שיחת רה"י לפרשת כי תצא: האדם הרוחני

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

השיחה היא לעילוי נשמת הקדושה שנרצחה על קידוש ה' אתמול בהר חברון.

הרבה מהמצוות והאיסורים שבין אדם לחברו נמצאים בכל חוקה של מדינה תקינה כמו "לא תגזול". מה שלא נמצא בכל חוקה באף מדינה זה מצות "השבת אבידה".

מה הסיבה לכך?

אבקש להביא שתי תשובות.

הראשונה - השבת אבידה, זה להרגיש את הצער של האחר ולעזור לו שלא יהיה לו צער. זה יסוד של כלל ישראל, ההבנה שכל יהודי שייך לכלל, ולאור זאת יש לכל יהודי אחריות על כל שאר היהודים ששייכים לכלל. זו המצווה של "ואהבת לרעך כמוך".

וכך מסביר את המצווה ר' שניאור זלמן מלאדי בספרו "תניא":

"והנה ע"י קיום הדברים הנ"ל להיות גופו נבזה ונמאס בעיניו, רק שמחתו תהיה שמחת הנפש לבדה, הרי זו דרך ישרה וקלה לבא לידי קיום מצות ואהבת לרעך כמוך לכל נפש מישראל למגדול ועד קטן. כי מאחר שגופו נמאס ומתועב אצלו והנפש והרוח מי יודע גדולתן ומעלתן בשרשן ומקורן באלקים חיים. בשגם שכולן מתאימות ואב אחד לכולנה, ולכן נקראו כל ישראל אחים ממש מצד שורש נפשם בה' אחד רק שהגופים מחולקים. ולכן העושים גופם עיקר ונפשם טפלה אי אפשר להיות אהבה ואחוה אמיתית ביניהם אלא התלויה בדבר לבדה. וזהו שאמר הלל הזקן על קיום מצוה זו זהו כל התורה כולה ואידך פירושא הוא כו'. כי יסוד ושורש כל התורה הוא להגביה ולהעלות הנפש על הגוף מעלה מעלה עד עיקרא ושרשא דכל עלמין" (ספר התניא חלק ראשון פרק לב)

החיבור בין כל היהודים נובע "מצד שורש נפשם בה' ולכן כולן מתאימות ואב אחד לכולנה". וזה כמובן לא קיים אצל אומות העולם.

זוהי יסודה של מצוות השבת אבידה. שאני מרגיש את הצער של השני ותפקידי לעזור ע"י השבת אבידה.

וכך מסביר האברבנאל את מצוות השבת אבידה:

"והכוונה באלו המצות לעורר הרחמים והחמלה לאחים" (אברבנאל דברים פרק כב פסוק א)

ההבנה שניה בטעם מצוות השבת אבידה היא של ר' נתן בליקוטי הלכות.

וכך הוא כותב:

"וְזֶה בְּחִינַת מִצְוַת הֲשָׁבַת אֲבֵדָה, כִּי הֲשָׁבַת אֲבֵדָה זֶה בְּחִינַת שְׁבִירַת תַּאֲוַת מָמוֹן, כִּי לוֹקֵחַ הַחֵפֶץ שֶׁמָּצָא שֶׁשָּׁוֶה מָמוֹן וְיָכוֹל לִקָּחוֹ לְעַצְמוֹ וְהוּא לוֹקְחוֹ וּמַחֲזִירוֹ לִבְעָלָיו נִמְצָא שֶׁהוּא בְּחִינַת שְׁבִירַת תַּאֲוַת מָמוֹן" (ליקוטי הלכות-הלכות אבדה ומציאה)

יש עניין לשבור את תאוות הממון. אדם שיש לו תאוות הממון אינו יכול להיות רוחני. אדם רוחני הוא בלי תאוות. יש באדם את כוח התאווה והכוח הרוחני. הכוח הרוחני צריך להיות הדומיננטי באדם. ה' רוצה שאדם ישבור את כח התאווה.

שבירת תאוות הממון אין כוונתה שאין לממון חשיבות, וודאי שיש, אלא הכוונה שהממון צריך להיות אמצעי וכלי לעבודת ה' וזה נעשה במחשבה ותכנון ולא מתוך תאווה.

תאוות הממון אומרת לאדם שמצא מציאה שיקח אותה לעצמו, ושבירת תאוות הממון הוא למצוא את המאבד ולהחזיר לו את המציאה.

ה' נתן בכוונה לאדם שני כוחות, הכוח הרוחני שמתמלא ע"י קשר עם הבורא וכוח התאווה הדורש סיפוק מיידי. ה' רוצה שנתמודד-"אנשי קודש תהיו לי" ולא מלאכי קודש, וע"י ההתמודדות נתעלה ונתרומם וזו המטרה של שבירת כוח התאווה-הממון.

אדם שכח התאווה שולט בו לא מגיע לידי שמחה כי הוא לא מסתפק בשום דבר. "אוהב כסף לא ישבע כסף".

בפרשה הקודמת קראנו:

"כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר. אַךְ כַּאֲשֶׁר יֵאָכֵל אֶת הַצְּבִי וְאֶת הָאַיָּל כֵּן תֹּאכְלֶנּוּ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו יֹאכְלֶנּוּ" (דברים פרק יב פסוקים כ,כב)

כותב ה"כלי יקר":

"הנני מתיר לך הדבר וזבחת מבקרך וגו' כאשר צויתיך. לא בכל עת כי אם לפרקים בעת התגברות התאוה וז"ש אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו.... למדך תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר כי אם בהזמנה הזאת.ביאור הדבר הוא, שאם ירגיל האדם את עצמו לאכול מן הבהמות המצויין אתו בבית שור או כשב או עז אז כל היום יתאוה תאוה וירגיל עצמו באכילתו דבר יום ביומו, אבל אם לא יאכל עד אשר יצוד ביערות ובמדברות ציד חיה או עוף שיש לו סכנה וטורח גדול לצודם אז תשקוט תאותו כי אין האכילה שוה בגודל הצער והטורח.....לכך נאמר אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו. ר"ל אך בתנאי זה שלא יהיה מורגל בו ויאכלו כאשר יאכל את הצבי ואת האיל שמסתמא אינו מורגל בהם כי חיות הנה והם מחוסרי צידה ומחמת הטורח הוא ממעט באכילתם כך יאכל אפילו סתם בשר" (כלי יקר דברים פרק יב פסוק כ)

צבי לא אוכלים כל יום כי זה יקר וצריך לצוד ולהסתכן להשיגו. כאשר התורה מתירה את אכילת הבשר היא משווה זאת לאכילת צבי, כדי ללמדנו שמידי פעם מותר לאכול בשר אבל לא בקביעות. אין בכוונת התורה שנהיה נזירים, אלא עלינו לאכול במינון ולא להיות משועבדים לאכילה.

אדם שאינו יכול לאכול בשר יום אחד לא צריך להרגיש מסכן ולא שמח. אכילת הבשר אינה צריכה לשמח את האדם אלא העובדה שהוא חי חיי משמעות ורוחניות זה צריך לשמח אותו. אכילת הבשר תפקידה לגוון מידי פעם אך לא מעבר לכך.

וכך כותב הרמב"ן בהסבר מצוות "קדושים תהיו":

"אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד שבעליה נקראים פרושים. והענין: כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים, והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין. אם כן ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות - שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה. לפיכך בא הכתוב אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות" (רמב"ן ויקרא פרק יט פסוק יב)

לא רק שיש דברים שהם מותרים או אסורים, אלא כדי להיות קדוש הדברים המותרים צריכים להיות במינון נמוך, כי אם כח התאווה יתגבר באדם הוא לא יוכל להיות רוחני-קדוש.

מה משמעות כפל הלשון "השב תשיבם"?

כותב האלשיך:

"כי אם 'השב תשיבם' כלומר 'השב' פעם אחת ואחר כך 'תשיב' פעם אחרת אם יצטרך. כי בראשונה על הכרח צווי התורה ואחר כך אתה 'תשיבם' מעצמך, כל כך תחפוץ עשות רצוני כי עשית המצווה פעם אחת תגרור להיטיב לבך לעשותה פעם שנית...והנה עד כה עשית המצוה בבהמה טהורה....גם יכמרו רחמיו על בהמה טהורה ליטפל בהן בל ישארו נדחים. אך עתה אחר שהחלות לעשות מצוה זו בטהורים מובטחני בך ש'וכן תעשה לחמורו' עם שהיא בהמה טמאה. ועדיין אפשר שיהיה רצון טוב במצוה למה שהוא בעל חי משום צער בעלי חיים, אך מזה ימשך לך ש'וכן תעשה לשמלתו'. ואחרי ששלשת במצוה מאז דע לך שכל כך תהיה מושרש ומלומד במצוה שמעצמך 'לא תוכל להתעלם', שאפילו יהיו לך עסקים רבים או תהיה זקן ואינו לפי כבודך לא תאמר פטור אני. כל כך תהיה המצוה חביבה בעיניך ש'לא תוכל להתעלם' מעצמך ותעשנה" ("תורת משה"-דברים)

הטבע הוא להתעלם מאבדה, כי מצוות השבת אבדה היא גם נגד תאוות הממון וגם דורשת זמן רב , לכן התורה מצווה "השם תשיבם". כי בהתחלה אדם מחזיר כי ה' ציווה וקשה לו לקיים את מצות השבת אבדה, אבל לאט לאט האדם מתחבר למצווה וקל לו יותר, ובסוף הוא לא יוכל להתעלם כי זה יהיה נגד אישיותו להתעלם, והוא ייעשה זאת אפילו במקרים שהלכתית הוא פטור, כגון זקן ואינה לפי כבודו.

כותב ומספר "שפתי כהן":

"כי תצא למלחמה על אויביך וגו'. זו היא המלחמה הגדולה שהיא מלחמת היצר שהוא לוחם תמיד. אלכסנדרוס מוקדון חזר מהמלחמה אחר שלוש שנים שצר על מדינה ועשה מלחמה גדולה עד שכבשה ובחזרתו יצא לקראתו אריסטו שהיה חכם גדול ומלומד ואמר לו נצחת מלחמה הקטנה נשאר לך לנצח מלחמה הגדולה, אמר לו יש גדולה מזו? אמר לו כן! זו מלחמה שהיא תמידית מלחמת היצר, ואיזהו גבור הכובש את יצרו. וכן אמרו ז"ל פרק החליל (סוכה נב.) אמר רבי יצחק יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום שנאמר (בראשית ו, ה) רק רע כל היום" (שפתי כהן דברים)

היציאה למלחמה האמיתית היא היציאה למלחמה בין הכוח הרוחני לכוח התאווה. כוח התאווה מנסה להשפיע כל יום, וצריך למצוא כל הזמן את הדרכים לנצח כוח זה. כל יום צריך לנצח את הסיפוק המידי.

איך אדם נהפך להיות אדם רוחני יותר?

לפי ה"אמרי אמת" הדרך זה ל" סור מרע" ע"י ה"עשה טוב". לרוץ ממצווה למצוה ולעמול הרבה תורה-להיות שקוע בלימוד, וכן לדאוג לעשות חסד לאחרים בלי הפסקה, לגרום לאחרים לשמחה ולהידבק בה'.

על בן סורר ומורה כתוב בגמ':

"רבי יוסי הגלילי אומר: וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי, אמרה תורה, יצא לבית דין ליסקל? אלא, הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש למודו ואינו מוצא, ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות. אמרה תורה: ימות זכאי ואל ימות חייב" (תלמוד בבלי מס' סנהדרין ע.)

דרך נוספת-תפילה-דיבור עם בורא העולם.

מדוע בן סורר מורה חייב מיתה? אלא התשובה היא כי יש עולם הבא ואם ימות עכשיו יהיה זכאי לעולם הבא.

בבראשית רבה כתוב:

"אמר רבי סימון: קפצו מלאכי השרת לקטרגו. אמרו לפניו, רבון העולמים, אדם שהוא עתיד להמית את בניך בצמא, אתה מעלה לו באר?! אמר להם: עכשיו מה הוא, צדיק או רשע? אמרו לו: צדיק. אמר להם, איני חב את האדם אלא בשעתו״ (בראשית רבה, נג, יד)

שואל המהר"ל, מדוע בן סורר ומורה נידון על שם סופו ואילו ישמעאל אינו נידון על שם סופו?

אלא ישמעאל התפלל אל ה', כמו שכתוב:

"וַיִּשְׁמַע אֱלֹקים אֶת קוֹל הַנַּעַר" (בראשית פרק כא פסוק יז)

ומה היתה תפילתו?

"אלקי אברהם אבי, יש לפניך תוצאות מים. קח את נפשי ממני, ואל אמות בצמא" (פרקי דר' אליעזר, כט)

אתה בורא עולם ואתה תחליט מתי אמות, אנא תהרוג אותי מהר שלא אסבול. כך מתפלל ישמעאל. ישמעאל מתפלל ורואה את ה' כמנהיג העולם. לכן ה' עונה לו. ולמרות שהוא מתפלל שה' ימית אותו מוקדם כלל הניתן, ה' מחייה אותו כי ישמעאל קשור לה'. ולכן ה' לא המית אותו ונתן לו אפשרות של דביקות ותשובה. בן סורר ומורה הוא מנותק מה' לגמרי ולכן דינו למות על שם סופו.

האדם הרוחני השובר את תאוות הממון ושובר תאוות אחרות נמצא תמיד בשמחה. ראשית כי נשמתו דבוקה בבורא, ושנית כי הוא מבין שגם הדברים הקשים והלא נוחים לו הגיעו מה' שרוצה את טובתו ומטרתן להיטיב עימו.

וכך כותב הרא"ה קוק זצ"ל על הגמ':

"ת"ר הנכנס לבקר את החולה אומר שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא" (תלמוד בבלי מסכת שבת יב.)

כותב הראי"ה קוק:

"ת"ר הנכנס לבקר את החולה בשבת אומר שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא. מציאות התחלואים פועלת פעולה טובה על תכונת האדם, על ידם האדם נכנע מלפני ד', והידיעה של אפשרות החולי למין האנושי פועלת לטובה לרכך קושי עורף של קשי עורף ולבצר זדון רעי לב. אמנם להשלים את הלקח הטוב שמקבל האדם ממציאות החלאים הוא מה שעל ידם האדם מזדקק בטבעו לתפילה, לחלות פני ד' להושיעו בעת צרה ויום רעה. ע"כ רבה היא מאד פעולת התפילה בחלאים, כי מתוך התכונה האנושית אנו מכירים שאחת מהמטרות ההשגחיות בהמצא החלאים היא שישוב האדם אל פני ד', "תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם" . ע"כ פעמים רבות כאשר פעלה המחלה את תעודתה המוסרית כראוי, ע"י שבהתגבר האדם בתפילה, החולה 'עצמו או קרוביו ומיודעיו, הטיב עכ"פ למצב המוסרי בכלל, ונתקרבו לבבות רבים אל ד' ונתרככו ומדותיהם נזדככו, הנה הגיעה למטרתה ובזה תלך לה והאדם ישוב לאיתנו...ולפעמים יעלה האדם ע"י יסוריו למעלה יותר עליונה, שלא ישתמש בהם מצד הפעלתם על הרגש לצעוק ולהתחנן להעזר מצרתו, כ"א יזככו את דיעותיו להבין ולהשכיל כי ראוי לאדם לשא נפשו אל ד', טוב יחיל ודומם , לדעת ולהשכיל כי לא אשר יראה אדם בעיני בשר את הטוב זהו טוב לו, כ"א גם הרעות המדומות בהן יש טובה צפונה, וזה יעורר לב האדם לבא למעלה זו שלא לחפוץ כ"א שיעשה חפץ ד' בעולמו. וזאת היא מעלת החסידים הבוטחים בשם ד' באמת שלא יבקשו דבר, כי הנם בטוחים שחפץ עליון ינהגם לטוב להם, ואף אם יתיסרו ביסורים וחלאים ידעו כי גם בזה טובה נמצאת, להם בפרט ולמציאות בכלל.... והנה בימות החול אין האדם ברוב מוכשר כ"א למדת הגברת טהרת הרגש ע"י תפילה וצעקה. אמנם בשבת הנפשות מתעלות והלבבות נטהרים, ע"כ אז התעודה הכללית היא לכל צרה ומחלה לא להעיר הרגש לזעוק כ"א להאדיר את הדעת והבטחון בעז ד' וטובו, ע"כ הזעקה אסורה. אבל לא יחשוב האדם, כי רק בזעקה המרשמת את פעולתה ע"י חפץ האדם החזק להנצל מחליו, וכיון שפונה אל התפילה הרי היא נכונה להשלים פעולתה למהר הרפואה, אבל בהיותו מתהלך במעלת הדעת והבטחון לשא אל ד' נפשו, להשכיל באמתו ולקבל בשמחת לב כל אשר נטל עליו, א"כ כשם שלא תתעורר בו התשוקה בכל עזה להנצל מחליו, כי חפצו מכוון לחפץ קונו ומסור הוא בכל נפש להנהגתו העליונה, שע"י זה תתאחר הרפואה לבא, לא כן הוא, שיסוד קרבת הרפואה שבאה ע"י תפילה באה אמנם לפי אותה המדה שפעלה המחלה את פעולתה המוסרית שלכך נוצרה, א"כ כשם שבפעלה את פעולתה המוסרית הנמוכה על הרגש ע"י הזעקה היא קרובה להרפא, ק"ו הדברים שבפעלה פעולתה הטובה על המדע והבטחון, שהם ענינים מוסריים יקרים וקבועים המביאים טובה רבה לכלל האדם ופרטיו בהתהלכם בהם, ודאי שהרפואה קרובה לבא לפי אותה המדה שפעלה המחלה את פעולתה הטובה להחזיק הרושם של הדעת את ד' ואומץ הבטחון בנפשות המוכנות מצד המצב לקבל אותם הרשמים. שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא" (עין איה שבת אות מג)

בשבת כשהנשמה יתירה נמצאת האדם מרגיש שאם הוא חולה אז המחלה באה לטובת האדם לגרום לו לתקן את עצמו, ולכן אינו זועק שהמחלה תיעלם.

האדם הרוחני מבין שה' מנהל את העולם והכל נקבע מראש, כפי שרואים אנו בפרשתנו לגבי מצוות המעקה:

כותב רש"י:

"כי יפול הנופל - ראוי זה ליפול ואף על פי כן לא תתגלגל מיתתו על ידך, שמגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב" (רש"י דברים פרק כב פסוק ח)

מי שרוחני מבין שמי שנופל למטה זה כי מלמעלה רוצים שיפול. האדם הרוחני חי חיי משמעות כל חייו וממילא נמצא בשמחה אדירה.

יה"ר שנזכה כולנו לחיי משמעות ונתינה לכלל ודביקות בבורא יתברך. אמן כי"ר.