שיחת ראש הישיבה לפר' ניצבים - אחי הוא ולכן לא קשה לי

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא . לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים ל יא-יד)

הפסוק מדגיש שהמצווה לא מעבר לים ולא בשמים, היא בתוכנו. לא זקוקים לאמצעים חיצוניים כדי לקיים את המצווה. על איזו מצווה הפסוקים מדברים?

הרמב"ן אומר שמדובר על מצוות התשובה. מפרשים אחרים אומרים שמדובר על התורה עצמה.

בשיחתנו נתייחס לשתי ההבנות. נתחיל עם הבנת הרמב"ן שמדובר על מצוות התשובה.

החיד"א מקשה: ידוע שיש לאו הניתק לעשה, ולא לוקים עליו. שואל החיד"א- לכאורה לעולם בכל לאו לא תהיינה מלקות, כי כל עבירה היא לאו הניתק לעשה של תשובה, שהרי ברגע שעוברים על הלאו נוצר העשה של תשובה, וא"כ לעולם לא תהיינה מלקות? החיד"א נשאר בצ"ע.

הרצי"ה קוק לאור דברי אביו בספר "אורות התשובה" עונה על שאלת החיד"א:

מצוות תשובה היא לא רק מחיקת עבירות ולא מתחילה כאשר אדם עובר עבירה. מצוות תשובה היא להיות בקשר המקסימלי עם בורא העולם. יוצא שמצוות תשובה היא כבר מצווה שקיימת לפני הלאו ולכן לא הלאו יוצר את העשה ולכן כל לאו הוא לא לאו הניתק לעשה.

גם אדם שכלל לא יעבור עבירות חייב במצוות התשובה. אי עבירת עבירות עדיין לא אומר שהאדם נמצא בקשר מקסימלי עם בורא העולם. מצוות התשובה אינה קשורה רק לעבירות אלא היא התעצמות והתרוממות בקשר עם הבורא.

בחור צריך לשאול איך הוא מחזק וממצא את הקשר עם הבורא במאה אחוז, כמה הוא קשור ומודע לכך שהבורא הוא זה שברא אותו ודואג לו כל רגע בחיים. מצוות תשובה היא מצווה של התרוממות והעצמה ולא התעסקות בחולשות האדם.

זה יסביר גם את הפסוקים הבאים:

"וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹקֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ שָׁמָּה... וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיך כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה כִּי תָשׁוּב אֶל ה' אֱלֹקיךָ, בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" . (שם א-ג,ה, י)

מדוע קושרים את מצוות תשובה לביאה לארץ ישראל? כי בחו"ל הקשר שונה כי האדם לא בפלטין של מלך. בחו"ל אפשר להגיע עד ובארץ ישראל אל.

לאור פירושנו הפסוקים באים להדגיש שמצות התשובה שפירושה להתקשר לבורא במקסימום לא דורשת מהאדם להיות אישיות אחרת (מעבר לים-בשמים) אלא להיות הוא עצמו-באישיותו הוא, ועם אישיותו להתחבר לה' עד הסוף.

כאשר רבי שמחה בונים מפשיחסא היה מדבר על מצות התשובה הוא היה מביא משל על אייזקס שנסע מקרקוב לפראג לחפש מטמון ובסוף מצא את המטמון בביתו בקרקוב. ללמדך שהמטמון נמצא "בפיך ובלבבך". יש לכל אדם חלק אלוק ממעל בתוכו והוא אינו זקוק להתקשר לה' בדרך חיצונית אלא להוציא את תוכו ופנימיותו החוצה כך שהחלק הרוחני שבאדם יהיה החלק הדומיננטי והמרכזי שבו.

נעבור להבנה השניה שהפסוק מדבר על התורה.

מסופר באליהו זוטא:

"פעם אחת הייתי עובר ממקום למקום ומצאני אדם אחד והיה מלציץ ומלעיג דברים ובא כנגדי. ואמרתי לו: בני, מה אתה משיב לאביך שבשמים ליום המשפט? אמר לי: רבי, יש לי דברים שאני משיב לאבי שבשמים ליום המשפט, אומר אני לו, בינה ודעה לא נתנו לי מן השמים. אמרתי לו: בני, מה מלאכתך? אמר לי, צייד אני. אמרתי לו, בני, מי אמר לך שתביא פשתן ותאגידינו מצודות ותשליכנו לים ותעלה דגים מן הים? אמר לי, רבי, בזה בינה ודעה נתנו בי מן השמים.אמרתי לו, בני, ומה להשליך מצודות ולהעלות דגים מן הים ניתנו בך בינה ודעה, דברי תורה שכתוב בה, כי קרוב אליך הדבר מאד (דברים ל' י"ד), לא ניתנו בך בינה ודיעה? מיד היה מתאנח והיה מרים קולו והיה בוכה. ואמרתי לו, בני, אל ירע לך, אלא שאר בני אדם שהן משיבין באותו עינין, מעשה ידיהן מוכיחין עליהן, עליו ועל כיוצא בו ועל הדומין לו ועל העושין כמעשיו מהו אומר:"יבושו עובדי פשתים שריקות ואורגים חורי" (אליהו זוטא פרשה יד)

האדם אומר לצייד שכמו שניתנה לו בינה ודעה לצוד כך יש לו בינה ודעה לתורה. אבל דברי אותו אדם קשים הם, מה דומה צייד ללימוד תורה, הרי לימוד תורה קשה הרבה יותר?

כותב הרבה מקוצק:

"על מה שמביא התנא דבי אליהו, שפגע באדם אחד ושאל ... והדברים אינם מובנים, כי כל אחד יודע זאת שאין ראיה מזה לזה. כיון ששכל התורה משונה משכל דברים הגשמיים. ואמר על זה הרב הקדוש מקאצק זי"ע שזאת אמר לו אליהו ז"ל והיכן יש לך בינה להיות צייד דגים, אין זה רק מחמת הכרח מזונות, יען שלא היה לו עצה אחרת לפרנס את עצמך רק מזה ועל ידי זה היה לו בינה ושכל להיות צייד דגים. ואם תעיין שעסק התורה הוא ג"כ חיות האדם, כנאמר כי חיים הם למוצאיהם, אז בוודאי יהי' לך בינה ושכל מחמת שהוא ג"כ הכרחי ,כנאמר אם לא בריתי יום ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי, והוא עמוק" (ספר שיח שרפי קודש - תורה מא:)

הצייד מגייס את כל הכוחות לפרנסתו. אבל אותו אדם ראה את התורה כבונוס והוא לא גייס את כל כוחותיו ללמוד. פה הטעות שלו. בלי לימוד תורה אין חיים. קושי הוא סובייקטיבי ולא אובייקטיבי. אם האדם ירגיש שבלי לימוד התורה הוא לא יכול לעשות את שליחותו בחיים ולקדש שם שמים ולהיות שגריר ה', אזי יהיו לו הכוחות הנפשיים לשבת ללמוד ולהתפתח.

הרב דוד פוקס זצ"ל סיפר על ילד שלקח ילד קטן על כתפיו קילומטרים רבים בשלג כבד, וכאשר נשאל האם אין זה קשה לו, אמר: "זה לא קשה כי הילד שעל כתפי אחי הוא". ללמדנו שההתייחסות והקירבה יוצרים התגברות על הקושי. אם האדם יבין שבלי תורה אין חיים, אזי יהיה לו הכוח ללמוד ולהעמיק בתורה. זה מה שאמר אותו אדם לצייד.

כותב "סוד ישרים:

"תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב וגו'. ומבואר במדרש (תרומה פרשה לג אות ז) אל תקרי מורשה אלא מאורסה. מאורסה הוא ענין זווג, היינו כי השי"ת שופע דברי תורה לכל פרט נפש מישראל כפי הנצרך לו לשורש החיים. והאדם המבקש ה', ורודף אחר דברי תורה לא כמי שמיגע עצמו להשיג מעלה מאיזה חכמה שבלתי זאת המעלה הוא רק מחוסר השלמה, אלא שיודע היטב אשר דברי תורה הם כל החיים, ובלעדם הוא ממש מחוסר חיים, ומי שמחפש כך אחד דברי תורה אזי לנפש כזה המה הדברי תורה אצלו כזווג, שהשי"ת מזווג לו דברי תורה בכל עת וזמן כפי שנצרך לו לשורש חיותו כך מאירים לו הדברי תורה. כמו שמצינו בתנא דברי אליהו (זוטא פרק יד) פעם אחת הייתי עובר ממקום למקום, ... ואמר אזמו"ר הגאון הקדוש זצללה"ה שבודאי היה זה האדם מיגע את עצמו הרבה בדברי תורה, כי אם לאו לא היה זוכה לגילוי אליהו, אך כל יגיעתו בדברי תורה היה כמו מי שמייגע עצמו באיזה חכמה, כי מבין שמבלעדה הוא מחוסר השלמה, אבל שיכיר אשר דברי תורה אינו כדבר חכמה בעלמא שהוא רק למלאות חסרון השלימות, אלא שדברי תורה צריכין לעיקר החיים, אשר בלעדה נחשב האדם כמת ממש, הכרה כזאת לא היה גבי זה האדם, לזה אמר לו אליהו מי נתן לך בינה ודעת שתביא פשתן ותארגהו מצודות וכו', זה הוא אשר אתה מכיר היטב שחסר לך זאת המלאכה לשורש החיים, כי בלעדי זאת המלאכה אתה חסר לחם ותמות ברעב, כמו כן אם היית מיגע את עצמך בדברי תורה על זה האופן שתדע ברור שחסרון לך דברי תורה לשורש החיים ובלעדם אתה נחשב מת, ואם היית מחפש כך אחר דברי תורה בודאי היה מצאת דעה ובינה לדברי תורה גם כן" (סוד ישרים לשמחת תורה אות לח)

ה' נותן לכל אחד כלים ללמוד תורה לפי שורש נשמתו. הבעיה של הצייד שהוא הסתכל על התורה כמקצוע, אז מקצוע אפשר לבחור, אך התורה אינה מקצוע אלא תורת חיים. אין יהודי שלא יכול להתקשר לתורה. וזו הכוונה "לא בשמים היא ולא מעבר לים". אין דבר כזה שהתורה "לא מתאים לי", אדם לא יכול בלי תורה.

אנחנו נמצאים בישיבה כדי להרגיש את המסר של אותו אדם שדיבר עם הצייד והוא שתפקידנו בעולם לקדש שם שמים ולהאהיב את שם ה' בעולם ולשם כך זקוקים אנו לדעת וללמוד הרבה תורה שתמלא אותנו ותגרום לנו להתקשר לבוראנו ולהרגיש שאנו והתורה חד הם.