שיחה לפר' כי תצא: רצון ה' לתת לנו קשיים כדי שנתמודד ונצליח ואז נתעלה ונתרומם
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
אני מבקש לשתף את הציבור בתוצאת סקר שתוצאותיו הגיעו לראשי ישיבות ההסדר ותוצאותיו ציערו אותי מאד.
בוגרי ישיבות ההסדר נשאלו, האם הם קובעים עיתים לתורה-לימוד של לפחות שעה ביום? ורק 43% ענו שכן. ונתון זה מצער מאד, שהרי תלמוד תורה כנגד כולם" והיה צריך להיות הרבה הרבה יותר.
בעקבות סקר זה אני מבקש לברר ולשאול, מה צריכים לעשות בישיבה שונה כדי שכל בוגר ובוגר יקבע עיתים לתורה כל חייו בצורה עמוקה רצינית ויסודית.
נכון שהחיים מזמנים אילוצים רבים מאד לאדם, אך בסופו של דבר הכל תלוי בחשיבות וסדרי עדיפויות שהאדם נותן לדבר. כמו שיש זמן לאכול למרות כל האילוצים כך צריך האדם למצוא זמן ללמוד תורה כי לימוד תורה הוא הדרך העוצמתי ביותר לדביקות בבורא.
נראה לי שבהסברו של הרב דסלר בקונטרס הבחירה לחשיבות ההתמודדות, נמצאת התשובה לשאלתנו.
וכך כותב הרב דסלר:
"כל אדם יש לו בחירה, היינו בנקודת פגישת האמת שלו עם האמת המדומה, תולדת השקר. אבל רוב מעשיו הם במקום שאין האמת והשקר נפגשים שם כלל. הרבה נכשלים תמיד בלשון הרע, מפני שהורגלו בו, ולא יעה על דעתם כלל כי רע הוא. ואותם אנשים עצמם לא יבוא לפניהם יצר הרע להציע להם מחשבת חילול שבת, ביטול תפילה, וציצית ותפילין וכדומה. והינו משום שבשבת ותפילין וציצית, נתחנכו והורגלו כל כך עד שאין כניסה שם ליצר הרע. אמנם נקודה זו של הבחירה אינה עומדת תמיד על מצב אחד, כי בבחירות הטובות האדם עולה למעלה, היינו שמהקומות שהיו מערכת המלחמה מקודם, נכנסים לרשות היצה"ט, ואז המעשים הטובים שיוסיף לעשות בהם יהיה בלי שום מלחמה ובחירה כלל, וזהו "מצווה גוררת מצווה". וכן להיפך, הבחירות הרעות מגרשות היצה"ט ממקומו, וכשיוסיף לעשות מן הרע ההוא יעשנו בלי בחירה, כי אין עוד אחיזה ליצה"ט במקום ההוא. וזהו אז"ל (אבות ד', ב') "עבירה גוררת עבירה", וכן "כיוון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותר לו" (יומא פ"ו:). נמצא שאין החינוך משנה כלל בעצם עניין הבחירה, אלא רק את מקום נקודתה. מעתה כל אדם יש לו בחירה במקום נקודת בחירתו אבל מקום הנקודה מוכן הוא מקודם, אם ע"י בחירותיו הקודמות אשר הוא בעצמו השיב על ידן את נקודת בחירתו למעלה או למטה. ואם ע"י הסיבות אשר ניתנו לו מן השמים, ששמוהו בסביבה שנתחנך בה מילדותו טרם ידע עוד טוב ורע. ודבר זה מפורש הוא בתורה: (דברים ל') "החיים והמוות נתתי לפניך" – פי' מיזוג המידות, החינוך והסביבה, אשר הם קובעים את הדברים הנקראים לדידך היום חיים טוב אמת ומוות רע שקר אותם: "נתתי לפניך" – הם "דברים נתונים", אבל: - "ובחרת בחיים" – הבחירה בחיים, במה שהוא מציאות ואמת, האדם לבדו עושה אותה, בלי שום סיבה שתפעול עליו" (מכתב מאליהו)
הרב דסלר מדגיש שיש דברים שאדם עושה אוטומטית בלי התמודדות ויש דברים שיש לו בהם התמודדות. ההתמודדות עוזרת לאדם להתגבר ולנצח קשיים ואז הוא קונה את הדבר. ואילו כאשר האדם פועל אוטומטית הוא לא קונה את הדבר.
אם בחור בישיבה לומד וידוע אך כאשר קשה לו הוא לא לומד (קשה יכול להיות מתוך עייפות, קושי בהתרכזות או קושי בהבנה) אז הוא לא יקנה את אהבת הלימוד וקניין התורה. אך אם האדם ילמד למרות הקושי אזי הוא יקנה את אהבת הלימוד וקניין התורה. וזה ההבדל בין שתי הקבוצות. שאלו שקבעו עיתים לתורה כל ימיהם הם למדו גם כאשר היה להם קושי בישיבה ואז הם קנו את קניין התורה לכל חייהם, לבין אלו שלא למדו כאשר היה להם קושי ואז הם לא קנו את קניין התורה.
הרב דסלר בדבריו גם מסביר מהי מצוות חינוך ילדים. לחנך אין פירושו לתת פקודות והוראות, אלא ליצור בבית אווירה של תורה וחסד ובבית תהיה נקודת הבחירה הגבוהה ביותר שיכולים ההורים להגיע אליה ואז הילד ממילא יהיה בנקודת בחירה גבוהה ומשם יתחיל. ההורים מטביעים בילד ערכים וכמיהה לקודש ומשם הוא מתחיל וקונה את הדברים בעצמו.
אם אדם מתגבר על קושי ומתמודד ולומד תורה זה נהפך להיות חלק ממנו. אם אדם רוצה להעצים את הקשר עם ה', חשוב שדווקא בנקודת הבחירה במקום ההתמודדות יצליח.
אם אדם יעשה מעשים טובים רבים אך הן לא בנקודת הבחירה-ההתמודדות אלא הן בלי התמודדות ובנקודת הבחירה הוא לא יצליח בהתמודדות, אזי הוא לא יעצים את הקשר הנפשי בה'. הקשר הנפשי נבנה ומתעצם לפי המאמץ והאתגר וההצלחה בהתמודדויות של האדם.
את חשיבות חינוך הילדים נראה בגמ' בברכות ובעין איה על הגמ'
כתוב בגמ':
"ואעשה אותך לגוי גדול וגו' אמר רבי אלעזר אמר משה לפני הקדוש ב"ה רבונו של עולם ומה כסא של שלש רגלים אינו יכול לעמוד לפניך בשעת כעסך כסא של רגל אחד על אחת כמה וכמה" (ברכות לב.)
כותב הראי"ה קוק:
"יסוד זכות אבות השמור לבנים הוא מפני שהאבות מטביעים מדותיהם הטובות בטבע בלב בניהם, ואפי' סרו בפועל הבנים מדרך הישרה מ"מ כשהי' כח הטוב של האבות גדול מאד, פועל כח ירושת אבות שלעולם אי אפשר שיהי' קלקול הבנים גדול כ"כ עד שלא יהי' אפשר שירפאו ממשובתם, כ"א באיזה הערות מוסריות של חכמה או שבט ד' ע"י יסורין יחזרו לעצם טבע נפשם הטובה שירשו מאבותיהם הצדיקים. והנה כח הירושה מאבות תלוי הרבה בחוזק הקנין שהי' למדות הללו בנפש האבות, וגודל הרושם וההתעצמות שהי' בנפשם עמהם. וכל שיגדל יותר הרושם על נפש האבות מתכונות המדות הטובות כה תעמיק פעולתם בטבע הבנים. עד שאבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב היו כ"כ דבקים במדות הקדושות והטובות שראויות להיות לנחלה לעם קדוש ששם ד' נקרא עליו, עד שהספיקה מעלתם להקנות קנין נצחי לבניהם, מרותיהם הטובות כפי מה שאפשר לקבל לעם שלם בכללו" (עין איה ברכות אות נה)
אם אדם קנה ערך ומזה זה אוטומטית מוטבע בילדיו. כל מי שקנה מידות טובות ואהבת תורה ועמלתה זה אוטומטית עובר לצאצאים. משה אומר לה' שעם ישראל קיבלו מידות טובות משלשת אבותיהם והם אכן חטאו אבל זה לא פגע בפנימיותם והוא כיחיד יכול פחות לטעת את מידותיו בעם ישראל.
נראה את נושא ההתמודדות בפרשתנו.
כותב הזוהר:
"כי תצא למלחמה על אויביך. רבי שמעון פתח: 'זנח ישראל טוב אויב ירדפו' [הושע ח]. מהו 'זנח ישראל טוב'? זה יצר הטוב, ששלמה המלך קראו טוב שכתוב [קהלת ד] 'טוב ילד מסכן וחכם'. 'אויב ירדפו' - זה יצר הרע, שהוא שונאו של אדם, ששלמה המלך קראו 'שונא', ששמות הרבה יש לו (ליצה"ר), שכתוב [משלי כה] 'אם רעב שונאך האכילהו לחם'. וזו (ה"לחם") היא התורה הקדושה, כמו שנאמר 'לכו לחמו בלחמי' [שם ט]. ולכן צריך אדם להניח את דברי התורה עליו, כדי שיהיה נשבר בו. שאין מקטרג ליצר הרע חוץ מדברי התורה. ... ועל זה: 'כי תצא למלחמה על אויביך' זהו יצה"ר שאנו צריכים לצאת לקראתו בדברי תורה ולקטרג לו ואז ימסר ביד האדם כמו שנאמר 'ונתנו ה' אלקיך בידך ושבית שביו' " (זוהר חדש פרשת כי תצא (תרגום) )
וכותב ר' שמחה בונים:
"כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלקיך בידך ושבית שביו (דברים כ"א י). פעם אחת אמר לי הרבי רבי [שמחה] בונים זצ"ל, כי הרמז שכתיב בזוהר הקדוש על הפסוק הנ"ל, בענין מלחמת היצר - הוא הפשט האמיתי. ובשעה שהיה נוהג המלחמה - היה זה רמז. אבל עכשיו שאין המלחמה נוהגת, נקרא זה פשט. כמו שכתוב בזוה"ק ובכמה מקומות כיוצא בו" (קול מבשר פר' כי תצא)
לצערנו אנו נמצאים כעת בזמן מלחמה ואז ההבנה שהפסוקים מדברים על אויב היצר הרע כעת הם רק הרמז ולא הפשט. הפשט-כיום החמאס והחשיבות לנצחו ולמגר את הרע. הרמז- להתמודד ולנצח את האמת המדומה וכך לקנות תורה ומעשים טובים.
אלכסנדר מוקדון פגש את אריסטו ואריסטו אמר לו ניצחת במלחמה קטנה נראה אותך מנצח במלחמה הגדולה שהיא מלחמת היצר.
כתוב בדגל אפרים:
"כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלקיך בידך וגו' וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה ולקחת לך לאשה. יש לפרש בדרך רמז: כי תצא למלחמה על אויביך, היינו תיכף כשיהיה איתערותא דלתתא, ותצא למלחמה נגד היצר הרע, אז בודאי ונתנו ה' אלקיך בידך. כמאמרם ז"ל (שיר השירים רבה ה, ב) פתחו לי כחודה של מחט ואני אפתח לכם ארובות ארובות. וראית בשביה אשת יפת תואר - זהו גם כן הבטחה, כשיתן ה' אלקיך בידך את היצר הרע, אז וראית איך שהשכינה, שהיא אשת יפת תואר, היא בשביה כביכול. וחשקת בה לפדותה מן השביה, ולקחת לך לאשה והבן" (דגל מחנה אפרים פרשת כי תצא)
בפרשתנו יש דוגמא לאדם שאינו מתמודד הוא בן סורה ומורה. כל מה שמעניין אותו זה גשמיות והוא מנותק לגמרי מבורא עולם ורוחניות. והתורה והגמ' מדגישים שאדם כזה שמנותק לגמרי בוודאי ימשיך ויתדרדר וילסטם את הבריות.
וכך כותבת הגמ':
"בן סורר ומורה נידון על שם סופו ימות זכאי ואל ימות חייב" (סנהדרין עא:)
על זה המזרחי שואל מישמעאל. בישמעאל כתוב:
"אמר רבי סימון: קפצו מלאכי השרת לקטרגו. אמרו לפניו, רבון העולמים, אדם שהוא עתיד להמית את בניך בצמא, אתה מעלה לו באר?! אמר להם: עכשיו מה הוא, צדיק או רשע? אמרו לו: צדיק. אמר להם, איני חב את האדם אלא בשעתו״ (בראשית רבה נג,יד)
וא"כ, מדוע יש הבדל בין בן סורר ומורה וישמעאל? מדוע בישמעאל אין הסתכלות על העתיד ואילו בבן סורר ומורה יש הסתכלות על העתיד?
עונה על כך הרב קוטלר:
"ונראה, דנידון ע"ש סופו אין הכוונה דנידון עבור המעשים שעתיד לעשות, אלא הביאור דבאמת נידון על מה שהוא עכשיו, וזה גופא עוצם החטא מה שהעמיד עצמו במצב כזה, ומרגיל את עצמו בהרגל שיצטרך ללסטם את הבריות, דמאחר דעיקרו למלאות תאוותו אפילו לעבור על ד"ת - ממילא עומד במצב שיהיו מעשיו רעים ומגונים עד שיגיע לרציחה, וזה גופא שמרגיל עצמו בכך לילך מדחי אל דחי הוא חטא גדול מאד, וכבר עכשיו מונח בו כל מצבו הרוחני שלבסוף, כיון שזהו הכנתו וחינוכו וע"ז מתחייב החמורה שבמיתות......דהתם באמת היה באותה שעה צדיק או צדיק בדינו, אלא שכלפי הטענה שלא יצילו אותו בשביל שעתידים בניו להמית את ישראל בצמא ע"ז נאמר באשר הוא שם, אבל בבן סורר ומורה חייב באמת ג"כ על מה שהוא עכשיו" (משנת רבי אהרן פר' כי תצא)
בן סורר ומורה בפוטנציאל רוצח כבר כעת כי אין הוא מתמודד, לכן הוא נידון על שם סופו. אין לבן סורר ומורה רצון להתקדמות כלל והוא לא מחובר כלל לה'. ישמעאל לעומת זאת מתפלל אל ה' והוא מחובר לבורא.
דוגמא בצורך בהתמודדות מוצאים אנו במצוות השבת אבדה. בשום חוקה לא צריך להשיב אבדה חוץ מהתורה. בפשטות האבדה מגיעה למוצא מכיון שבעל האבדה פשע ולא נזהר ולכן היא אבדה. אך התורה מצריכה את האדם לטרוח רבות ולחזר אחר בעל האבדה ולהחזירה (למרות שהוא פשע בחוסר שמירה). לפי בעלי המוסר הסיבה היא מכיון שלמרות שמבחינה משפטית זה של המוצא אך המאבד מצטער על אבידתו וחובה עלינו לחוות את צער המאבד ולכן צריך להחזיר לו את האבדה. ר' נתן כותב שהתורה צוותה על מצוות השבת אבדה כדי להכניס את המוצא להתמודדות שמצד אחד יחשוב שזה שלו כי המאבד פשע בחוסר ששמירה ומאידך יש עניין לשמח את המאבד ולהחזיר לו. וכאשר האדם יגיע להתמודדות ויצליח בה ויחזיר את האבדה הוא יקנה את ערך המוסר וישבור את תאוות הממון.
וכך כותב ר' נתן בספר ליקוטי הלכות:
"וְזֶה בְּחִינַת מִצְוַת הֲשָׁבַת אֲבֵדָה, כִּי הֲשָׁבַת אֲבֵדָה זֶה בְּחִינַת שְׁבִירַת תַּאֲוַת מָמוֹן, כִּי לוֹקֵחַ הַחֵפֶץ שֶׁמָּצָא שֶׁשָּׁוֶה מָמוֹן וְיָכוֹל לִקָּחוֹ לְעַצְמוֹ וְהוּא לוֹקְחוֹ וּמַחֲזִירוֹ לִבְעָלָיו נִמְצָא שֶׁהוּא בְּחִינַת שְׁבִירַת תַּאֲוַת מָמוֹן בְּחִינַת צְדָקָה, כִּי הֲשָׁבַת הָאֲבֵדָה לִבְעָלֶיהָ הוּא גְּמִילוּת חֲסָדִים שֶׁהוּא בְּחִינַת צְדָקָה, כִּי גְּדוֹלָה גְּמִילוּת חֶסֶד יוֹתֵר מִן הַצְּדָקָה (סֻכָּה מט ע"ב). נִמְצָא שֶׁמִּצְוַת הֲשָׁבַת אֲבֵדָה הִוא בְּחִינַת שְׁבִירַת תַּאֲוַת מָמוֹן עַל יְדֵי צְדָקָה וָחֶסֶד... זֶה עִקַּר בְּחִינַת הֲשָׁבַת אֲבֵדָה שֶׁהִוא בְּחִינַת שְׁבִירַת תַּאֲוַת מָמוֹן עַל יְדֵי צְדָקָה וָחֶסֶד שֶׁעַל יְדֵי זֶה נִמְשָׁךְ הַשְׁגָּחָה שְׁלֵמָה כַּנַּ"ל" (ספר לקוטי הלכות - אבדה ומציאה הלכה ג ט)
יש עניין לשבור את תאוות הממון ולנצח אותה. אדם שיש לו תאוות הממון אינו יכול להיות רוחני. אדם רוחני הוא בלי תאוות. יש באדם את כוח התאווה והכוח הרוחני. הכוח הרוחני צריך להיות הדומיננטי באדם. ה' רוצה שאדם ישבור את כח התאווה.
תאוות הממון אומרת לאדם שמצא מציאה שיקח אותה לעצמו, ושבירת תאוות הממון הוא למצוא את המאבד ולהחזיר לו את המציאה. ה' נתן בכוונה לאדם שני כוחות, הכוח הרוחני שמתמלא ע"י קשר עם הבורא וכוח התאווה הדורש סיפוק מיידי. ה' רוצה שנתמודד-"אנשי קודש תהיו לי" ולא מלאכי קודש, וע"י ההתמודדות נתעלה ונתרומם וזו המטרה של שבירת כוח התאווה-הממון. השבת האבדה היא לשבור את תאוות הממון.
קראנו פרשות הקודמות שמותר לאדם לאכול בשר כצבי וכאייל.
וכך כתוב בפסוקים:
"כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר. אַךְ כַּאֲשֶׁר יֵאָכֵל אֶת הַצְּבִי וְאֶת הָאַיָּל כֵּן תֹּאכְלֶנּוּ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו יֹאכְלֶנּוּ" (דברים פרק יב פסוקים כ,כב)
מה כוונת הדברים? מדוע כאשר אוכלים בשר או עוף אנו צריכים להתייחס אליהם כצבי וכאייל?
מסביר ה"כל יקר":
הנני מתיר לך הדבר וזבחת מבקרך וגו' כאשר צויתיך. לא בכל עת כי אם לפרקים בעת התגברות התאוה וז"ש אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו.... למדך תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר כי אם בהזמנה הזאת.ביאור הדבר הוא, שאם ירגיל האדם את עצמו לאכול מן הבהמות המצויין אתו בבית שור או כשב או עז אז כל היום יתאוה תאוה וירגיל עצמו באכילתו דבר יום ביומו, אבל אם לא יאכל עד אשר יצוד ביערות ובמדברות ציד חיה או עוף שיש לו סכנה וטורח גדול לצודם אז תשקוט תאותו כי אין האכילה שוה בגודל הצער והטורח.....לכך נאמר אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו. ר"ל אך בתנאי זה שלא יהיה מורגל בו ויאכלו כאשר יאכל את הצבי ואת האיל שמסתמא אינו מורגל בהם כי חיות הנה והם מחוסרי צידה ומחמת הטורח הוא ממעט באכילתם כך יאכל אפילו סתם בשר" (כלי יקר דברים פרק יב פסוק כ)
כלומר התורה אמנם מתירה לנו לאכול בשר אך יחד עם זאת היא רוצה שנתמודד עם תאוות האכילה ונמגר תאווה זו, ולכן היא מתירה לנו לאכול את הבשר כצבי וכאיל, כי צבי ואייל לא אוכלים בכל יום כי הם יקרים וצריך להסתכן לאוכלם, ולכן הם מותרים אך בצורה שגורמות למגר את התאווה ולא בצורה הפוכה שמגבירה את התאווה, כי האדם חייב להתמודד ולשבור את התאוות.
וכך מסביר הרמ"ן על מצוות קדושים תהיו:
אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד שבעליה נקראים פרושים. והענין: כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים, והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין. אם כן ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות - שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה. לפיכך בא הכתוב אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות" (רמב"ן ויקרא פרק יט פסוק יב)
יש התמודדות בקניין תורה וזו ע"י שנלמד גם כאשר קשה לנו וגם כאשר לא מצופה מאתנו בסדרי הישיבה הפורמליים. ויש קנין עבודת ה' ומידות ע"י שבירת התאוות (כגון ממון ואוכל).
יה"ר שנצליח להתמודד ולנצח את היצר הרע ואז נקנה מדרגות גבוהות יותר בלימוד תורה, בתפילה, במעשים טובים במידות ודרך ארץ בעדינות ובטוב לבב ובהעצמת הרוחניות. אמן כי"ר.
