שיחה לפר' חקת: שאיפות לגדול בתורה מתוך שמחה והתרוממות

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

שאיפות לגדול בתורה מתוך שמחה ורוממות

כתוב בפרשתנו:

"וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי ה' כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ. וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם. וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם.... יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם" (במדבר פרק כ פסוקים ט-יב)

ראשית נברר האם מותר לנו לתת את השיחה היום? האם מותר לנו לדון מה היה חטאו של משה רבנו? האם אין עצם הדיון יוצר חוסר כבוד והערכה למשה רבנו בכך שמדברים על חטאו? האם ח"ו לא נאבד רגישות לגדלות העצומה של משה רבנו? האם אין זה יוצר כעין זלזול בו ומיעוט בכבודו כאיש אלקים? איך מותר לנו כלל לדבר על חטאו של משה? מדוע יש לגיטימציה לדבר על חטא זה? אלא שאם התורה כתבה זאת סימן שהיא מעוניינת ורוצה שנדון בכך והיא רוצה שנלמד מחטא זה לכל הדורות. התורה יכולה היתה לא לכתוב את חטאו של משה ואם בכל זאת היא כתבה זה סימן שזה בא ללמד אותנו על עקרונות בעבודת ה'.

חובה עלינו להבין מה היה החטא של משה רבינו. מדוע חטא זה מוגדר כחוסר אמונה "יען לא האמנתם בי להקדישני"? ומדוע העונש כה חמור "לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם"?

שתי שיטות עיקריות בנושא. רש"י ורמב"ם.

כותב רש"י:

"לפי שבראשונה לא הוציא אלא טיפין, לפי שלא צוה המקום להכותו אלא ודברתם אל הסלע, והמה דברו אל סלע אחר ולא הוציא, אמרו שמא צריך להכות כבראשונה, שנאמר (שמות יז, ו) והכית בצור, ונזדמן להם אותו סלע והכהו" (רש"י במדבר פרק כ פסוק יא)

משה מגיע לסלע הלא נכון מדבר אליו כפי שציווהו ה' ויוצא ממנו רק טיפות, והוא מרגיש שייגרם שבר אמוני ויהיה חילול ה' נורא. לכן הוא עובר לסלע אחר שהוא הנכון והוא לחוץ שיצא מים כדי שלא יהיה משבר אמוני, ואז הוא נזכר במקרה של הצור ששם הוא הכה על הסלע וכן מכך שה' אמר לו גם כאן לקחת את המטה, ולכן משה מגיע למסקנה שרצון ה' להכות על הסלע והוא מכה בסלע. פירוש מוטעה זה נבע מלחצו של משה שגרם לו להבין לא נכון את ציווי ה'. אך בזה שמשה הכה הוא מיעט בקידוש ה'. אם משה היה רק מדבר בעיני העם זה היה נתפס כנס גדול יותר. העם הבין שבגלל ההכאה יצאו המים, ולכן נתמעט קידוש ה' שיכול היה להיות בנס. כמובן שמשה עשה הכל לשם שמים כדי שיצאו מים ולא יהיה שבר אמוני, וחשב שזה רצון ה', אך במבחן התוצאה התמעט כבוד ה' בעולם בעיני בני ישראל, וזה היה חטאו-מיעוט קידוש ה' בעולם.

הרגשת הלחץ של משה רבינו גרמה שכל המעמד נהפך ממעמד של אמונה ושמחה למעמד של "לחץ" וחוסר קידוש ה', ולכן מטרת הנס לגרום לעם ישראל להתחזק באמונה ובהשגחת ה' ויכולת ה' לשלוט על העולם, התפספסה.

הרמב"ם בשמונה פרקים מסביר אחרת, וכך הוא כותב:

"וחטאו, עליו השלום, היה, שנטה אל אחד משני הקצוות במעלה ממעלות המידות, והיא הסבלנות..."שמעו נא המורים". דקדק ה' עליו שיהיה איש כמוהו כועס בפני קהל ישראל, במקום שאין ראוי בו הכעס. וכגון זה בחוק האיש ההוא חלול השם, לפי שתנועותיו כולן ודיבוריו נלקחים למופת, ומקווים להגיע בהם להצלחת העולם הזה והעולם הבא, ואיך ייראה ממנו הכעס, והוא מפעולות הרע.... וכל מה שיעשה או יאמר - יבחנוהו. וכאשר ראוהו שכעס, אמרו שהוא עליו השלום אינו מי שיש לו פחיתות מידה, ואלמלא ידע שה' קצף עלינו בבקשת המים, ושאנו הכעסנוהו יתעלה - לא היה כועס. ולא מצאנו בדברי ה' יתעלה אליו בזה הענין לא כעס ולא קצף" (שמונה פרקים לרמב"ם פרק ד)

משה כועס במילים: "שמעו נא המורים", ולכן דקדק עליו הקב"ה על שכעס על בני ישראל. העם תירגם את כעס משה שה' רואה אותם כמורדים, ולכן ההרגשה שהם מורדים גרם להם להתרחק מה'. יוצא שבמקום שהמעמד יקרב אותם לבורא עולם, הכעס של משה גרם שיתרחקו מה' וזה היה חטאו.

מה מטרת הנס? למה ה' שינה מהטבע ועשה נס? זה היה כדי שעם ישראל יידע שה' משנה את הטבע עבור בריותיו והוא אוהב אותם, ומטרת הנס גם היה לראות את השגחת ה' בעולם וליצור יותר אמונה ושמחה.

המעמד של מי מריבה לא הגיע לייעדו, המעמד לא יצר יותר אמונה ויותר שמחה בגלל לחץ לפי רש"י או בגלל כעס לפי הרמב"ם.

אם בישיבה נהיה לחוצים או כעסנים לא נגיע לאמונה ולשמחה בעבודת ה'. שאיפות גדולות לא צריכים לגרום ללחץ או לכעס, אלא להיפך, לשמחה על הזכות הגדולה שניתנה לנו מאת ה' לעמול בתורה.

כותב המהר"ל:

"ופירוש זה כאשר אמר משה שמעו נא המורים דרך כעס, וכן מה שהכה הצור פעמיים הכל דרך כעס, ודבר זה לא היה ראוי לו כי מאחר שעשה הקדוש ברוך הוא נס ראוי היה לו להתחזק ולהתגבר באמונה בהקדוש ברוך הוא. ואם היה מתחזק ומתגבר באמונה, היה מתחדש לו השמחה לא לעשות דרך הכעס... כי הנס שנעשה להם להוציא המים מביא האמונה, והיה למשה ולאהרון להתחזק באמונה במקום הזה וזה לא היה כן כמו שאמרנו, וזהו יען אשר לא האמנתם בי להקדישני... וזהו אשר לא האמנתם בי, שהיה ראוי למשה להיות חזק באמונתו, ואם היה חזק באמונתו בהקדוש ברוך הוא היה נוטה אל מעלה נבדלת והיה עושה בשמחה ולא היה מתפעל לכעוס, ואז היה זה קדושה לעיני ישראל, שהיה משה ואהרן מראים האמונה בו יתברך ואז היה שמו מקודש לעיניהם על ידי האמונה. וזהו שאמר יען אשר לא האמנתם בי להקדישני, כלומר היה לכם להתחזק באמונה. ואם עשיתם זה לא היה לכם לכעוס, כי האמונה מביא לידי שירה ושמחה, ומשה הכה פעמים דרך כעס ואמר שמעו נא המורים וזה הפך האמונה. כלל הדבר כי הנס שנעשה להם להוציא המים מביא האמונה, והיה למשה ולאהרן להתחזק באמונה במקום הזה וזה לא היה כן כמו שאמרנו. וזהו יען אשר לא האמנתם בי להקדישני, ולא שהיה החטא להם הכעס בעצמו רק שהכעס הזה מורה שחטא משה באמונה, ופירוש זה אמת ונכון מאוד והבן הדברים.... והוא בעצמו ענין האמונה כמו שאמרנו, כי האמונה בו יתברך מחדש שמחה. וכדי שיהיה הכל דרך שמחה המורה על האמונה, יהיה מדבר משה אל הסלע, ויהיה הסלע נמשך אל רצון בוראו מעצמו. ומשה עשה הכל דרך כעס, והיה כועס ואמר "שמעו נא המורים", גם הכה הסלע, עד שהיה הסלע נמשך אל דבר השם יתברך בכח, ועל ידי זה אין מחדש אמונה, כי אין אמונה רק שיהיה הכל דרך רצון ושמחה" (המהר"ל-גבורות ה' פרק ז)

משה היה צריך להבין שתפקידו ע"י המעמד הנ"ל לקרב את העם לבורא ולעשות זאת בשמחה ובדביקות ובאמונה. משה היה צריך להפוך מעמד זה להתוועדות. לאירוע שכל תפקידו לרומם את בני ישראל לבורא עולם. ומתוך האחריות הגדולה שמשה הרגיש והחשיבות שיצאו המים אחרי שבסלע הראשון לא יצאו, הוא איבד את סבלנותו וכעס על בני ישראל ובכך גרם נזק והחטיא את המעמד. זה היה פספוס עצום של המעמד.

גם בחיינו חשוב שנשאף לגדלות ונדרוש מעצמנו רבות, ויחד עם זאת שזה יהיה בשמחה ולא בלחץ.

השילוב הזה של שאיפה לגדלות יחד עם שמחה צריך להתבטא בייחסו לעמל התורה.

כתוב בפרשה "אדם כי ימות באהל, ודורשת הגמ':

"דאמר ריש לקיש: מנין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה – שנאמר (במדבר יט) 'זאת התורה אדם כי ימות באהל'" (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף סג עמוד ב)

נדרש מאיתנו להמית עצמנו על התורה. איך עושים זאת?

מסביר בספר "דרך החיים":

"רש"י ז"ל פירש לא על העשיר הוא אומר שיעמוד בצער כדי ללמוד תורה, אלא הכי קאמר אפילו אין לאדם אלא פת במלח וכו'. ולשון כך היא דרכה של תורה צריך עיון, דמשמע כך היא דרכה וכך ראוי...... כי התורה היא שכלית והאדם בעל גוף חמרי, ואין ספק כי השכל והגוף הפכים מתנגדים זה את זה, ולפיכך אין אל התורה קיום בגוף החמרי, שאיך יהיה אל התורה שהיא שכל קיום בגוף החמרי כיון שהם הפכים ואין עמידה אל אשר הם הפכים יחד. ולכך אמר שאין התורה מתקיימת רק אם ממית עצמו על התורה, שכאשר ממית עצמו על התורה עד שמסלק הגוף לגמרי בשביל התורה, ונמצא כי עיקר שלו הוא השכל לא הגוף ואז יש קיום אל התורה, שאין הגוף החמרי מונע אל התורה כלל כאשר האדם מסלק את הגוף החמרי כאלו אינו" (ספר דרך חיים - פרק ו משנה ה)

כלומר, התורה לא דורשת מן האדם לחיות חיי פת במלח שהרי דירה נאה וכלים נאים מרחיבים דעתו של אדם, אלא כוונת התורה שנלמד מתוך שמחה ורווחה ואם תהיה התנגשות בין עמל התורה לבין התנאים הגשמיים אז עדיף אכילת הפת במלח והעיקר לעסוק בתורה.

כיצד מגיע האדם לידי שמחה ויחד עם זאת הוא דורש מעצמו הרבה?

כותב המהר"ל:

"כי השמחה היא שמוציאה אל הפועל, ואם האדם אינו עוסק בתורה הוא יושב דומם זה מפני שהאדם בכוח ולא בפועל. אבל בעת השמחה כל אדם בפועל כי זהו עניין השמחה"(מהר"ל חידושי אגדות)

אדם לא יכול להיות בשמחה אם הוא לא לוקח אחריות על חייו. אם אדם לא פעיל הוא לא מגיע לשמחה. אדם צריך שכל כוחותיו יבואו לידי ביטוי מהכוח אל הפועל.

כותב אור החיים הקדוש:

"המחשבה שהאושר תלוי במה שהוא חוץ ליכולתו של האדם, ממה שהוא חוץ להוייתו.. על כן ישרי לב שמחים תמיד" (אור החיים הקדוש)

ישרי לב זה אדם שמודע לכוחותיו כי זה מה שהוא צריך לשליחותו בעולם.

לפעמים אנו מתוסכלים כי אנו רואים את "הדשא של השכן". "ולישרי לב שמחה". מי שליבו ישר הוא שמח. אדם צריך לשמוח במה שיש לו ולא להסתכל במה שאין לו ובאמת לא שייך לו לשליחותו.

אנו צריכים לשמוח גם כשדברים לא מסתדרים לנו, כי הכל מאיתו יתברך. כי מה שלא מסתדר זה נובע מהקב"ה. אדם שרואה את זה כך, כל ההסתכלות שלו על העולם היא אחרת.

כותב בעל התניא:

"לפי שבעת כעסו נסתלקה ממנו האמונה כי אילו היה מאמין שמאת ה' היתה זאת לו לא היה בכעס כלל, ואף שבן אדם שהוא בעל בחירה מקללו או מכהו או מזיק ממונו ומתחייב בדיני אדם ובדיני שמים על רוע בחירתו אעפי"כ על הניזק כבר נגזר מן השמים, והרבה שלוחים למקום" (תניא איגרת הקודש פרק כה)

מסביר בעל התניא, שאדם שמאמין לא מגיע לכעס. אדם שחי בתודעה שהכל מריבונו של עולם אף פעם אינו כועס גם אם לא מבין את מה שעשה לו ה', כי הוא יודע שה' הוא אבא שלו ותמיד רוצה את טובתו, ואם הוא לא נתן לו משהו זה סימן שזה לא טוב לו וזה מבחינתו כרעל גם אם לשני זה טוב ומצוין. גם אם ראובן מזיק לו הוא מבין שלא ראובן הוא המזיק אלא ה' עשה את זה לטובתו, ולכן האדם לא צריך להגיע בכלל לידי כעס ולא להיות מתוסכל.

יה"ר שנגדיל את שאיפותינו ונהיה אנשי אמונה מתוך שמחה ושלווה והקרנת פנים. אמן כי"ר.