשנות את הטבע, להיות אנשים טובים יותר. צריכים להתמיד ולהתמיד ולהשקיע בעמל התורה וקיום המצוות, ואחרי המעשים- נמשכים הלבבות.
ב. אור החיים הקדוש- "לא תוכל להתעלם". יש בכלל ישראל הרבה אתגרים. חובתנו להחזיר את כל כלל ישראל לריבונו של עולם. כל מי שנוסע לשבת צריך להיות שליח במקומו,בקהילתו. יש לו תפקיד, גם אם הוא אורח. הוא צריך להיות שליח להפצת אהבת התורה. זה ה"השב תשיבם לאחיך", לריבונו של עולם. ואם אנחנו נחיה בתודעה של שליחות- כל הלימוד תורה פה יקבל מימד נוסף שמאוד מאוד יבנה אותנו ויגרום פה להרבה עמל ולהרבה התמדה בבית מדרש.
ג. אנחנו צריכים להבין שהצד הרוחני הוא אפילו יותר חשוב מצד הפיזי שלנו, עד כדי כך שאומר רש"י "גדול המחטיאו יותר מן ההורגו". בואו נחיה בתחושה שתורה זה אוכל רוחני וזה כמו אוויר לנשימה, ושמי שאין לו תורה נחשב כמת, נסגל לעצמנו את הנקודה הזאת כשפת-דיבור, וכך נגיע לראש השנה.
יהי רצון שמהמצב של "והתעלמת" נזכה להגיע כולנו ע"י עבודה רבה וסייעתא דשמיא למצב שהטבע שלנו משתנה ואנו נהפכים להיות אנשים טובים יותר ומגיעים למדרגת "לא תוכל להתעלם".
