שיחה לפר' ניצבים: מצות התשובה-שאיפה לשלמות
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
ימי הדין מתקרבים ובע"ה יחרץ גורלנו במישור הפרטי והכללי. צריך להשקיע רבות בהכנה לקראת ימי הדין. אני מבקש היום בשיחה לברר את גדרה של מצוות תשובה. כיצד עושים תשובה ומה מהות המצווה?
מצות התשובה משאירה אצל אנשים מסוימים טעם לא טוב, לאור שלהבנתם עיקרה של המצוה הוא בחיטוט בצד האפל של האדם-חטאים ועוונות, והם חושבים גם כביכול שמצוות התשובה באה לשנות את האדם, להפוך אותו לטיפוס רוחני בודד לא מעורה בחברה וכו'.
היום בשיחה נראה שתפיסה זו בטעות יסודה. מצות התשובה אינה בעיקרה חיטוט בעבירות ובצד האפל של האדם, ואינה באה לשנות את האדם, אלא לעזור לאדם להיות הטוב ביותר שיוכל להיות עם ובהתאם לאישיותו ולא לשבר את אישיותו.
החיד"א שואל: יש עבירות שעליהן יש דין מלקות. היום לא לוקין כי אין סנהדרין ויש הפסד מכך כי מפסידים רגישות שעשיית עוונות היא הכנסת "רעל" לנשמתו של האדם. המלקות נוצרו כדי שהיחיד והציבור ירגישו כמה זה חמור לעבור עבירה. כיום אין מלקות ולכן יש פחות רגישות לחומרת עשיית העבירות. על לאו הניתק לעשה לא לוקים כגון "לא תגזול", שגזל מחויב האדם במצוות עשה להחזיר את הגזילה. שואל החיד"א, מדוע לוקים על כל לאו הרי כל לאו מביא בעקבותיו את מצות התשובה שהוא מצות עשה?
אדם שאכל טרפות (וצריך ללקות) מיד לאחריו יש את מצות התשובה שיתחרט על מעשיו ויקבל על עצמו בעתיד לא לאכול טרפות, ואם כן אזי כל לאו הוא לאו הניתק לעשה שהרי הלאו גורם שכעת יחול העשה של מצות התשובה, ואם כן לעולם לא ילקו?
הרצי"ה עונה על פי אביו הראי"ה קוק. מצות תשובה אינה במהותה מחיקת עבירות וקבלה לעתיד, ההגדרה של מצות תשובה היא שהאדם יגיע לשיא הפוטנציאל שלו בקשריו עם ה', להגיע בעבודת ה' לשיא יכולתו, לסגור את הפער בין המצוי והרצוי, בין היכן שנמצא האדם כעת לבין היכן שהוא יכול להיות. ממילא עונה הרצי"ה, לפי ההגדרה זו של התשובה, חיוב התשובה היה גם לפני עשיית הלאו, חיוב התשובה הוא תמידי. גם מי שלא עובר עבירה חייב לעבוד על עצמו להגיע לשיא יכולתו, ולכן לא הלאו גורם לעשה כי העשה היה גם קודם, ולכן אין זה מוגדר לאו הניתק לעשה, ולכן לוקים על לאו רגיל.
מצות התשובה כוללת חרטה על חטאים וקבלה לעתיד, כי ברגע שאדם עובר עבירה הפער בין המצוי והרצוי גדל בעקבות העבירה ולא יוכל לסגור פער זה אם לא יתחרט על החטא ויקבל לעתיד, אך אין זה גדרה ומהותה של המצוה.
אם נבין כך את מצוות התשובה, אזי נוכל לעשותה בשמחה והיא כלל לא תגרום טעם לא טוב לאדם. היא עוזרת לאדם לשאוף לשלמות, להגיע למיצוי יכולתיו, וכאשר האדם משתמש בכל כוחותיו זה יוצר אצלו שמחה וסיפוק. עיקר המצווה אינו פשפוש בעבר אלא תכנון העתיד, הבנה עמוקה מה גורם לפער בין הרצוי והמצוי. כי בלי הבנה עמוקה לשורש המניע לפער, לא נוכל לתקנו ולצמצמו. מצות התשובה לא רק שלא באה לדכא את האדם, אלא להיפך, לקחת את כל אישיותו ותכונותיו ולהביאם למיצוי ולשלמות.
לדעתי זה כוונת הפסוקים בפרשתנו:
"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה . וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים ל', י"א- י"ד)
לפי הרמב"ן, פסוקים אלו בפרשתנו עוסקים במצוות התשובה, והתורה באה לענות לאותו אדם שחושב שמצוות התשובה באה להפוך אותו לאדם אחר. וזו כוונת הפסוקים, שאנשים חושבים שאדם העושה תשובה הוא כביכול בשמים-מעבר לים, ועל כך עונה התורה "בפיך ובלבבך לעשותו". התורה היא חלק ממך מאישיותך. כל יהודי מלאך לימדו תורה כשהיה עובר במעי אימו. אין מטרת התורה להפוך אותו לאדם אחר, אלא לעזור לו להגיע להעצמת אישיותו, שיהיה האדם הטוב והנעלה ביותר שהוא יכול להיות.
כפי שאמרנו קודם, אם האדם לא ינתח מה גורם לפער בין הרצוי והמצוי, הוא לעולם לא יוכל לסגור פער זה.
אני מבקש להביא דוגמא היום בשיחה, לנתח לאור הגמ' את אלישע בן אבויה, שהיה מרביץ תורה ברבים ונהיה "אחר"-כופר בה' ואלוקיו, והגמ' דנה בגורם לפער הזה.
אני חושב שהגמ' מביאה את שורשי הפער כדי שנלמד ממנו עלינו, שנבדוק אולי אם שורשי הפער הקיימים אצל אלישע בן אבויה קיימים גם אצלנו. לא בעוצמה כפי שהיה אצל אלישע בן אבויה ב"ה, אצלנו אולי זה גורם לחמש או עשר אחוז של פער, אך גם פער זה חייבים לסגור. זוהי החובה המוטלת עלינו בימים אלו.
אלישע בן אבויה למד תורה ברבים וכולם נישקו את ידיו מרוב התפעלות.
"אמרו עליו על אלישע בן אבויה, שלא היתה העזרה ננעלת על אדם חכם וגבור בתורה בישראל כמותו. וכיון שהיה מדבר ודורש בלשכת הגזית או בבית המדרש של טברייא, היו כל החברים עומדים על רגליהם ומאזנים לדבריו, ואח"כ באים כלם ונושקין אותו על ראשו. אם בטבריא כך, קל וחמר בשאר מדינות ובשאר עיירות" (רות רבה פרשה ו)
אותו אלישע נהפך ל"אחר".
איך קרה הפער הזה בין מה שהיה יכול להיות אלישע לבין מה שהיה בסופו של דבר?
ישנם חמש סיבות שהגמ' (בבלי וירושלמי) מביאים להסבר השינוי החד שקרה אצל אלישע בן אבויה.
הסיבה הראשונה:
"אמרו עליו על אחר בשעה שהיה עומד מבית המדרש הרבה ספרי מינין נושרין מחיקו. זמר יווני לא פסק מפומיה" (תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף טו עמוד ב)
אלישע בן אבויה לא ידע את האיזון הנכון בין פתיחות לסגירות . התרבות הזרה בלבלה אותו. הוא האמין שהתרבות הזרה לא תפגע בו והוא טעה. כדי לסגור את הפער בין המצוי והרצוי חובה עלינו לבדוק האם אנחנו מאוזנים בין פתיחות לסגירות. אסור שהמעורבות שלנו בענייני המדינה שאנו רואים כזכות וחובה תגרום לנו לקבל ערכים וחוסר רגישות מתרבות המערב.
הגר"א היה בעל ידע עצום בחכמות כלליות רבות, וכתב בספריו שכאשר אדם שואל את עצמו כיצד לא ילך אחרי חוקות הגוי, הוא צריך לשאול את עצמו את השאלה: אם כל העולם מראשיתו היה עולם של תורה האם הדבר אותו הוא רוצה לקנות/לעשות/להיפתח אליו, היה קיים או לא? אם התשובה חיובית אז שיעשה ואם לא שלא יעשה, כי זה סימן שאותו דבר יש בו אלמנט של תרבות זרה.
הסיבה השניה שמביאה הגמ' היא, שאלישע בן אבויה לא היה לו רב. ברגע שהוא עמד בפני שאלות ואתגרים הוא נשבר, כי הוא היה לבד ולא היה לו רב שעזר לו בהתמודדות עם האתגרים והקשיים.
כדי לסגור את הפער, חשוב שכל אדם יהיה לו רב שיעזור לו להבין את עצמו, כי האדם הוא נוגע בדבר ולא תמיד קל לו לראות נגעי עצמו. אדם צריך רב שיעזור לו להתרומם ולהתגבר על חולשותיו וקשייו.
"שראה לשונו של רבי יהודה הנחתום נתון בפי הכלב שותת דם אמר זו תורה וזו שכרה זהו הלשון שהיה מוציא דברי תורה כתיקנן זה הוא הלשון שהיה יגיע בתורה כל ימיו זו תורה וזו שכרה דומה שאין מתן שכר ואין תחיית המתים. פעם אחת היה יושב ושונה בבקעת גיניסר וראה אדם אחד עלה לראש הדקל ונטל אם על הבני' וירד משם בשלום למחר ראה אדם אחר שעלה לראש הדקל ונטל את הבנים ושילח את האם וירד משם והכישו נחש ומת אמר כתיב שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים היכן היא טובתו של זה היכן היא אריכות ימיו של זה" (ירושלמי חגיגה ב)
אלישע בן אבויה רואה את חילול ה' בהרוגי המלכות, ושואל זו תורה וזו שכרה? ומכיון שלא היה לו רב והוא היה בודד, שאלות אלו גרמו לו למשבר והגדילו את הפער בין היכן שהיה יכול להיות ובין מצבו העכשוי.
אלישע רואה אדם מת לאחר שילוח הקן, ושוב שואל הרי זה לכאורה נגד הבטחת התורה "למען יאריכון ימיך". יש על שאלה זו תשובות רבות (יאריכון ימיך בעולם הבא וכו'), אך הוא היה לבד ללא רב ושאלות אלו גרמו לו למשבר אמוני.
הצוות בישיבתנו מסור מאד לתלמידים והוא מאד מגוון. חובה על כל תלמיד ללא יוצא מן הכלל למצוא רב בצוות שיוכל לעזור לו ולהדריך אותו ולרוממו, שיעזור לו להבין מהם הגורמים לפער בין הרצוי והמצוי וכיצד הוא עובד שלב אחר שלב לסגור פער זה.
הסיבה השלישית- תאוות האדם- "התאווה הקנאה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם". וכך כתוב בירושלמי:
"ובי היה מעשה: אבי מגדולי ירושלים היה. ביום שבא למוהלני קרא לכל גדולי ירושלים והושיבן בית אחד ולרבי אליעזר ולרבי יהושע בבית אחד. כאשר אלו אכלו ושתו, שרו ורקדו, אמר ר' אליעזר לר' יהושע: עד שהם עסוקים בשלהם, נעסוק אנו בשלנו, וישבו ונתעסקו בדברי תורה, מן התורה לנביאים ומן הנביאים לכתובים וירדה אש מן השמיים והקיפה אותם. אמר להן אבי: רבותי מה באתם לשרוף את ביתי עלי? אמרו לו: חס ושלום, אלא יושבין היינו וחוזרין בדברי תורה, מן התורה לנביאים ומן הנביאים לכתובים והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני והייתה האש מלחכת אותן כליחכתן מסיני, ועיקר נתינתן מסיני לא ניתנו אלא ממש "וההר בוער באש עד לב השמיים" אמר להן אבוי אבא: רבותי, אם כך היא כוחה של תורה, אם נתקיים לי בן הזה, לתורה אנו מפרישו. לפי שלא הייתה כוונתו לשם שמיים לפיכך לא נקיימה באותו האיש" (ירושלמי חגיגה ב.)
בזמן המילה של אלישע היה להט של לימוד שיצר אש. אבא של אלישע רואה את האש והוא לפי הבנתו מבין שזה מכבוד התורה והוא מבקש שבנו ילמד תורה כדי שגם בנו יזכה בכבוד.
כל תאווה מרחיקה את הרוחניות מן האדם, היא מגדילה את הפער. חובה על האדם לשבר את תאוותיו, וזהו חלק ממצוות התשובה.
הסיבה הרביעית- האפקט הפסיכולוגי או מצוינות או נפילה
"אמר: הואיל וגורשתי מן העולם הבא אצא ואהנה בעולם הזה. יצא אחר לתרבות רעה. מצא זונה ותבע אותה. אמרה לו: הרי אלישע בן אבוי אתה? עקר צנון מן הערוגה בשבת ונתן לה. אמרה: אחר הוא" (תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף טו עמוד א)
אלישע חשב שאם הוא לא בסדר ולא מצליח להגיע לשלמות אז אפשר לשבור את הכלים ולרדת למטה למטה, ואז הוא יכול להגדיל את הפער. הוא סבר או שהוא מאה אחוז או שכבר אין זה משנה כי בכל מקרה הוא רחוק מה', ואז הוא יכול ללכת וליהנות מהעולם ולהמשיך בחטאיו.
צמצום הפער יקרה, אם האדם יבין שכאשר הוא נופל הוא מנסה בכל יכולתו לקום ולצמצם את הפער. חייבים לדחות את המחשבה שאם אנחנו לא מאה אחוז אז זה לא משנה היכן אנחנו, זו מחשבה הרסנית.
הסיבה החמישית- חוסר הבנה מה יכולתיו ומי הוא באמת.
אלישע לא מודע מי הוא באמת, הוא לא מודע ליכולתיו ואישיותו הרוחנית.
"תנו רבנן מעשה באחר שהיה רוכב על הסוס בשבת והיה רבי מאיר מהלך אחריו ללמוד תורה מפיו אמר לו מאיר חזור לאחריך שכבר שיערתי בעקבי סוסי עד כאן תחום שבת אמר ליה אף אתה חזור בך אמר ליה ולא כבר אמרתי לך כבר שמעתי מאחורי הפרגוד שובו בנים שובבים חוץ מאחר" (תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף טו עמוד א)
הגרי"ד סולובייצ'יק מסביר את אמירת בת הקול:
"כוונת הקול היתה, כי אלישע ישליך מעליו את "אחר" את האישיות הזרה, יסתייג מזהות השקר שלו. בא אליו בן שובב השאר את "אחר" בחוץ. אולם אלישע בן אבויה טעה. הוא סבר כי "אחר" והוא זהים, וכי הוא אלישע בן אבוה אינו יכול להשאיר את "אחר" לבדו. הצליף בשוט על סוסו ונעלם, ובאותו רגע נעלמה דמות של התנא שלא הכיר את עצמו" (הגרי"ד סולובייצ'יק-חמש דרשות)
הבת קול לא התכוונה שאלישע לא יכול לחזור בתשובה, אלא שיכיר מי הוא וישליך מעליו את הזהות השקרית שהתחברה אליו. אבל אלישע חשב ש"אחר" הוא חלק ממנו ולכן לא רצה לחזור בתשובה. הוא חשב שחזרה בתשובה זה לשנות מי שהוא כי הוא לא הבין מי הוא. אלישע לא הבין שבאמת הוא במהותו באישיותו אותו אחד שהיה קודם שלמד והרביץ תורה והיה דבוק באלוקיו, ורק רוח שטות התלוותה לאישיותו. הוא חשב שרוח שטות זו היא חלק מאישיותו וזה חסם אותו לחזור בתשובה. הוא חשב שאם הוא יחזור בתשובה זה לא יהיה הוא.אלישע היה צריך להבין מי הוא באמת ואז היה חוזר בתשובה מתוך שמחה והתעלות.
יהי רצון שבימים שנותרו עד ראש השנה, נזכה לקיים מצוות התשובה ע"י שנבין מי אנו, לאן אנו שואפים, מה מונע מאיתנו להיות שם, וכיצד נצליח להתרומם ולמצות את אישיותנו.
האיזון בין פתיחות לסגירות, "עשה לך רב", מיגור התאוות, ההבנה שגם אם נופלים קמים, והבנה מי אנו באמת, הם הדרכים לקיומה של מצוות התשובה.
המלכת ה' בעולם הנדרשת בר"ה, היא ההחלטה שאכן נשאף לשלמות כך שלא יהיה פער בין המצוי והרצוי, ולעבדו בלבב שלם- "לב טהור ברא לי אלקים". וכאשר אנו בע"ה נעשה את השתדלותנו לצמצום הפער, נזכה ל "רוח נכון חדש בקרבי". אמן כן יהי רצון.
