שיחה לפרשת נצבים וילך - בפיך ובלבבך לעשותו
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור כתוב בפרשתנו:
"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים פרק ל פסוקים יא- יד)
הרמב"ן כותב שהמצווה שעליה מדברים בפסוקים היא מצוות התשובה. מה הפסוק רוצה ללמדנו? מה המסר שהפסוק מלמדנו? מה היתה המחשבה שהתשובה בשמים ומעבר לים, שהפסוק מלמדנו שזה לא כך?
הרב יוסף אלבו כותב:
"והפליג הכתוב לשבח אותה בשאמר לא בשמים היא ולא מעבר לים היא, וזה כאלו אמר שהדבר לגודל ערכו הוא ראוי לך להשתדל ולטרוח בעדו כל טורח שבעולם, אפילו לעלות לשמים אם אפשר או לעבור הים כדי להשיגו, שהוא דבר יקר הערך מאד, לפי שאין ההקש גוזר שיהיה לחוטא כפרה בשום פנים..... אמר כל כך היה ראוי לתת שכר גדול להנצל מן העונש על העברות שאיננו יודע כמה יתן ומה יספיק לזה אם אלפי אילים או רבבות נחלי שמן... וכל זה ממה שיורה שהשכל גוזר שלא היה ראוי שיספיק כופר אל החוטא בעד חטאו, וכל שכן שאין ראוי שיקובל החוטא בתשובה בדברים, כמו שנביא אומר קחו עמכם דברים ושובו אל יי' (הושע י"ד), אם לא על צד החסד הא-להי ולזה הזהיר עליה מאד ואמר ראה נתתי לפניך היום וגו' ובחרת בחיים למען תחיה וגו' (דברים ל' – או הפסוקים הבאים). כי אחר שהראה דרך קלותו כשאמר כי קרוב אליך הדבר אמר ראה נתתי לפניך וגו'..... שזו המצוה קלה היא מאד, ואם תעשה אותה תשיג החיים והטוב ואם תתרשל ממנה יגיעך המות והרע, וע"כ תזהר שלא תזלזל בה" (ספר העקרים - מאמר רביעי)
כל חטא מזיק לנשמת האדם. הרב קוק מסביר, שזה שרבנן תיקנו תקנות רבות לא היה רק כדי שבפועל חס ושלום לא נעבור על איסורי דאורייתא, אלא גם ללמדנו כמה חמור לעבור על איסור דאורייתא, ולכן תיקנו תקנות וגדרים רבים.
התשובה היא מתנה עצומה. היינו צריכים להשתדל מאד להגיע לשמים או מעבר לים כדי שיסלחו לנו אבל ה' מבקש בסה"כ שנתחרט בליבנו ונתוודה בפה ואז ה' יסלח לנו ולא יעניש אותנו בכלל ואף יטהר אותנו מהחטא. וכל זאת בתנאי שפינו ולבבנו שווים. האדם האומר את הוידוי צריך להתחרט בליבו ולקבל על עצמו שלא יחטא שוב.
אדם שנשפט בבית משפט ישלם כסף רב לעו"ד כדי שיזכו אותו ויסלחו לו. במשפט האזרחי אין בכלל עניין של סליחה. מצוות התשובה דורשת מאיתנו שנתחרט בלב ונתוודה בפה על העבירות ונקבל על עצמנו בעתיד לעשות טוב. זהו חסד אלוקי עצום.
הרב צבי יהודה קוק זצ"ל מסביר את הפסוקים בדרך נוספת.
החיד"א שואל: יש עבירות שעליהן יש דין מלקות. על לאו הניתק לעשה לא לוקים כגון "לא תגזול". שואל החיד"א, מדוע לוקים על כל לאו הרי כל לאו מביא בעקבותיו את מצות התשובה שהוא מצות עשה?
נסביר את שאלת החיד"א. הרי אדם שאכל טרפות (וצריך ללקות) מיד לאחריו יש את מצות התשובה שיתחרט על מעשיו ויקבל על עצמו בעתיד לא לאכול טרפות, ואם כן אזי כל לאו הוא לאו הניתק לעשה שהרי הלאו גורם שכעת יחול העשה של מצות התשובה, ואם כן לעולם לא ילקו?
תשובה אינה במהותה מחיקת עבירות וקבלה לעתיד, ההגדרה של מצות תשובה היא שהאדם יגיע לשיא הפוטנציאל שלו בקשריו עם ה', להגיע בעבודת ה' לשיא יכולתו, לסגור את הפער בין המצוי והרצוי, בין היכן שנמצא האדם כעת לבין היכן שהוא יכול להיות.
לפי הרצי"ה לפי הגדרה זו של התשובה, חיוב התשובה היה גם לפני עשיית הלאו, חיוב התשובה הוא תמידי. גם מי שלא עובר עבירה חייב לעבוד על עצמו להגיע לשיא יכולתו להתקרב לה', ולכן לא הלאו גורם לעשה כי העשה היה גם קודם, ולכן אין זה מוגדר לאו הניתק לעשה, ולכן לוקים על לאו רגיל. הגדרה של תשובה שאדם צריך להיות 100% שהוא יכול להיות בדבקותו בה'. אדם צריך להיות במיטבו.
כתוב בפרשתנו:
"וְהָיָה כִי-יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל-לְבָבֶךָ בְּכָל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. וְשַׁבְתָּ עַד-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר-אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ. וְשָׁב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת-שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל-הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה... וֶהֱבִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ--וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךכִּי תִשְׁמַע, בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו, הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה: כִּי תָשׁוּב אֶל-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ" (דברים פרק ל פסוקים א-ג, ה, י)
רואים המפסוקים שתשובה בחו"ל זה רק "עד ה'" ותשובה בארץ ישראל מגיעה "אל ה'". וקשה, מדוע קושרים את מצוות תשובה לביאה לארץ ישראל? ההסבר הוא כי בחו"ל הקשר לה' שונה כי האדם לא בפלטין של מלך וחסרה לו קדושת ארץ ישראל ולכן בחו"ל אפשר להגיע עד ובארץ ישראל אל. האדם נמצא במיטבו בארץ ישראל.
לאור הסבר הרצי"ה הפסוקים באים להדגיש שמצות התשובה שפירושה להתקשר לבורא במקסימום לא דורשת מהאדם להיות אישיות אחרת (מעבר לים-בשמים) אלא להיות הוא עצמו-באישיותו הוא, ועם אישיותו להתחבר לה' עד הסוף.
"זכרנו לחיים וכתבנו בספר החיים". מה פירוש המילה "חיים"? מה אנו מבקשים מה'?
כתוב במדרש:
"פעם אחת הייתי עובר ממקום למקום ומצאני אדם אחד והיה מלציץ ומלעיג דברים ובא כנגדי. ואמרתי לו: בני, מה אתה משיב לאביך שבשמים ליום המשפט? אמר לי: רבי, יש לי דברים שאני משיב לאבי שבשמים ליום המשפט, אומר אני לו, בינה ודעה לא נתנו לי מן השמים. אמרתי לו: בני, מה מלאכתך? אמר לי, צייד אני. אמרתי לו, בני, מי אמר לך שתביא פשתן ותאגידינו מצודות ותשליכנו לים ותעלה דגים מן הים? אמר לי, רבי, בזה בינה ודעה נתנו בי מן השמים.אמרתי לו, בני, ומה להשליך מצודות ולהעלות דגים מן הים ניתנו בך בינה ודעה, דברי תורה שכתוב בה, כי קרוב אליך הדבר מאד (דברים ל' י"ד), לא ניתנו בך בינה ודיעה? מיד היה מתאנח והיה מרים קולו והיה בוכה. ואמרתי לו, בני, אל ירע לך, אלא שאר בני אדם שהן משיבין באותו עינין, מעשה ידיהן מוכיחין עליהן, עליו ועל כיוצא בו ועל הדומין לו ועל העושין כמעשיו מהו אומר:"יבושו עובדי פשתים שריקות ואורגים חורי" (אליהו זוטא פרשה יד)
עונה על כך הרבי מקוצק:
"על מה שמביא התנא דבי אליהו, שפגע באדם אחד ושאל ... והדברים אינם מובנים, כי כל אחד יודע זאת שאין ראיה מזה לזה. כיון ששכל התורה משונה משכל דברים הגשמיים. ואמר על זה הרב הקדוש מקאצק זי"ע שזאת אמר לו אליהו ז"ל והיכן יש לך בינה להיות צייד דגים, אין זה רק מחמת הכרח מזונות, יען שלא היה לו עצה אחרת לפרנס את עצמך רק מזה ועל ידי זה היה לו בינה ושכל להיות צייד דגים. ואם תעיין שעסק התורה הוא ג"כ חיות האדם, כנאמר כי חיים הם למוצאיהם, אז בוודאי יהי' לך בינה ושכל מחמת שהוא ג"כ הכרחי ,כנאמר אם לא בריתי יום ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי, והוא עמוק" (ספר שיח שרפי קודש)
הצייד מגייס את כל כוחותיו ושכלו לפרנסתו כי בלעדיהם הוא ומשפחתו לא ישרדו. אך הצייד רואה את התורה כבונוס והוא לא מגייס את כל כוחותיו ללמוד, וזו הטעות שלו. בלי לימוד תורה אין חיים זהו מוות רוחני. אם האדם ירגיש שבלי לימוד התורה הוא לא יכול לחיות, אזי יהיו לו הכוחות הנפשיים לשבת ללמוד ולהתפתח.
אנחנו צריכים להבין שלימוד תורה זה מזון לנפש, כמו שאוכל זה מזון לגוף. לימוד תורה איננו בונוס ובלעדיו אין חיים רוחניים בכלל.
זאת בקשתנו מה' "זכרנו לחיים", שנזכה לחיות חיים רוחניים המביאים שמחה ומשמעות לאדם.
כותב "סוד ישרים":
"תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב וגו'. ומבואר במדרש (תרומה פרשה לג אות ז) אל תקרי מורשה אלא מאורסה. מאורסה הוא ענין זווג, היינו כי השי"ת שופע דברי תורה לכל פרט נפש מישראל כפי הנצרך לו לשורש החיים. והאדם המבקש ה', ורודף אחר דברי תורה.... שיודע היטב אשר דברי תורה הם כל החיים, ובלעדם הוא ממש מחוסר חיים, ומי שמחפש כך אחד דברי תורה אזי לנפש כזה המה הדברי תורה אצלו כזווג, שהשי"ת מזווג לו דברי תורה בכל עת וזמן כפי שנצרך לו לשורש חיותו כך מאירים לו הדברי תורה. כמו שמצינו בתנא דברי אליהו (זוטא פרק יד) פעם אחת הייתי עובר ממקום למקום, ... ואמר אזמו"ר הגאון הקדוש זצללה"ה שבודאי היה זה האדם מיגע את עצמו הרבה בדברי תורה, כי אם לאו לא היה זוכה לגילוי אליהו, אך כל יגיעתו בדברי תורה היה כמו מי שמייגע עצמו באיזה חכמה, כי מבין שמבלעדה הוא מחוסר השלמה, אבל שיכיר אשר דברי תורה אינו כדבר חכמה בעלמא שהוא רק למלאות חסרון השלימות, אלא שדברי תורה צריכין לעיקר החיים, אשר בלעדה נחשב האדם כמת ממש, הכרה כזאת לא היה גבי זה האדם, לזה אמר לו אליהו מי נתן לך בינה ודעת שתביא פשתן ותארגהו מצודות וכו', זה הוא אשר אתה מכיר היטב שחסר לך זאת המלאכה לשורש החיים, כי בלעדי זאת המלאכה אתה חסר לחם ותמות ברעב, כמו כן אם היית מיגע את עצמך בדברי תורה על זה האופן שתדע ברור שחסרון לך דברי תורה לשורש החיים ובלעדם אתה נחשב מת, ואם היית מחפש כך אחר דברי תורה בודאי היה מצאת דעה ובינה לדברי תורה גם כן" (סוד ישרים לשמחת תורה אות לח)
אנחנו חייבים להקים בתים שאין בהם יום בלי תורה, כי זה מגדיל את חלק אלוק ממעל. כל זמן פנוי עלינו לעסוק בתורה. תלמוד תורה צריך להיות עבורנו חמצן ולא העשרה תורנית. בלי תורה אין חיים.
כותב הרב מדן:
"מי לימדך ליטול פשתן ?" מראה העיניים לימד אותך שיש לאדם כח ליטול פשתן - זה שקר! אין אדם שיש בו כח לעשות דבר. אם אתמול הצליח האדם ליטול פשתן - זו היתה מתנה בלבד מהקב"ה. אין כל ערובה שאף היום יצליח האדם ליטול פשתן או להזיז יד ורגל, כל יום זה מתנה חדשה, בריאה חדשה. א"כ ממשיך אליהו הנביא בשיעורו הנפלא, אם נתנו לך מתנה שתוכל ליטול פשתן ק"ו יתנו לך מתנה ללמוד את כל התורה ולהיות גדול בתורה. הסיבה שאין אנו רואים גדולי תורה זה אך ורק בגלל שרובה דאינשי הולכים אחר מראה העיניים. אילו היו האנשים יודעים שכל רגע ורגע הם מקבלים בחסדיו ית' המרובים חיים, שכל כח להניע את האיברים מחדש במתנה, לא היו נשברים או מתרעמים שעה שהייתה נופלת עליהם צרה, מחלה, שהרי החיים של אתמול אינם מחייבים כלל את החיים של היום... כך נעשים אליהו!" ("ברכת מאיר" סימן לג)
ה' נתן לדייג את היכולת והכוח להיות דייג. ה' גם נותן לאדם יכולת ואת הכוחות להתקרב אליו. ה' עוזר לכל יהודי ללמוד תורה כי אין יהודי שאין לו אות בתורה.
אנחנו נמצאים בישיבה כדי לחיות חיים אמיתיים לגדול בחיי תורה. בעז"ה מתוך עמל התורה נזכה לכך. אמן כן יהי רצון.
