שיחה לפר' כי תבוא: התבוננות
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
בשיחה היום אני רוצה לדבר על חשיבות ההתבוננות. חשוב שיהיה זמן לאדם לעצור להקשיב לקול הפנימי, לעשות חשבון נפש, ולתכנן את העתיד וכך יוכל להגיע למטרות שמציב לעצמו.
לא ניתן לחזור בתשובה ללא התבוננות. תשובה אמיתית חייבת לבוא דרך התבוננות. כאשר אדם חוזר בתשובה לא רק שעליו לא לעבור עבירה אלא עליו להבין מה היו מניעי חטאיו. אם לא יטפל במניעי החטא הוא בהכרח יחטא שוב. רק דרך התבוננות ניתן להגיע לעומק מניעי החטא.
כמו כן, רק אדם שמכיר לעומק את אישיותו יוכל למצוא את שליחותו, וכדי שאדם יכיר לעומק את אישיותו הוא צריך להתבונן ולחשוב. אדם שרוצה להגיע לשליחותו חייב לעצור ולהתבונן, וזה חייב להיות חלק מסדר יומו.
אדם יכול להתפלל ולשמוח בר"ה בכוונה רבה, אך בלי התבוננות הוא לא יהיה מוכן ליום הדין.
בראש השנה ה' נותן לאדם "חלק אלוק ממעל" חדש-כוחות חדשים לעבוד את ה'. האדם יכול לשנות את נקודת הבחירה שלו-את דרגתו הרוחנית. הוא יכול להיות במדרגה גבוהה יותר אם יוכל לומר לה' היכן הוא רוצה להיות-באיזו דרגה, ולזה צריך התבוננות רבה היכן האדם רוצה להיות.
וכך כותב הרב דסלר בקונטרס נקודת הבחירה:
"בעניין הבחירה כל אדם יש לו בחירה, היינו בנקודת פגישת האמת שלו עם האמת המדומה – תולדת השקר. אבל רוב מעשיו הם במקום שאין האמת והשקר נפגשים שם כלל. כי יש הרבה מן האדם שהאדם מחונך לעשותו, ולא יעלה על דעתו כלל לעשות ההיפך, וכן הרבה יעשה מן הרע והשקר, שלא יבחין כלל שאין ראוי לעשותו. אין הבחירה שייכת אלא בנקודה שבין צבאו של היצר הטוב לצבאו של היצר הרע... נמצא שהבחירה בעת ראש השנה היא בחירה כללית שהיא משנה את האדם מן הקצה אל הקצה למדרגה אחרת לגמרי. ואף אם האדם יעשה אח"כ תשובה או יקלקל בשאר ימות השנה מ"מ השינוי הזה הוא שינוי פרטי מנקודה אחת לנקודה הסמוכה לה. משא"כ בראש השנה משתנה האדם שינוי כללי אשר רושמו עליו ברכל השנה כי בדרך כלל שוב לא תזדמן לו בשנה ההיא ההתעוררות כבראש השנה... ואם ישתנה האדם במשך השנה באיזו נקודה פרטית גם הדין שלו משתנה רק באיזה פרט כי עצם המדרגה שקנה בר"ה נשארה לו עדיין" (מכתב מאליהו)
אני מבקש לקשר זאת לפרשתנו.
כתוב בספר סוד ישרים:
"והיה כי תבוא אל הארץ. זהו שאמר הכתוב "ושמתי מקום לעמי ישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגשו עוד ולא יוסיפו עוד בני עוולה לענותו כאשר בראשונה" (שמואל ב יז י ודה"י א יז ט). כי העיקר ממה שהאדם אינו בנייחא הוא רק כשאינו על מקומו. כי אין לך אדם שאין לו מקום, וכל זמן שלא בא על זה המקום הוא מוטרד מאד... וכן נמצא בכל נפש בפרט דבר השייך לו, וזה הוא מקומו. וכאשר יבוא האדם על זה יהיה לו נייחא גדול. רק על ידי שאין מבורר להאדם מה ששייך לו, ורוצה ליקח לפעמים מה ששייך לחברו, ולא ישיג אותו, כי אין אדם נוגע במה שמוכן לחברו, על ידי זה הוא מוטרד מאד ויבוא לידי כעס מזה, כי נדמה לו שחבירו שהשיג לקח את שלו. וזהו כוונת הכתוב ושמתי מקום לעמי ישראל היינו שיוכר לאל אדם מקום השייך לו. ועל ידי זה לא ירגזו עוד שלא יהיה לו מה לכעוס, כי לא ישיג אחר את גבולו.כי מאחר שזה הוא בשורש שלו, לא יוכל מעשי בני אדם לפעול ולשנות מרצון הש"י....היינו כשתבוא על מקומך אזי תוכל לאמר מפורש הגדתי היום כי באתי אל המקום אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו וגו' ועתה וגו', כי עיקר זו ההכרה הוא בארץ ישראל" (סוד ישרים פרשת כי תבוא)
כשאדם רוגז כאשר אינו על מקומו. כאשר האדם לא מתבונן ולא מוצא את עצמו הוא ברוגז הנובע מתוך תסכול. אדם שממלא תפקידו הוא שמח, הוא מרגיש סיפוק ושמחה גדולה.
עם ישראל בארץ ישראל נמצא ב"נייחא", כי זה מקומו. כל עוד עם ישראל בגלות הוא לא במקומו. תפקיד עם ישראל לקדש שם שמים וזה בארץ ישראל- "פלטין של מלך". ולכן כתוב "והיה כי תבוא"-והיה לשון שמחה.
האדם צריך להתבונן ולברר לעצמו מה השליחות שלו, מה התפקיד שלו, למה הוא בא לעולם, מה שליחותו בעולם. כיצד הוא בחייו מקדש שם שמים ונותן לכלל ישראל. בלי התבוננות האדם לא יהיה בנייחא.
כתוב בפרשתנו: "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ: הַמַּסּוֹת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ הָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים הַגְּדֹלִים הָהֵם: וְלֹא נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה: וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לֹא בָלוּ שַׂלְמֹתֵיכֶם מֵעֲלֵיכֶם וְנַעַלְךָ לֹא בָלְתָה מֵעַל רַגְלֶךָ: לֶחֶם לֹא אֲכַלְתֶּם וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שְׁתִיתֶם לְמַעַן תֵּדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם: וַתָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיֵּצֵא סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן וְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתֵנוּ לַמִּלְחָמָה וַנַּכֵּם: וַנִּקַּח אֶת אַרְצָם וַנִּתְּנָהּ לְנַחֲלָה לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשִּׁי: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּ את וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן" (דברים פרק כ"ט פסוקים א-ח)
מה כוונת התורה כשהיא כותבת "ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות.." הרי בוודאי שהם ראו את כל מכות מצרים? מה המוסר ההשכל שאנו לומדים מפסוקים אלו לעבודת ה' האישית שלנו?
כותב הנצי"ב:
"ענין פרשה זו מובן שהוא תנחומים ולהניח לבן של ישראל על צ״ח קללות.... ובא משה רבינו לפייס את ישראל... יש להקדים דישראל נקראו בשמו ית׳ לכבודו ומלכותו. שיתגלה כבודו ומלכותו בכל העולם על ידם. ואם א״א שיתגלה כבוד מלכותו אלא בזה האופן. אין לנו להתרעם ע״ז שהרי על מנת כן נוצרנו. וכמו מלך בו״ד המעביד את חילו במלחמה תכופה עבודה גדולה יומם לא ינוחו ולילה לא ישקוטו וגם מסתכנים ומוכים במלחמה. אין להם להתרעם ע״ז כלל. שאין זה חלילה מרעת לב המלך. אלא באשר הוא צריך להגדיל מלכותו. וע״ז הוא נעשה מלך במדינה. והמה ע״מ כן יכנסו לעבדו בחיל ולשמור את המלכות בגופם ובנפשם. כך מלך מה״מ הקב״ה עמ״כ ברא עולמו שיהא נמלא כבודו בכל הבריאה... ועמ״כ לקחנו לעמו ועבדיו שיהיה נתמלא זה התכלית על ידינו. א״כ בכל אופן שההכרח נותן להגיע לידי כך אין לנו להתרעם ע״ז כלל...וגם זה נתבאר שם בפ׳ עקידה שנתקדשו זרע א״א לזה התכלית להגיע לידי כך אפי׳ ע״י כל הצרות שבעולם....והקדים אשר בכל אשר ראיתם הראה בזה תכלית רצונו ית׳ שיתגדל שמו וכבודו בכל הארץ. וביאר היאך הראה בזה לדעת זה התכלית... מהו המסות המכות ממסות גופן של מצרים. והביאור ע״ז. שלא כלה הקב״ה את מצרים בפעם א׳ אלא לאט לאט במכות הממסות את הגוף. ולמאי עשה הקב״ה כך. ביאר ה׳ ואמר.. והמה לא שמו לבם לכך ובזה גרמו כל הפזור והגלות הזה. שאלו התבוננו ע״ז. לא היו מסרבים ליכנס לא״י בלי מרגלים שהרי כבר נתבאר בפ׳ שלח ובפ׳ דברים. דמתחלה בא עסק המרגלים בשביל שלא רצו לסבול עול הנהגה נסית. שמוכרחים מחמת זה להיות נזהרים מאד כמו העומד בפלטין של מלך. ובשביל זה בקשו ליכנס לא״י בדרך הטבע. ומש״ה נצרכו באמת למרגלים... ומזה יצא מה שיצא. אבל כ״ז שהקב״ה הסכים לדעתם להתנהג בדרך הטבע ולשלוח מרגלים. לא היה זה עיקר רצונו ית׳ אלא משום שבדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. והנה כ״ז גרם הפזור הרב שאם היו נכנסים בדרך נס והיו מתנהגים כך כמה שנים. היה מתגלה כבוד שמים ומתפרסם בכל הארץ. כמו שנתפרסם בשעה מועטת של י״מ וקריעת י״ס בהרבה מדינות. אבל אחר שהיו מתנהגים בא״י בדרך הטבע. לא היה מתגלה כבוד שמים אפי׳ כשהיו מוצלחים הרבה. שהרי זה מצוי גם בשארי אוה״ע לכבוש ארצות לא להם ולחיות בהצלחה. מש״ה היה ההכרח להגיע לתכלית הנרצה גזרה של פזור בכל העמים ושיבואו עי״ז לידי כמה נסיונות ומזה מגיע כבוד שמים בכל הארץ. נמצא זה היה פיוס גדול על פזור הרב. אחר שאינו מצד העונש. אלא מצד שהוא התכלית הנרצה בבריאת שו״א ובבחירת אומה הישראלית. והמה מחויבים לסבול כ״ז כמו חיל המלך למלכם..פיוס אחר. להודיע כי זה הפזור והצרות אינם רעים כ״כ כפי הנראה לאדם השומע. שהרי נגזר ארבעים שנה להיות במדבר והיה מדומה לישראל שהוא צרה גדולה.. אין אדם יודע מה זה טוב ומה רע באשר אינו רואה אחרית הדבר. והראה לדעת מזה הענין כי מזו הצרה של גזרת ארבעים שנה יצא שמחה זו של כיבוש סיחון ועוג. שאלו נכנסו מקדש ברנע לא״י מיד היו נכנסים דרך אדום מדרום א״י" (העמק דבר דברים פרק כט פסוקים א-ו)
הנצי"ב משווה את עם ישראל לחיילים. חיילים לא תמיד טוב ונעים להם אך הם מקיימים מצווה ומשרתים לטובת המדינה. גם הקללות אינן נעימות אך הן דרך לקידוש ה' בכך שה' מעניש את עם ישראל ושולח אותו לגלות. הנחמה לבני ישראל לאחר פירוט הקללות היא, שה' לא סתם מעניש את עם ישראל אלא זו דרך לקידוש שם ה' בעולם. דרך הגלות מגלים את תפקידו של עם ישראל. הגלות אינו עונש אלא דרך להבנת ייעודו של עם ישראל. עם ישראל לא הבין את תפקידו כי הוא לא התבונן והעמיק בעשרת המכות.
גם היום שכל העולם מחובר אחד לשני בקלות יכול להיות שלא נהיה מספיק מודעים לתפקידנו וייעודנו כבנים של הקב"ה-כעם סגולה. ולכן חשובה ההתבוננות כדי שלא נפסיד את הרגישות, שנבין שאנחנו לא ככל יושבי תבל אלא יש לנו ייעוד לקדש שם שמים.
הגר"א כותב ש"בחוקותיהם לא תלכו" הכוונה לא להשתמש במשהו שאם לא היו הגויים בעולם דבר זה לא היה קיים. כדי לשמור על ייחודו של עם ישראל.
כתוב בפרשתנו:
"וְשָׂמַחְתָּ בְכׇל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אלקיך וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ" (דברים פרק כא פסוק יא)
כיצד התורה יכולה לצוות על השמחה? כיצד אפשר לצוות על רגש? מה הקשר בין ביכורים לשמחה?
כותב בעל ספר שמחת ביכורים:
"על כן צוה לנו הקב"ה כמאמר התנא (שמעון בן זומא במסכת אבות ד,א): 'איזהו עשיר השמח בחלקו', ויסיר הקנאה מלבו 'ושמחת בכל הטוב' – תהיה כל כך בשמחה כאילו השגת כל הטובות שבעולם ואינך חסר מאומה.(וזכור) [והזכיר] אשר נתן לך ה' א-להיך ולביתך - על כן אל תהיה בעצבות לב על הנהגתו. כל מה שיש לך הוא מתנה נתוּנה לך מאת ה', אשר הוא א-להיך כאשר הוא א-להי העשירים, ומסתמא יודע הוא איך לחלק מתנותיו. על כן אל תהיה בעצבות לב על הנהגתו ואל תתרעם עליו וקבל מתנתו בסבר פנים.... ראה איך הלוי והגר, שאין להם שום חלק ונחלה בארץ, על כל זה הם שמחים איתך ומה הם שמחים לא על טובת העולם הזה, רק הלוי שמח שזכה לעבוד את עבודת המקדש. והגר שמח שזכה להיכנס תחת כנפי השכינה ולהיות בקרבך. על כן, גם אתה תהיה שמח בשמחת הנפש. ואולי מיעט הקב"ה ממך טובת העולם הזה, שלא תהיה טרוּד כל כך בעבודת האדמה ותוּכל לעבוד ה' ביותר, כי 'מרבה נכסים – מרבה דאגה'" ("שמחת הבאת ביכורים")
כל הציבור מגיע להבאת ביכורים וזה גורם לקנאה והשוואה בציבור, במיוחד העניים בעשירים. העשיר מביא את כל שבעת המינים בצלחת זהב והעני מגיש משהו אחד בצלחת פלסטיק, והשוואה זו יכולה ליצור קנאה וכשיש קנאה אין שמחה. אם העני יבין שיש לכל אחד שליחות אחרת בחיים הוא לא יקנא בעשיר ויהיה שמח במה שיש לו.
ציווי ה' לשמוח בזמן הבאת הביכורים הוא ציווי לחשוב-להעמיק ולהבין, שלכל אדם יש שליחות אחרת וה' הוא אבא שלו, ואם אינו נותן לו דבר מה סימן שבשבילו זה רעל וזה יפגע בו.
יה"ר שנגיע לר"ה אחרי עשיית תשובה מתוך התבוננות, ואז נזכה לקבל כוחות רוחניים חדשים, ונחתם כולנו בספרם של צדיקים גמורים. אמן כי"ר.
