פרשת כי תצא - "הוא יפתח לבנו בתורתו.... לעשות רצונו ולעבדו בלבב שלם"

הימים בהם אנו נמצאים, ימי ראשית שנת הלימוד בישיבה, הינם ימים המאופיינים בחשבון נפש, ובמהלכם אנו תוהים כיצד נמצה את עצמנו בישיבה, וכיצד נוכל לזכות ו"לקנות" את התורה באופן שהתורה תהפוך לחלק מאיתנו.

את האתגרים יש להציב במישורים שונים:

המישור הלימודי: יידע רב בכל חלקי התורה: גמ', הלכה, אמונה ותנ"ך, וכן קניית דרך בלימוד- כיצד אדם מנתח סוגיה לעומקה.

המישור השכלי: אתגרים של בירור אישי, הבנת הדרך האישית בעבודת הבורא, ומחשבה אודות מה תפקידי בעולמי ולשם מה ברא אותי ה'. הישיבה תפקידה להציף שאלות ולהביא תשובות שונות, ועל התלמיד לשבת עם עצמו ולחשוב מה מתאים לו וכך לבנות את אישיותו.

המישור הנפשי: אתגרים שמטרתם להגיע לרמה של חיים של אמונה ותורה, שמעבר לרמת הידע וההבנה. כל תלמיד בישיבה צריך לפתח את הקשר הנפשי של אהבה לה' ותורתו. על כך מתפללים אנו "הוא יפתח את לבנו בתורתו וישם בלבנו אהבתו ויראתו לעשות רצונו ולעובדו בלבב שלם". מלבד תפילה יש על האדם חובת ההשתדלות. בשיחתנו נסביר מה חובה על האדם לעשות בפועל.

העיסוק במישור הנפשי חשוב מאוד. כאשר אדם מגיע למצב נפשי שבו הוא חש קשר אמיתי עם הקב"ה, אפילו כשיעזוב את הישיבה, ואפילו כשייתקל בקשיים, מובטח לו כי אמונתו השכלית ולימוד תורתו יעמדו לצידו ללא עוררין. על אדם ליצור קשר אישי בל יינתק שנמצא בפנימיות נפשו. קשר מסוג זה הוא קשר חשוב ביותר, והוא מהותי בעבודת ה'.

על מנת לזכות ולהגיע לרמה רוחנית כזאת, ניתן לנקוט בכמה צעדים, ביניהם, התמדה בלימוד התורה וחזרה עליו, באופן שהאדם מרגיש שהוא יודע היטב מה שלמד, וזה מביא אותו לסיפוק ולשמחה, חשיבה יצירתית וחידוש במהלך הלימוד, וכן להעביר תורה לחברו. כאשר אדם מוסר תורה, הוא מתקשר לתורה בעוצמה רבה.

דרך נוספת ליצירת קשר מעין זה, ניתן לראות בפרשתנו. בפרשה מופיעה המצווה של הריגת בן "סורר ומורה", הבן שזולל בשר וסובא יין, ואינו שומע בקול הוריו. הגמרא בסנהדרין מסבירה את הסיבה לחומרת עונשו של בן זה:

"בן סורר ומורה נידון על שם סופו, ימות זכאי ואל ימות חייב. שמיתתן של רשעים הנאה להן והנאה לעולם. תניא. רבי יוסי הגלילי אומר: וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי, אמרה תורה, יצא לבית דין ליסקל? אלא, הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש למודו ואינו מוצא, ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות. אמרה תורה: ימות זכאי ואל ימות חייב" (תלמוד בבלי, מס' סנהדרין, ע).

לפי הגמרא, הסיבה לכך שבן סורר ומורה נהרג היא משום שהוא עתיד לגנוב ואולי אף להרוג, ועל מנת למנוע זאת, ולאפשר לו למות כשהוא עוד "זכאי", הבן נהרג כבר במצבו הנוכחי. מגמרא זו ניתן להסיק יסוד עקרוני חשוב, לפיו, על פי התורה לא דנים על פי המצב הנוכחי, אלא יש להתחשב בעתיד בעת הדיון על עונשו של אדם,"לדון על שם סופו", ולהעדיף הריגה של אדם כאשר הוא זכאי על פני מותו העתידי כ"חייב".

בניגוד לעקרון זה, ניתן לראות מדיניות משפט אחרת אצל הקב"ה, כפי שמתאר המדרש אצל ישמעאל:

"אמר רבי סימון: קפצו מלאכי השרת לקטרגו. אמרו לפניו, רבון העולמים, אדם שהוא עתיד להמית את בניך בצמא, אתה מעלה לו באר?! אמר להם: עכשיו מה הוא, צדיק או רשע? אמרו לו: צדיק. אמר להם, איני חב את האדם אלא בשעתו״ (בראשית רבה, נ"ג, י"ד.(

לפי המדרש, כאשר רצה הקב"ה לשמוע לתפילתו של ישמעאל שעמד למות, שאלו אותו המלאכים מדוע אינו דן את ישמעאל על שם סופו, שהרי הוא עתיד להרוג רבים מישראל. כתשובה ענה הקב"ה למלאכים כי על אף עתידו הרע של ישמעאל, העיקרון על פיו הוא נשפט הוא התנהגותו הנוכחית, שכרגע היא טובה. תשובה זו של הקב"ה מעוררת שאלה,  מדוע דינו של ישמעאל אינו כדין בן סורר ומורה, שנידון על שם סופו.

בעת קריאת הסיפור בתורה,  מתעוררת שאלה נוספת:

"וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד, הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת, כִּי אָמְרָה, אַל-אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד; וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד, וַתִּשָּׂא אֶת-קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ.  וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים, אֶת-קוֹל הַנַּעַר, וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹהִים אֶל-הָגָר מִן-הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר לָהּ מַה-לָּךְ הָגָר; אַל-תִּירְאִי, כִּי-שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל-קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא-שָׁם)"בראשית כ"א, ט"ז-י"ז(

על פי התיאור, הקב"ה שמע את תפילתו של ישמעאל ולא את תפילתה של הגר, ויש להבין מדוע . המדרש מציע פתרון לשאלה זו. המדרש מביא את תפילותיהן הן של ישמעאל והן של הגר, וכך נוכל לראות את ההבדל ביניהם. בתפילת הגר היא אומרת "אתמול אמרת לי, הרבה ארבה את זרעך ולא יספר מרוב, ועכשיו הוא במת בצמא?" ותפילת  ישמעאל הוא אומר "אלוקי אברהם אבי! יש לפניך תוצאות מוות, קח את נפשי ולא אמות בצמא". תפילתה של הגר כמתריסה כלפי מעלה – תפילה של חשבונות ודרישה כלפי הקב"ה, ולכן לא נענתה. ואילו תפילתו של ישמעאל היא תפילה של כניעה והבנה שה' הוא המנהיג של העולם וקובע מתי ימות ישמעאל. ולמרות שישמעאל מבקש למות במהרה, ה' שומע את קולו (ולא את תפילתו) ומחייה אותו, כי העיקר בתפילה אינו הבקשה אלא ההבנה של תלות בריבונו של עולם.

על פי מדרש זה, ניתן גם להבין את מהות ההבדל שקיים בין בן סורר ומורה לבין ישמעאל. לישמעאל, כפי שניתן לראות מתפילתו, היה קשר נפשי לקב"ה, כי הוא מבין שהקב"ה מנהל את העולם והוא יקבע מתי ימות ישמעאל, וישמעאל מתפלל ומבקש שימות מהר יותר. אפילו בשמו "ישמע- אל" רמוז קשר נפשי זה. בניגוד לישמעאל, בן סורר ומורה מאופיין בשאיפה לחומריות, לבשר וליין. אמנם בסוף יעשה דברים פחות חמורים ממעשי ישמעאל, הוא מלסטם את הבריות, ולא הורג את כלל ישראל, אך דינו חמור יותר, והוא נהרג על שם סופו, מפני שהוא מרוחק, ואין לו כלל קשר עם הקב"ה.

להגיע לקשר נפשי אמיתי עם ריבונו של אדם, צריך האדם הן לעשות "עשה טוב" והן "סור מרע". עשה טוב בעמל תורה (ידיעה חזרה וחידוש), בתפילה מתוך כניעה והבנה, שכל חיינו תלויים בה', ואם כך, זה נותן משמעות והכוונה לכל מעשינו בעולם. וכן ב"סור מרע", אדם צריך להתבונן ולראות מהם הדברים בחייו בבחינת "בן סורר ומורה" המרחיקות אותו מה' ולסלקם.

ידועים דברי הרמב"ם, בהלכות תשובה:

"כשם ששוקלין עוונות אדם וזכייותיו  בשעת מיתתו--כך בכל שנה ושנה, שוקלין עוונות כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכייותיו ביום טוב של ראש השנה: מי שנמצא צדיק, נחתם לחיים: ומי שנמצא רשע, נחתם למיתה.  והבינוני, תולין לו עד יום הכיפורים: אם עשה תשובה , נחתם לחיים, ואם לאו, נחתם למיתה" (הלכות תשובה, ג', ו' (

על דברים אלו מחדש ה"פחד יצחק":

"רובו זכויות"" איננו סכום של כמה זכיות יחידות , ו"רובו עבירות" אינו סכום של כמה עבירות יחידות. דאם בסכום עסקינן. עניין זה של חילוף מדרגה משעה לשעה, אינו מתקבל על הדעת... שהמבט החדש מראה לנו כי "רובו זכויות" הוא קו באפיו של אדם. והוא הקו המושרש ביחסו של אותו אדם אל הטוב ואל הרע . "רובו זכויות" זו היא מידה בנפש. המידה הזו יוצרת בנפש בעליה את המצב של הכרעה לצד הטוב בעיצומה של הנפש. וממילא, כשאפשר לו לאדם, אשר מידתו היא מדת הסבלנות ליפול לפעמים ברשת הכעס, ואף על פי כן מידתו שהיא מידת הסבלנות, בעינה עומדת... בוודאי גם הבינוניות היא מידה בנפש. כלומר, האדם הזה מתייחסהוא אל הרע אל הטוב מבלי שתהיה לו בנפשו הזדהות עם אחד מהם. מידתו של הבינוני היא מידה של חוסר הזדהות. והמידההזו תעמוד בעינה ותקפה אפילו אם יתווספו לו כמה זכויות. וכל זמם שמידתו נבחנת, היא במבחן הבינוניות, אין כאן מקום לחתימה לטובה. ואר התשובה היא שתכניס אותו למחיצת ה"רובו זכויות" ,ויחתם לאלתר לחיים".

לפי דברי ה"פחד יצחק" , המושגים "רובו זכויות" ו"רובו עבירות, אינם שאלה כמותית, אלא מידה בנפש. אדם הקשור לקב"ה, וכל מעשיו הם מתוך קשר זה, הוא בעל המידה של"רובו זכויות", ובמקרה הפוך, אדם המנותק מהקב"ה, גם אם חטאיו אינם רבים במיוחד, ייחשב בעמדה של "רובו עבירות".

יהי רצון שנתקדם במהלך השנה הבאה עלינו לטובה בלימוד, בבירור השכלי ובקשר האישי שלנו עם הקב"ה.

ובכך, על ידי ש"נבקר" בהיכלו של הקב"ה ונתמיד בלימוד בישיבה, נזכה לקיומה של הבקשה האחת ששאלנו וביקשנו מאת ה', לשבת בביתו כל ימי חיינו, כי ביתנו יהיה בע"ה בית ה'.