שיחה לפר' ניצבים: התבוננות
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
הכנה לדין בימים הנוראים
חובה לפני יום הדין להגיע עם הכנה והתבוננות. אני מבקש בשיחתנו להתרכז בשתי שאלות מרכזיות שאנו צריכים לשאול לברר ולהתמקד כדי לצאת זכאים בדין.
כתוב בפרשתנו:
"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים פרק ל פסוקים יא- יד)
רש"י במקום כותב:
"כי קרוב אליך" - התורה נתנה לכם בכתב ובע"פ
לפי רש"י הפסוקים מדברים על מצוות לימוד התורה.
מה פסוקים אלו באים ללמדנו? אם נכתוב את תוכן הפסוק כלשוננו-מה נכתוב?
אלא צריך להסביר שלימוד תורה שונה מלימוד שאר חכמות. בשאר חכמות שלומדים אותם הם חיצוניים באדם ועל ידי הלימוד האדם מקרב אותם אליו, ואילו בתורה יש לאדם "חלק אלוק ממעל" בתוכו המקשר אותו לתורה ולקב"ה וע"י הלימוד הוא מוציא החוצה קשר זה. לכן לימוד תורה זה גילוי הפנימיות של האדם ומי שלא לומד תורה לא מכיר ומבין את פנימיותו.
הראי"ה קוק מסביר כך את הקדמת נעשה לנשמע במתן תורה. בכל החכמות היות והם חיצוניות לאדם לכן יש בהן קודם נשמע (נלמד את הדבר) ואז זה נהפך לחלק מאיתנו ואז נעשה. בתורה היות וזה בתוך האדם, עם ישראל הרגישו קשר זה ולכן מיד רצו לעשות- ואז נשמע (נלמד) כדי לעשות ולהוציא כח זה החוצה כדי שאכן יתממש כוחו.
יוצא שלפי הסבר זה, אם נכתוב את הפסוק בלשוננו נכתוב- התורה פנימית באדם מיום הולדתו וכבר יש לו קשר עם הקב"ה והתורה, ומי שלא לומד מתכחש לאישיותו ולא מבין אותה. וזו הכוונה "בפיך ובלבבך לעשותו", וזו הכוונה-לא בשמים וכו'- כלומר זה לא חיצוני וזר לאדם (כשאר חכמות).
לאור זאת נבין את הסיפור המבואר באליהו זוטא:
"פעם אחת הייתי עובר ממקום למקום ומצאני אדם אחד והיה מלציץ ומלעיג דברים ובא כנגדי. ואמרתי לו: בני, מה אתה משיב לאביך שבשמים ליום המשפט? אמר לי: רבי, יש לי דברים שאני משיב לאבי שבשמים ליום המשפט, אומר אני לו, בינה ודעה לא נתנו לי מן השמים. אמרתי לו: בני, מה מלאכתך? אמר לי, צייד אני. אמרתי לו, בני, מי אמר לך שתביא פשתן ותאגידינו מצודות ותשליכנו לים ותעלה דגים מן הים? אמר לי, רבי, בזה בינה ודעה נתנו בי מן השמים. אמרתי לו, בני, ומה להשליך מצודות ולהעלות דגים מן הים ניתנו בך בינה ודעה, דברי תורה שכתוב בה, כי קרוב אליך הדבר מאד (דברים ל' י"ד), לא ניתנו בך בינה ודיעה? מיד היה מתאנח והיה מרים קולו והיה בוכה. ואמרתי לו, בני, אל ירע לך, אלא שאר בני אדם שהן משיבין באותו עינין, מעשה ידיהן מוכיחין עליהן, עליו ועל כיוצא בו ועל הדומין לו ועל העושין כמעשיו מהו אומר:"יבושו עובדי פשתים שריקות ואורגים חורי" (אליהו זוטא פרשה יד)
אליהו אומר לצייד שכמו שניתנה לו בינה ודעה לצוד כך יש לו בינה ודעה לתורה. אבל יש בדבריו קושי, במה דומה צייד ללימוד תורה, הרי לימוד תורה קשה הרבה יותר?
עונה על כך הרבי מקוצק:
"על מה שמביא התנא דבי אליהו, שפגע באדם אחד ושאל ... והדברים אינם מובנים, כי כל אחד יודע זאת שאין ראיה מזה לזה. כיון ששכל התורה משונה משכל דברים הגשמיים. ואמר על זה הרב הקדוש מקאצק זי"ע שזאת אמר לו אליהו ז"ל והיכן יש לך בינה להיות צייד דגים, אין זה רק מחמת הכרח מזונות, יען שלא היה לו עצה אחרת לפרנס את עצמך רק מזה ועל ידי זה היה לו בינה ושכל להיות צייד דגים. ואם תעיין שעסק התורה הוא ג"כ חיות האדם, כנאמר כי חיים הם למוצאיהם, אז בוודאי יהי' לך בינה ושכל מחמת שהוא ג"כ הכרחי ,כנאמר אם לא בריתי יום ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי, והוא עמוק" (ספר שיח שרפי קודש)
הצייד מגייס את כל כוחותיו ושכלו לפרנסתו כי בלעדיהם הוא ומשפחתו לא ישרדו. אבל הצייד רואה את התורה כבונוס והוא לא מגייס את כל כוחותיו ללמוד. פה הטעות שלו. בלי לימוד תורה אין חיים. אם האדם ירגיש שבלי לימוד התורה הוא לא יכול לחיות, אזי יהיו לו הכוחות הנפשיים לשבת ללמוד ולהתפתח.
כותב סוד ישרים:
"תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב וגו'. ומבואר במדרש (תרומה פרשה לג אות ז) אל תקרי מורשה אלא מאורסה. מאורסה הוא ענין זווג, היינו כי השי"ת שופע דברי תורה לכל פרט נפש מישראל כפי הנצרך לו לשורש החיים. והאדם המבקש ה', ורודף אחר דברי תורה.... שיודע היטב אשר דברי תורה הם כל החיים, ובלעדם הוא ממש מחוסר חיים, ומי שמחפש כך אחד דברי תורה אזי לנפש כזה המה הדברי תורה אצלו כזווג, שהשי"ת מזווג לו דברי תורה בכל עת וזמן כפי שנצרך לו לשורש חיותו כך מאירים לו הדברי תורה. כמו שמצינו בתנא דברי אליהו (זוטא פרק יד) פעם אחת הייתי עובר ממקום למקום, ... ואמר אזמו"ר הגאון הקדוש זצללה"ה שבודאי היה זה האדם מיגע את עצמו הרבה בדברי תורה, כי אם לאו לא היה זוכה לגילוי אליהו, אך כל יגיעתו בדברי תורה היה כמו מי שמייגע עצמו באיזה חכמה, כי מבין שמבלעדה הוא מחוסר השלמה, אבל שיכיר אשר דברי תורה אינו כדבר חכמה בעלמא שהוא רק למלאות חסרון השלימות, אלא שדברי תורה צריכין לעיקר החיים, אשר בלעדה נחשב האדם כמת ממש, הכרה כזאת לא היה גבי זה האדם, לזה אמר לו אליהו מי נתן לך בינה ודעת שתביא פשתן ותארגהו מצודות וכו', זה הוא אשר אתה מכיר היטב שחסר לך זאת המלאכה לשורש החיים, כי בלעדי זאת המלאכה אתה חסר לחם ותמות ברעב, כמו כן אם היית מיגע את עצמך בדברי תורה על זה האופן שתדע ברור שחסרון לך דברי תורה לשורש החיים ובלעדם אתה נחשב מת, ואם היית מחפש כך אחר דברי תורה בודאי היה מצאת דעה ובינה לדברי תורה גם כן" (סוד ישרים לשמחת תורה אות לח)
אנחנו חייבים להקים בתים שאין בהם יום בלי תורה, כי זה מגדיל את חלק אלוק ממעל. כל זמן פנוי עלינו לעסוק בתורה. תלמוד תורה צריך להיות עבורנו חמצן ולא העשרה תורנית.
הבעיה של הצייד שהוא הסתכל על התורה כמקצוע, ובמקצוע אפשר לבחור אם להשקיע או לא, אך התורה איננה מקצוע אלא תורת חיים. אין יהודי שלא יכול להתקשר לתורה. אין דבר כזה שהתורה "לא מתאימה לו", אדם לא יכול לחיות בלי תורה. ה' נתן את הכוח והשכל לצייד לצוד דגים ולא ייתכן שהוא לא נתן אותו כח ושכל ללמוד תורה.
אנחנו נמצאים בישיבה כדי להרגיש את המסר של אליהו שדיבר עם הצייד, שאי אפשר ללא לימוד התורה שממלאת את האדם ותגרום לו להתקשר לבוראו ולהרגיש שהוא והתורה חד הם. זו הכוונה במילים "בפיך ובלבבך לעשותו".
מצוות לימוד התורה אינה דורשת אמצעיים חיצוניים (לנסוע מעבר לים-לשמים, וכו'), לא צריך לשנות עולם. אלא היא דורשת כנות ובגרות-ידיעת מי אני- ההבנה מה הכוח הרוחני שבי , וכיצד מגדיל האדם את הכוח הרוחני.
כותב המהר"ל:
"בא לבאר באיזה ענין יהיה למוד התורה ואמר שלמוד התורה אין ראוי שיהיה במחשבה בלבד רק בדבור. וזה מפני כי האדם הוא חי מדבר, דכתיב (בראשית ב') "ויהי האדם לנפש חיה" ותרגם אונקלוס "והוה אנשא לרוח ממללא", והתורה שעליה נאמר (דברים כ"ט) "כי היא חייך ואורך ימיך" כאשר מוציא התורה בדבור שהוא חיות האדם ואז הדבור שהוא החיים של אדם דבק בתורה שהיא אורך ימיו של אדם, ועל ידי זה מאריך ימים. אבל אם עוסק בתורה על ידי המחשבה בלבד, והמחשבה מקבל והתורה, אין המחשבה היא החיים אצל האדם שיקבל על ידי התורה אורך חיים, רק כאשר מוציא התורה בפה, שהוא הדבור, שהוא חיים של אדם, אז בוודאי דבק בתורה שהוא אריכות ימיו של אדם על ידי הדבור שהוא חיותו של אדם, וראוי להבין זה מאוד" (מהר"ל נתיב התורה פרק ד)
"אתם נצבים היום"- עלינו להתרכז ולהשקיע בכל יום בנפרד וכך חלק אלוק ממעל יגדל. לפעמים האדם מקבל חולשה מגודל התורה שעליו ללמוד כדי להגדיל את החלק אלוק ממעל. בא ר' נחמן מברסלב ולומד מהפסוק "אתם נצבים היום כולכם היום, שהאדם כל יום ויום צריך להתמקד במה שהוא צריך לעשות באותו יום ואז יהיה ממוקד מטרה ויצליח.
וכך כותב ר' נחמן מברסלב:
"היום אם בקולו תשמעו (תהלים צ"ה), זה כלל גדול בעבודת השם, שלא ישים לנגד עיניו כי - אם אותו היום... וכן בעבודתו יתברך לא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום ואותו השעה. כי כשרוצין לכנס בעבודת ה', נדמה להאדם כאלו הוא משא כבד, ואי אפשר לו לשא משא כבד כזו. אבל כשיחשב שאין לו רק אותו היום, לא יהיה לו משא כלל. וגם שלא ידחה את עצמו מיום ליום, לאמר מחר אתחיל, מחר אתפלל בכונה ובכח כראוי, וכיוצא בזה בשאר העבודו., כי אין לאדם בעולמו כי אם אותו היום ואותו השעה שעומד בו, כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי. היום אם בקולו תשמעו, 'היום' דיקא, והבן" (ליקוטי מוהר"ן קמא)
כותב הרמב"ן:
"והנכון, כי על כל התורה יאמר (לעיל ח א) "כל המצוה אשר אנכי מצוך היום", אבל "המצוה הזאת" על התשובה הנזכרת.......וזה טעם בפיך ובלבבך לעשותו - שיתודו את עונם ואת עון אבותם בפיהם, וישובו בלבם אל ה', ויקבלו עליהם היום התורה לעשותה לדורות" (רמב"ן דברים פרק ל פסוק יא)
אלא הסבר הדברים שיש שתי סוגי תשובות. תשובה מאהבה ותשובה מיראה. תשובה מיראה היא שאדם חושש מעולם הבא ולכן הוא חוזר בתשובה כדי לא להיענש. זו תשובה שהאדם במרכז ולא ה'. לעומת זו תשובה מאהבה נובעת מהרצון להידבק בה' מתוך אהבתו אותו, כלומר שה' יהיה נוכח בחיינו. שכל מעשה ומעשה, החלטה והחלטה בחיינו, כל רגש ורגש, מחשבה ומחשבה, יהיו קשורים לה' יתברך. אדם שרוצה שה' יהיה נוכח בחייו הוא עושה תשובה מאהבה.
כשאדם חוטא ה' לא נוכח מספיק בחייו ואם הוא רוצה שה' יהיה נוכח יותר בחייו עליו להפסיק לחטוא ולכן הוא עושה תשובה: מתחרט מתוודה ומקבל לעתיד. אבל הפסקת החטאים הם רק הורדת המחסומים אבל הם לא יוצרים מספיק את נוכחות ה'. לכן לכל תשובה מאהבה צריך מיד לאחר עשיית התשובה ללמוד תורה שיגדיל את החלק ממעל ויגרום לנוכחות ה' בחיינו. אין תשובה בלי לימוד תורה.
וכך כותב הרב בצלאל ז'ולטי:
"אולם תשובה מאהבה הקיום הוא ע״י תלמוד תורה, והיינו שלימוד התורה זוהי בעצמה קיום של מצות תשובה, דכתב הרמב״ם בפ״ז מה׳ תשובה ה״ו, גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה שנאמר שובה ישראל עד ה׳ אלקיך וכו', כלומר אם תחזור בתשובה בי תדבק התשובה מקרבת את הרחוקים, אמש היה זה שנאוי לפני המקום משוקץ ומרוחק תועבה, והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד. הרי מבואר שאם אדם חוטא הוא מתרחק ונפשה מובדל מהקב״ה, וכמש״כ הרמב״ם שם בה״ז, כמה מעולה מעלת התשובה, אמש היה זה מובדל מה׳ אלקי ישראל שנאמר עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם וכו', והיום הוא מודבק בשכינה. כלומר שאם עשה תשובה הוא נעשה קרוב ומודבק בשכינה, שהתשובה מקרבת את הרחוקים. והנה שנינו במסכת אבות פ״ג מ״ו, עשרה שיושבין ועוסקין בתורה שכינה שרויה ביניהם וכו', ומנין אפילו אחד, שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך. הרי בשעה שלומד תורה, השכינה מתקרבת אל האדם הלומד תורה, וא״כ אין לך תשובה גדולה מזו שהוא נעשה קרוב ומודבק בשכינה. והנה זה פשוט שלא שייך קיום מצות תשובה, דהיינו תשובה מאהבה ע״י לימוד התורה, אלא לאחר שעשה תשובה לפי דרכי התשובה שהוא עזיבה, וחרטה, וקבלה, ווידוי דברים, כמש״כ הרמב״ם בפ״ב מה׳ תשובה.. מעתה הרי מובנים דברי הרמב״ן הנ״ל, שמפרש את הפסוק כי המצות כזאת וגו׳, לא בשמים היא וגו׳, שזה נאמר על מצות תשובה, ובגמרא אמרו שזה נאמר על תלמוד תורה. אמנם לפי המבואר הן הן הדברים שלימוד התורה ותשובה אחת היא, שע״י לימוד התורה הוא מגיע לתשובה השלימה שהיא תשובה מאהבה, ועל תשובה זו נאמר ״ושבת עד ה׳ אלקיך וגו׳, בכל לבבך ובכל נפשך״ והיינו תשובה מאהבה, שהרי מה שהתורה מצווה על התשובה, הלא זה בודאי על התשובה השלימה שהיא תשובה מאהבה, שזדונות נעשות לו כזכיות" (משנת יעבץ או"ח סימן נד)
כדי שה' יהיה נוכח בחיינו עלינו לפתוח לו דלתות. כלומר להחליט שהוא נוכח בכל חיינו-במחשבות ברגשות בהחלטות ובמעשים כולם.
לאור הרמב"ן הסבר הפסוק הוא, שכדי לעשות תשובה לא צריך לנסוע לעבר הים וכו' אלא רק להתוודות וללמוד תורה כי התורה פנימית לאדם.
וכך מסביר הרב יוסף אלבו:
"והפליג הכתוב לשבח אותה בשאמר לא בשמים היא ולא מעבר לים היא, וזה כאלו אמר שהדבר לגודל ערכו הוא ראוי לך להשתדל ולטרוח בעדו כל טורח שבעולם, אפילו לעלות לשמים אם אפשר או לעבור הים כדי להשיגו, שהוא דבר יקר הערך מאד, לפי שאין ההקש גוזר שיהיה לחוטא כפרה בשום פנים..... אמר כל כך היה ראוי לתת שכר גדול להנצל מן העונש על העברות שאיננו יודע כמה יתן ומה יספיק לזה אם אלפי אילים או רבבות נחלי שמן... וכל זה ממה שיורה שהשכל גוזר שלא היה ראוי שיספיק כופר אל החוטא בעד חטאו, וכל שכן שאין ראוי שיקובל החוטא בתשובה בדברים, כמו שנביא אומר קחו עמכם דברים ושובו אל יי' (הושע י"ד), אם לא על צד החסד הא-להי ולזה הזהיר עליה מאד" (ספר העקרים - מאמר רביעי)
נמצאים אנו שבוע לפני ר"ה ועלינו לשאול את עצמנו את השאלות הבאות:
1)האם ברור לנו שבלי תורה אין חיים רוחניים ואנו נחשבים כמת? האם ברור לנו שלימוד התורה אינו העשרה תורנית ולא בונוס אלא חובה תמידית כדברי "קהילות יעקב" שהאדם חייב ללמוד כל הזמן כל עוד אין לו צורך אחר? מה נעשה בשנה הקרובה כדי לחזק הבנה ותפיסה זו שהיא כה חשובה לחיינו?
2)האם ה' מספיק נוכח בחיינו? האם הוא נוכח בכל: מחשבה/רגש/ החלטה ומעשה בחיינו, או שהתורה מצומצמת בקרבנו ונמצאת רק בזמן הלימוד בבית המדרש ולא מספיק נוכחת בחיינו?
יהי רצון שנתבונן היטב בשבוע הקרוב בשתי שאלות אלו ונגיע מוכנים לדין, ונזכה בעזרת ה' להיכתב ולהחתם בספרים של צדיקים גמורים. אמן כי"ר.
