שאלה שבועית: צירוף מי שכבר התפלל למנין
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
שאלה א] צירוף כשרוב מנין לא התפלל - עומדים אנו לפני ימי בין הזמנים. ששה בחורים מהישיבה מסיימים מסלול בחניון באחד מאתרי הטבע שברחבי הארץ, והשעה מתקרבת לסוף זמן מנחה. התברר שכל הנוכחים בחניון כבר התפללו, למעט ששת הבחורים.
האם יכולים אותם בחורים לצרף אליהם ארבעה נוספים שכבר התפללו, ויחשב הדבר תפילה בציבור, או לא? אם נניח שכן, האם במצב כזה יש לתפילתם בלחש מעלה של תפילה בציבור?
שאלה ב] צירוף כשרוב המנין התפלל - גם אם נניח שששה שלא התפללו יכולים לצרף עמם עוד ארבעה, יש לדון מה יהיה במצב הפוך- שארבעה בחורים בלבד לא התפללו, האם גם במצב שרוב המנין התפלל יכולים הם המיעוט לצרפם עמם ויעלה הדבר לתפילה בציבור, או לא?
שאלה ג] איחר למנחה – בחור שקד על תלמודו באוצר הספרים, כששם לב לשעה ועלה לבית המדרש, גילה להוותו שהתפילה עומדת להסתיים. האם יכול לעמוד בסוף התפילה ולומר בקול ג' ברכות ראשונות וקדושה כשהציבור עונה אחריו והדבר יחשב לתפילה בציבור, או לא?
שאלה ד] מחלל שבת – שאלה המצויה מאוד בצבא: האם ניתן לצרף מחלל שבת למנין, או לא?
שאלה ה] צירוף לציבור גדול – גם אם נניח שששה שלא התפללו יכולים לצרף עמם ארבעה, נשאלת השאלה האם נכון הדבר ביחס לציבור גדול. דהיינו- ששה שלא התפללו מגיעים לבית כנסת ומבקשים מציבור גדול שנמצא שם וכבר התפלל להצטרף עמהם. כאן – המצטרפים הם הרוב, ואלה שלא התפללו הם המיעוט. האם גם במצב כזה יכולים לצרף עמם, או לא?
תשובה
פתחו של דיון הוא מהמשנה במגילה (כג:)
משנה: אין פורסין על שמע, ואין עוברין לפני התיבה, ואין נושאין את כפיהם, ואין קורין בתורה, ואין מפטירין בנביא, ואין עושין מעמד ומושב, ואין אומרים ברכת אבלים ותנחומי אבלים, וברכת חתנים, ואין מזמנין בשם פחות מעשרה.
הגמ' על אתר דנה במקור הדין:
מנא הני מילי? אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: דאמר קרא 'ונקדשתי בתוך בני ישראל' - כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה. מאי משמע? דתני רבי חייא: אתיא 'תוך' 'תוך', כתיב הכא 'ונקדשתי בתוך בני ישראל', וכתיב התם 'הבדלו מתוך העדה', ואתיא 'עדה' 'עדה', דכתיב התם 'עד מתי לעדה הרעה הזאת', מה להלן עשרה - אף כאן עשרה.
מחלוקת הראשונים בהבנת הסוגיא - נחלקו הראשונים בהבנת הציור בו 'פריסה על שמע' דורשת עשרה:
1] רש"י במקום מבאר, שה'עשרה' הנדרשים עבור דברים אלו הינם עשרה שלא התפללו כלל, וכך כתב (ד"ה אין):
אין פורסין על שמע - מנין הבא לבית הכנסת לאחר שקראו הצבור את שמע, עומד אחד ואומר קדיש וברכו וברכה ראשונה שבקריאת שמע, פורסין - לשון חצי הדבר.
הדרכי משה (סט ס"ק ג) מביא בשם המהר"י מינץ שיש צורך בעשרה שלא התפללו עבור חזרת הש"ץ ותפילה בציבור, אולם אין צורך בעשרה שלא שמעו דבר שבקדושה עבור דבר שבקדושה, וכך כתב:
בתשובת מהר"י מינץ סי' טו כתב דאם התפללו כבר בבית הכנסת ובאו אחר כך עשרה שלא התפללו יכולין לחזור ולהתפלל ולהעמיד חזן עליהם כמו שעשו הראשונים אף על פי שהראשונים עדיין בבית הכנסת אבל לא יעמוד החזן במקום שהיה עומד החזן הראשון כי זה נראה גנאי לראשונים כאילו לא יצאו ידי חובתם וכן לא יעשה וכן ראיתי מעשה והיה אז מהרי"ק בבית הכנסת עכ"ל ומשמע שם מדבריו דלא יכולים לחזור ולהתפלל אלא אם כן היו שם עשרה שלא התפללו ודוקא בפריסת שמע פליגי הגאונים אי בעינן עשרה..
2] אולם, בעלי התוס' במקום (ד"ה ואין) חולקים על רש"י ומביאים מספר דעות בדבר – שבעה, ששה, חמשה, שלושה, ובשם תלמידי רש"י מביאים שאפילו אחד שלא התפלל יכול לצרף:
הקונטרס פירש בני אדם שבאו בבית הכנסת אחר שהתפללו הצבור ורוצים לומר קדיש וברכו צריך עשרה. 2) ור"ת פירש דבשבעה שלא שמעו עם שלש אחרים סגי וה"נ איתא במס' סופרים רבותינו שבמערב אומרים בשבעה ונותנים טעם לדבריהם דכתיב 'בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה'' (שופטים ה) דאיכא שבע תיבות. 3) וי"א אפילו בששה משום 'דברכו' [הנאמר בפס' משירת דבורה] הוי הששי. 4) ור"ת כתב בספר הישר בחמשה משום דליכא אלא חמש תיבות עד 'ברכו'. 5) ונ"ל אפילו בשלשה שלא שמעו והכי פירושו דקרא 'בפרוע פרעות בישראל' שלא עשו מה שמוטל עליהם לעשות אז יתנדב העם לברך ה' וליכא אלא שלש תיבות עד 'בהתנדב'. 6) ותלמידי רש"י פירשו משמו דאפילו בשביל אחד שלא שמע יכולים הם לפרוס על שמע.
נמצא, שהשאלות הנזכרות (בענין ששה וארבעה שרוצים לצרף עמם, ובענין יחיד שרוצה לומר ג' ברכות וקדושה), תלויות לכאורה במחלוקת הראשונים הנזכרת.
שיטת הרמב"ם – הרמב"ם (תפילה ח, ד-ה) כותב שעבור תפילה בציבור (וכן יתר הדברים הצריכים ציבור) יש צורך ברוב מנין, וכך כתב:
וכיצד היא תפלת הציבור יהיה אחד מתפלל בקול רם והכל שומעים, ואין עושין כן בפחות מעשרה גדולים ובני חורין, ושליח ציבור אחד מהם, ואפילו היו מקצתן שכבר התפללו ויצאו ידי חובתן משלימין להם לעשרה והוא שיהיו רוב העשרה שלא התפללו, וכן אין אומרים קדושה ולא קוראין בתורה ומברכין לפניה ולאחריה ולא מפטירין בנביאים אלא בעשרה. וכן לא יהיה אחד מברך ברכת שמע והכל שומעים ועונין אחריו אמן אלא בעשרה, וזה הוא הנקרא פורס על שמע.
הרמב"ם מצריך בקדושה ובתפילה רוב שלא התפללו.
גם מדברי הבית יוסף עולה (כן למד בדעתו הדרכי משה הנ"ל) שיש צורך ברוב מנין הן עבור דבר דבקדושה והן עבור חזרת הש"ץ.
מהו שורש מחלוקתם? מנין- סיבת חיוב או תנאי? הברכת שמואל (יבמות סי' כא) דן בשם רבו רבי חיים מבריסק בגדר הצורך בעשרה עבור תפילה בציבור ודבר שבקדושה: האם הצורך בעשרה הוא עבור תחולת החיוב, או שמא הצורך בעשרה הוא תנאי כדי שניתן יהיה לקיים את החיוב שחל על כל יחיד ויחיד:
שמעתי מפי מו"ר קדוש ישראל זיע"א לענין אם מהני רוב מדין רובו ככולו, לצירוף עשרה בקריאת התורה ובקריאת המגילה שלא בזמנה ובחזרת הש"ץ, [והיינו רוב דלא קראו או התפללו ומיעוט שקראו והתפללו], ואמר דבכל הדינים האלו תלוי בחדא סברא, דיש לחקור בכל אחד מדינים אלו דהיינו מה דבעינן עשרה בכל אחד מהדינים האלו, אם החיוב של קריה"ת ומקרא מגילה וחזרת הש"ץ, חל על עשרה ביחד דוקא, וכל זמן דליכא עשרה ליכא חיוב כלל של קריה"ת ומקרא מגילה וחזרת הש"ץ, או דנאמר דהחיוב של קריה"ת ומקרא מגילה וחזרת הש"ץ חל אפי' על אחד, אלא דדין הוא דאינה נאמרת אלא בעשרה.
רבי חיים מבריסק תלה בנידונו את השאלה האם די ברוב מנין שלא התפלל/אמר דבר שבקדושה, או לא? וכך כתב:
ואמר, דאם נאמר דהחיוב נעשה דוקא ע"י עשרה ביחד, אז לא שייך הדין ד'רובו ככולו' דהא ליכא חיוב כלל, ואפילו מיעוט חיוב ליכא דהרי החיוב חל דוקא ע"י עשרה, אבל אם נאמר דהחיוב חל אפילו על אחד אלא דדין הוא דאינה נאמר אלא בעשרה, אז שייך הדין דרובו ככולו דהרי איכא רוב חיוב ומיעוט פטור, ודין הוא בכל התורה כולה דאמרינן רוב ככולו.
אם כל החיוב חל רק על ידי העשרה, אם כן, גם אם יש רוב מנין שלא התפללו/אמרו דבר שבקדושה, אינם יכולים להתפלל, הואיל והחיוב כלל לא חל עליהם. אולם אם החיוב קיים גם על היחיד, אלא שכדי לקיים את התפילה/אמירת דבר שבקדושה יש צורך בעשרה, יתכן ודי גם ברוב שלא התפללו, הואיל והחיוב העקרוני כבר חל, ובכל התורה אומרים אנו ש'רובו ככולו'.
נשים לב שרבי חיים עצמו ציין, שיתכן והגדרת הצורך בעשרה בתפילה/דבר שבקדושה/קריאת התורה וקריאת מגילה, שונה, ובחלקם המנין הוא סיבת החיוב, ובחלקם מנין הוא רק תנאי בקיום.
להלכה נפסק כתלמידי רש"י, שביחס לדבר שבקדושה די אפילו באחד שלא יצא ידי חובתו, ולגבי הגדרת הדבר כתפילה בציבור נפסק כדברי הרמב"ם שיש צורך ברוב מנין.
'שם מתפללים' או מצרפים למנין – נידון נוסף בו דנים האחרונים הוא מה ענין הציבור שמצטרף, האם כדי שיסייעו לחבריהם שלא יצאו ידי חובה די שיהיו נוכחים ויענו ונכללים הם בכלל הציבור שמתפלל, או שמא בעת צירופם נכללים הם בכלל החיוב כדין הרוב.
האגרות משה (או"ח א, כח), מצדד כצד השני:
משמע דאין יכולין לומר אלא כששייך חיוב על הצבור וחשיבות חיוב שייך על הצבור אף רק בחיוב רובן. ואף שאין לומר שאף שאלו שכבר יצאו מתחייבים ממש בשביל היותם לרגע יחד עם החייבים, מ"מ שייך שם חשיבות חיוב עלייהו להתירם לומר שזה סגי מצד אסמכתא דהקרא דבפרוע פרעות במס' סופרים שהביאו התוס' בדף כג שם מגילה. וגם אפשר שבעת שהם יחד מתחייבין ממש כדין הרוב שביניהם ורק כשיפרשו משם יסתלק החיוב מהם כיון שלא נתחייבו אלא מצד החייבים שהיו ביניהן ועתה הא אינם עמהם וחזרו לדינם שמתחלה שהיו פטורין.
ואם נשאל, מה הנפקא מינה בין ההגדרות? אומר האגרות משה שהנפקא מינה תהיה במקרה בו יש רוב עשרה שלא התפללו, אך הציבור שמצטרף אליהם הוא ציבור רב. אם הנוספים רק מצטרפים לתפילה – גם רבים יכולים להצטרך למעטים. אולם אם הנוספים כביכול נכנסים לכלל החיוב כל עוד מצורפים הם לרוב המנין שלא התפלל, זאת שייך במועטים שמצטרפים לרבים שחייבים, אולם רבים לא יכולים לקבל חשיבות ולהצטרף ליחידים. וכך כתב:
ויש חלוק לדינא בין הטעמים דאם לא מתחייבים ממש רק שסגי בחשיבות שם חיוב להתיר לומר דבר שבקדושה מצד הקרא, אף כשיהיו שם הרבה יותר מעשרה ורק ששה חייבין שהם המעוט מהנמצאים שם נמי יכולין לומר, אבל לטעם ב' שהוא מחמת שמתחייבים ממש המעוט כהרוב בעת הצרוף, אם יש שם הרבה שהששה הם מעוט אין שייך שיתחייבו הרוב בשביל המעוט ולא יוכלו לומר אא"כ יתרצו ארבעה מהפטורים להתחבר להששה להיות במנין העשרה ולהפרד משאר בנ"א הנמצאים שם.
האם כשהרוב לא התפללו יש לתפילת הלחש שלהם מעלה של תפילה בציבור, או לא? רבי חיים (חידושי הגר"ח מגילה כג:) אומר שאין לתפילתם בלחש מעלה של תפילה בציבור, משום שאין מה שמצרף את הציבור (בשונה מחזרת הש"ץ ויתר הדברים שבקדושה שיש חיוב שמצרפם).
ומבואר מהרמב"ם דבמחוייבים סגי ברוב, אבל מתפללים צריכין שכולם יתפללו, ולכן בחזרת הש"ץ שכולם שומעין וזהו תפילתם, די ברוב מחוייבין. אבל בתפילה בלחש כשרוב מנין מחוייבים ומיעוט כבר התפללו אינם יכולים להצטרף שיהיו נקראים מתפללים בציבור, דמאחר דהמיעוט אינם מתפללים אינם מצטרפין למנין, דמחויבים אינם צריכין שיהיו כולם אבל להתפלל צריכין כולם.
האגרות משה מצדד גם הוא שאין לתפילתם בלחש מעלה שדל תפילה בציבור. הואיל וה'מעלה' קיימת דווקא מחמת העשרה שחייבים.
אכן דעת הרב עובדיה יוסף (יחוה דעת ח"ה סי' ז) שכאשר רוב לא התפללו יש לתפילת הלחש שלהם מעלה של תפילה בציבור. הוא מדייק זאת מהמשנה ברורה (צ ס"ק כח) שכתב:
ועיקר תפלה בצבור הוא תפלת י"ח דהיינו שיתפללו עשרה אנשים שהם גדולים ביחד ולא כמו שחושבין ההמון שעיקר להתפלל בעשרה הוא רק לשמוע קדיש וקדושה וברכו ולכן אינם מקפידין רק שיהיו י' בבהכ"נ וזהו טעות ולכן חוב על האדם למהר לבוא לבהכ"נ כדי שיגיע להתפלל י"ח בצבור [ח"א].
אכן, נציין שהמשנה אחרונה מצדד בדעת המשנה ברורה שכל עוד אין עשרה שלא התפללו אין להם מעלה של תפילה בציבור בתפילת לחש, וכנימוקו של האגרות משה- שכל המעלה של תפילת לחש בציבור נוצרת ממנין של כל אחד ואחד חייב בו.
צירוף מחלל שבת למנין – לסיום, נציין לנידון האחרון שהעלינו והוא – האם ניתן לצרף מחלל שבת למנין? לכאורה תלוי הדבר בדיון בו פתחנו- אם החיוב נוצר על ידי הציבור, כאן אין עשרה שיוצרים חיוב מחמת שאחד מהם הוא מחלל שבת ואינו מכניס עצמו לכלל חיוב (כמו שמצינו לגבי שחיטה ותפילין, שמומר מוגדר כאינו בר זביחה ושחיטה). אולם אם החיוב הוא על כל יחיד ויחיד, אלא שישנו תנאי שיעשה הדבר במעמד עשרה מישראל, גרם רשעים נכללים הם בכלל עשרה, כמו שניתן לראות במקור הצורך בי'- ממרגלים שיל אף רשעותם נכללו בכלל י'.
כך כותב האגרות משה (או"ח ח"א סי' כג):
נשאלתי מתלמידי הרב ר' אברהם יוסף ראזענבערג שליט"א אם יש בשעת הדחק לצרף מחללי שבתות לעשרה, והשבתי דלמנהגנו שאף בשביל יחיד פורסין על שמע ואומרין קדושה כתלמידי רש"י בשם רש"י שהביאו תוס' במגילה דף כ"ג ואיפסק כן בש"ע או"ח סי' ס"ט יש לצרפם, דהא כיון שמקרא אחד ילפינן הדין בקדוש השם ליהרג בשאר עבירות שהוא בעשרה, והדין שאין אומרין דבר שבקדושה בפחות מעשרה, ולכן כשם שקדוש השם ליהרג הוא מחוייב אף לפני עשרה כופרים ומומרים אם אף הם מישראל כדמוכח כן מהא דסנהדרין דף ע"ד דפשיט בעית ר' ירמיה בתשעה ישראל ונכרי אחד שאינו מחוייב אלא בכולהו ישראל דאתיא תוך תוך ממרגלים שהיו כולהו ישראל כדפרש"י והתם הא היו כופרין בפרהסיא שגריעי ממחללי שבתות עיין בערכין דף ט"ו אלמא שלזה עדיפי מומרים מנכרים א"כ בהכרח שגם לענין לומר דברים שבקדושה מצטרפי. אבל להסוברין דבעי לכה"פ רוב מנין אפשר שכיון דלא מקיימי יש להחשיבם כלא מתחייבי כדסברי התוס'.
נציין, שהאגרות משה מעלה לאחר מכן אפשרות לחלק ולהגדירו בר חיוב ביחס לתפילה אף שאינו מקיים מצוות אלו, משום שלגבי שחיטה וכתיבת תפילין ישנה גזירת הכתוב ייחודית, אך במקומות בהם לא נאמרה גזירת הכתוב – גם המוגדר כ'בר חיוב'.
