שיחה לפרשת כי תצא - השב תשיבם לאחיך
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
כתוב בפרשתנו:
"לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ. וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ. וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם" (דברים פרק כב פסוקים א-ג)
פרשתנו מחדשת את פרשת השבת אבדה.
א.מה שורש המצוה?
ב. מה משמעות כפל הלשון "השב תשיבם"?
ג.מדוע יש פירוט של שור חמור ושמלה, מספיק לכתוב "לכל אבדת אחיך"?
כותב רבנו בחיי:
"השב תשיבם לאחיך. תצוה התורה שנהיה זהירים בהשבת אבידה לבעלים. ומכפל ההשבה דרשו חז"ל (בבא מציעא לא.) אפילו מאה פעמים, וכל זה מדרכי החסד והרחמים, ללמד שכולנו עם אחד ראוים שיהיה לנו אב אחד ושירצה כל אחד בתועלת חבירו ושיחמול על ממונו" (רבנו בחיי על דברים פרק כב פסוק א)
וכותב האברבנאל:
"והכוונה באלו המצות לעורר הרחמים והחמלה לאחים" (אברבנאל דברים כב)
אם יש לאחינו צער גם לנו יש צער לכן צריך להחזיר אבדה לאחינו. קל להרגיש צער של קרוב משפחה . קשה להרגיש צער של אחד שאינו בן משפחה ובוודאי מי שהוא שונה מאיתנו. כל ישראל הם יחידה אחת ולכן עלינו להרגיש את צער האחר. כל אחד הוא אח שלנו וצריך להיות לנו אכפת ממנו ולא להיות אדישים ולקרב אותו.
בחיי נישואין צריך להרגיש את כאב האשה, ואם לא נרגיש כאב של אחר לא נרגיש את כאב האשה. ידוע מאמר ר' אריה לוין: "הרגל של אשתי כואבת לנו".
החינוך להרגיש את השני זה היסוד הראשון בשיחה. מטרת השבת אבדה להרגיש את השני, ולכן כתוב "השב תשיבם" אפילו מאה פעמים.
"ענין השב האבדה ברור, שעם היותה מידה מעולה לתקנת החברה, תועלתה חוזרת מידה כנגד מידה, שאם לא תשיב את אבדת זולתך, לא תשוב אבדתך, כמו שאם לא תכבד את אביך, לא יכבד אותך בנך, וכיצוא בזה הרבה" (רמב"ם מורה נבוכים חלק ג פרק מ)
"השב תשיבם". יום אחד אנו נחזיר וביום השני האחר יחזיר לנו. הורים מחנכים על ידי דוגמא אישית. לכן אם בן רואה את הוריו מכבד את הסבא וסבתא הוא יכבד גם את הוריו.
הסבר אחר למצוות השבת אבדה מביא ר' נתן בלקוטי הלכות:
"וְזֶה בְּחִינַת מִצְוַת הֲשָׁבַת אֲבֵדָה, כִּי הֲשָׁבַת אֲבֵדָה זֶה בְּחִינַת שְׁבִירַת תַּאֲוַת מָמוֹן, כִּי לוֹקֵחַ הַחֵפֶץ שֶׁמָּצָא שֶׁשָּׁוֶה מָמוֹן וְיָכוֹל לִקָּחוֹ לְעַצְמוֹ וְהוּא לוֹקְחוֹ וּמַחֲזִירוֹ לִבְעָלָיו נִמְצָא שֶׁהוּא בְּחִינַת שְׁבִירַת תַּאֲוַת מָמוֹן" (רבי נתן -ספר לקוטי הלכות - הלכות אבדה ומציאה)
אדם רוחני הוא בלי תאוות. אדם שיסעד במסעדה כל יום לא יכול להיות רוחני. יש באדם את כוח התאווה והכוח הרוחני. הכוח הרוחני צריך להיות יותר דומיננטי. אדם שכח התאווה שולט בו הוא לא מגיע לידי שמחה כי הוא לא מסתפק בשום דבר. "אוהב כסף לא ישבע כסף". הצורך בהנאות העולם הזה צריך להיות במינון נמוך מאד (כעין מסגרת לתמונה, כאשר התמונה מסמלת את הרוחניות שבאדם).
וכך כותב הרמב"ן בהסבר מצוות "קדושים תהיו":
"אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד שבעליה נקראים פרושים. והענין: כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים, והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין. אם כן ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות - שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה. לפיכך בא הכתוב אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות" (רמב"ן ויקרא פרק יט פסוק יב)
כלומר, לא רק שיש דברים שהם מותרים או אסורים, אלא כדי להיות קדוש הדברים המותרים צריכים להיות במינון נמוך, כי אם כח התאווה יתגבר באדם הוא לא יוכל להיות רוחני-קדוש.
מטרת הישיבה היא, שנזכה כולנו לקיים את המצווה "קדושים תהיו". ישנם שני אופנים שיגרמו לקיום מצווה זו. עשה טוב-עמל התורה, כאשר אדם עמל בתורה אז חלק האלוק ממעל גדל ונהיה דומיננטי והוא נהיה רוחני. סור מרע-שבירת תאוות האדם.
בפרשה הקודמת קראנו:
"כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר. אַךְ כַּאֲשֶׁר יֵאָכֵל אֶת הַצְּבִי וְאֶת הָאַיָּל כֵּן תֹּאכְלֶנּוּ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו יֹאכְלֶנּוּ" (דברים פרק יב פסוקים כ',כ"ב)
כותב כלי יקר:
"הורה שאין האדם הומה אחר התאות כ"א מתוך הרחבה יתירה, ואין ארי נוהם כ"א מתוך קופה של בשר (ברכות לב, א) לכך אמר כי ירחיב ה' את גבולך. וזה יביאך לידי הסרת מסוה הבושה מעל פניך עד שתאמר בפה מלא אוכלה בשר. ודומה זה קצת לפריקת עול מלכות שמים ולחקור איזהו מקומן של זבחים, והסבה לכל זה הוא כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' כי כל הקרב הקרב ביותר אל מקדש ה' יש עליו מורא מלכות שמים ביותר.... הנני מתיר לך הדבר וזבחת מבקרך וגו' כאשר צויתיך. לא בכל עת כי אם לפרקים בעת התגברות התאוה וז"ש אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו.... למדך תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר כי אם בהזמנה הזאת.ביאור הדבר הוא, שאם ירגיל האדם את עצמו לאכול מן הבהמות המצויין אתו בבית שור או כשב או עז אז כל היום יתאוה תאוה וירגיל עצמו באכילתו דבר יום ביומו, אבל אם לא יאכל עד אשר יצוד ביערות ובמדברות ציד חיה או עוף שיש לו סכנה וטורח גדול לצודם אז תשקוט תאותו כי אין האכילה שוה בגודל הצער והטורח.....לכך נאמר אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו. ר"ל אך בתנאי זה שלא יהיה מורגל בו ויאכלו כאשר יאכל את הצבי ואת האיל שמסתמא אינו מורגל בהם כי חיות הנה והם מחוסרי צידה ומחמת הטורח הוא ממעט באכילתם כך יאכל אפילו סתם בשר" (כלי יקר דברים פרק יב פסוק כ)
צבי לא אוכלים כל יום כי זה יקר וצריך לצוד ולהסתכן להשיגו. כאשר התורה מתירה את אכילת הבשר היא משווה זאת לאכילת צבי, כדי ללמדנו שמידי פעם מותר לאכול בשר אבל לא בקביעות. אין בכוונת התורה שנהיה נזירים וצמחוניים, אלא עלינו לאכול במינון ולא להיות משועבדים לתאווה.
מספר שפתי כהן:
"כי תצא למלחמה על אויביך וגו'. זו היא המלחמה הגדולה שהיא מלחמת היצר שהוא לוחם תמיד. אלכסנדרוס מוקדון חזר מהמלחמה אחר שלוש שנים שצר על מדינה ועשה מלחמה גדולה עד שכבשה ובחזרתו יצא לקראתו אריסטו שהיה חכם גדול ומלומד ואמר לו נצחת מלחמה הקטנה נשאר לך לנצח מלחמה הגדולה, אמר לו יש גדולה מזו? אמר לו כן! זו מלחמה שהיא תמידית מלחמת היצר, ואיזהו גבור הכובש את יצרו. וכן אמרו ז"ל פרק החליל (סוכה נב.) אמר רבי יצחק יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום שנאמר (בראשית ו, ה) רק רע כל היום. אמר ריש לקיש יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, שנאמר (תהלים לז, לב) צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו. אם כן 'אויבך' הוא האויב האמיתי שהוא אויב לנפש, כי אויב בשר ודם הוא לגוף אבל זה הוא אויב לנפש. זהו שיסד הפייטן, זדון לבי עשה לנפשי אשר לא יוכל אויבי עשוהו" (שפתי כהן דברים)
יציאה למלחמה היא יציאה למלחמה בין הכוח הרוחני לכוח התאווה. כוח התאווה מנסה להשפיע כל יום, וצריך למצוא כל הזמן את הדרכים לנצח כוח זה.
האלשיך כותב:
"ולעניין הכתובים אומר כי רצה הקב"ה לזכות את ישראל במצוות 'ואהבת לרעך כמוך' ולהשרישו בה קו לקו, עם היות שקשה הדבר בעיני בני אדם לייגע בעד זולתם, כי מי יראה אבדת אחיו שורו או חמורו ויהיה מחמר אחריו עד גשתו עד אחיו ויניח כל עסקיו. על כן אמרה תורה 'לא תראה את שורו או את שיו נדחים והתעלמת מהם' בטבעך, כי כן דרך בני אדם, כי אם 'השב תשיבם' כלומר 'השב' פעם אחת ואחר כך 'תשיב' פעם אחרת אם יצטרך. כי בראשונה על הכרח צווי התורה ואחר כך אתה 'תשיבם' מעצמך, כל כך תחפוץ עשות רצוני כי עשית המצווה פעם אחת תגרור להיטיב לבך לעשותה פעם שנית...והנה עד כה עשית המצוה בבהמה טהורה....גם יכמרו רחמיו על בהמה טהורה ליטפל בהן בל ישארו נדחים. אך עתה אחר שהחלות לעשות מצוה זו בטהורים מובטחני בך ש'וכן תעשה לחמורו' עם שהיא בהמה טמאה. ועדיין אפשר שיהיה רצון טוב במצוה למה שהוא בעל חי משום צער בעלי חיים, אך מזה ימשך לך ש'וכן תעשה לשמלתו'. ואחרי ששלשת במצוה מאז דע לך שכל כך תהיה מושרש ומלומד במצוה שמעצמך 'לא תוכל להתעלם', שאפילו יהיו לך עסקים רבים או תהיה זקן ואינו לפי כבודך לא תאמר פטור אני. כל כך תהיה המצוה חביבה בעיניך ש'לא תוכל להתעלם' מעצמך ותעשנה" (האלשיך-"תורת משה" דברים)
הטבע הוא להתעלם מאבדה, כי מצוות השבת אבדה היא גם נגד תאוות הממון וגם דורשת זמן רב , לכן התורה מצווה "השם תשיבם" כי בהתחלה אדם מחזיר כי ה' ציווה וקשה לו לקיים את מצות השבת אבדה, אבל לאט לאט האדם מתחבר להשיב ובסוף הוא לא יוכל להתעלם כי זה יהיה נגד אישיותו, כי הוא כבר לא יוכל אחרת. בהתחלה יותר קל לטפל בבהמה טהורה ואח"כ הוא יוכל לטפל בטמאה, ואח"כ הוא יצליח לטפל גם בבגדים למרות שאין בזה צער בע"ח. המחוייבות למצוה תביא לחיבור למצוה.
יש כאלו שקשה להם להתפלל ולא מרגישים מחוברים לבורא. לפי האלשיך ככל שנתרגל להתפלל נתחבר לתפילה ולבורא, ונגיע למצב שלא נהיה מסוגלים לא להתפלל. מתוך שלא לשמה בא לשמה.
יש כאלו שמתחילים ללמוד בישיבה וקשה להם להתחבר. עליהם ללמוד ממחויבות ולאט לאט יתחברו ללימוד ובהמשך הלימוד יהיה מתוך מתיקות וחיבור.
כותב אור החיים הקדוש:
"לא תראה את שור וגו'. פרשת זו באה לרמוז בפרטות חיוב התוכחות שצריכין בני אל חי צדיקי עולם לעשות לעם ה', והן אלה צדיקים יקראו לצד מעלתם אחים, כמו שהעירותיך שכינוי זה הוא מדריגה היותר מעולה שבכל כינויים אשר יתכנו בהם יחידי עם, (שמות רבה נ''ב) ואותם צוה ה' כי תראה את שור אלה הם בני אדם שנמשלו כבהמות והם צאן קדשים ולזה קראם שור ושה, אחיך שהוא הקב''ה, ויחס לו שם זה להעיר אל מי מקדושיו הוא מצוה שהם הצדיקים כמו שכתבנו. ואומרו נדחים על דרך אומרו (לעיל ד') ונדחת והשתחוית להם וגו' שהעובר פי ה' יקרא נדח, ויצו ה' לבל יתעלם אלא ישיבם לאחיו הוא אלהי עולם וכפל לומר השב תשיבם, נתכוון כי מתחילה ישיבם לדרך הטוב ובזה יתקרבו אל אביהם שבשמים, והוא אומרו תשיבם לאחיך. ואומרו ואם לא קרוב אחיך וגו'. בזה העיר כי הוא מדבר על זמן גלות האחרון כי לא קרוב כדרך אומרו (במדבר כ''ד) אשורנו ולא קרוב, עוד לו ולא ידעתו שנסתם הקץ ואין יודע מתי קץ הפלאות, וזה יסובב הרחקת הלבבות מהאמונה ונטויי רגל כאשר עינינו רואות בדורות הללו, עם כל זה יצו ה' ואספתו אל תוך ביתך זה בית המדרש וילמדהו אורחות חיים ודרך ישכון אור לבל יטה מני אורח ולא ימצאהו אויבו במחשבות וטענות כוזבות כי אור תורה תצילהו, וזה יהיה עד שיתרצה ה' וידרשהו, והוא אומרו עד דרוש אחיך אותו, והשבותו לו פירוש מעלה עליו הכתוב כאילו הוא משיבו מני אובד" (אור החיים דברים, פרק כ"ב פסוקים א-ג)
שור הם אנשים ללא תורה, ואחיך הוא בורא העולם. אנשים אלו יש עלינו חיוב לקרב אותם לתורה. כל עוד יש יהודי שרחוק מתורה זה צריך להטריד אותנו.
ארבעה יסודות למדנו בשיחתנו היום:
א.להתחנך שהצער והשמחה של השני הם גם שלי. ב.לשבור את התאוות כדי להגיע ליותר רוחניות. ג. המחויבות מביאה לידי חיבור. ד.החיוב לקרב רחוקים ולהביאם לבית המדרש.
יה"ר שנזכה להרגיש שכל יהודי הוא אח שלנו ונרגיש את צערו ושמחתו, ונשלוט בכוח התאוות, ונזכה למחויבות שתביא לחיבור, ושנראה את צער אחינו שאינם בני תורה ונקרבם כמה שאפשר, ונקרין שמחתה של תורה כל חיינו. אמן כי"ר.
