שיחה לפרשת בהעלותך: "כל יום יהיו בעיניך כחדשים"
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
"כל יום יהיו בעיניך כחדשים" (רש"י כי תבוא כו, טז)
כתוב בפרשתנו:
"וַיְהִ֤י הָעָם֙ כְּמִתְאֹ֣נְנִ֔ים רַ֖ע בְּאׇזְנֵ֣י ה' וַיִּשְׁמַ֤ע ה' וַיִּ֣חַר אַפּ֔וֹ וַתִּבְעַר־בָּם֙ אֵ֣שׁ ה' וַתֹּ֖אכַל בִּקְצֵ֥ה הַֽמַּחֲנֶֽה׃ וַיִּצְעַ֥ק הָעָ֖ם אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיִּתְפַּלֵּ֤ל מֹשֶׁה֙ אֶל ה' וַתִּשְׁקַ֖ע הָאֵֽשׁ׃ וַיִּקְרָ֛א שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא תַּבְעֵרָ֑ה כִּֽי־בָעֲרָ֥ה בָ֖ם אֵ֥שׁ ה'׃ וְהָֽאסַפְסֻף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבּ֔וֹ הִתְאַוּ֖וּ תַּאֲוָ֑ה וַיָּשֻׁ֣בוּ וַיִּבְכּ֗וּ גַּ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֣אמְר֔וּ מִ֥י יַאֲכִלֵ֖נוּ בָּשָֽׂר׃ זָכַ֙רְנוּ֙ אֶת־הַדָּגָ֔ה אֲשֶׁר־נֹאכַ֥ל בְּמִצְרַ֖יִם חִנָּ֑ם אֵ֣ת הַקִּשֻּׁאִ֗ים וְאֵת֙ הָֽאֲבַטִּחִ֔ים וְאֶת־הֶחָצִ֥יר וְאֶת־הַבְּצָלִ֖ים וְאֶת־הַשּׁוּמִֽים׃ וְעַתָּ֛ה נַפְשֵׁ֥נוּ יְבֵשָׁ֖ה אֵ֣ין כֹּ֑ל בִּלְתִּ֖י אֶל־הַמָּ֥ן עֵינֵֽינוּ" (במדבר פרק יא פסוקים א-ו)
לכאורה העונש אינו פרופורציוני לחטא. הרי לא מדובר על חטא של עבודה זרה-גילוי עריות-שפיכות דמים, וא"כ מדוע ה' מעניש אותם בעונש כה חמור?
כותב נתיבות שלום:
"ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה' ... ולכל הפירושים עדיין צריך בירור מה היה גודל החטא והעונש החמור עד 'ותבער בם אש ה'' ... ולמה חרה אף ה' מאד, ועד שהגיע להם עונש מכה רבה מאד. ויש לפרש הענין ע"פ מה שכתוב בספרים הקדושים שכל תרי"ג מצוות הם הכנה למצות ואהבת את ה' אלקיך ולדבקה בו, שהתכלית של כל המצוות היא שיהודי יהיה דבוק בהשי"ת, וכל תרי"ג מצוות הם עצות ודרכים להביאו לדביקות בה'.... אלא הקביעה מה חטא חמור תלויה בדבר אחד, עד כמה הוא מרחיק מהשי"ת, שככל שהחטא מרחיק יותר מהשי"ת וככל שהוא יותר בניגוד לדביקות בהשי"ת הרי זה חטא חמור יותר. וזה היה חומר חטא המתאוננים, כפירוש רש"י שבקשו עלילה האיך לפרוש מאחרי המקום, היינו שרצו לפרוש מהקב"ה ולהתפרד מהדביקות בה' שהיא תכלית כל התורה והמצוות, וזה החטא החמור ביותר..... וככל שהחטא מרחיק יותר מהשי"ת הרי זה חטא חמור ביותר" (נתיבות שלום פר' בהעלתך)
הנתיבות שלום לומד זאת מרש"י, שכותב:
"אין מתאוננים אלא לשון עלילה מבקשים עלילה האיך לפרוש מאחרי המקום" (רש"י במדבר פרק יא פסוק א)
"מאחר שאינן מבקשים אלא עלילה לא תספיק להם, סופן לדון אחריך, אם אתה נותן להם בשר בהמה גסה, יאמרו דקה בקשנו, ואם אתה נותן להם דקה, יאמרו גסה בקשנו, חיה ועוף בקשנו, דגים וחגבים בקשנו" (רש"י במדבר פרק יא פסוק כב)
התלונה של העם נבעה מרצון למרוד בה'.
עלינו לברר תמיד בכל החלטה והחלטה בחיינו, האם החלטה זו מרחיקה אותנו מה' או מקרבת אותנו אליו. עלינו לברר מה המניע של החטא ולא הסימפטום.
חובה עלינו לברר מהיכן נבעה ההידרדרות של העם שרצה למרוד בה'. הרי הם רק עזבו את הר סיני, ומדוע רצו כבר למרוד בה'?
מסביר הכלי יקר:
"רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם. זו תוכחה ראשונה על שהאנשים שנאו את הארץ ונתישבו בהר זה ישיבה של קבע ולא פנו פניהם אל הארץ מקום מיוחד לקיום המצוות.... פנו הסבו פניכם אל הארץ וסעו לכם אל עצמות מקור שלכם כי משם נוצר חומר של אדם הראשון כדרך שאמר לאברהם לך לך. ולקמן עשה פירוש מבואר על תוכחה זו ואמר ונסע מחורב ונלך את כל המדבר וגו' והיה לו לומר ונפן ונסע מחורב כדרך שאמר פנו וסעו. אלא כך אמר להם עדיין בפחזותכם קיימיתון כי אני אמרתי פנו וסעו שכשתלכו מן הר חורב מקום שלמדתם עליו תורה תפנו פניכם אל הארץ מקום שמירת התורה כי לא המדרש עיקר אלא המעשה. ואתם בלכתכם מחורב רוח אחרת היתה עמכם ליסע ממקום מיוחד לתלמוד תורה ואל מקום שמירת המצוות לא פניתם פניכם ובמרדכם אתם עומדים לשנוא את הארץ" (כלי יקר דברים פרק א פסוק ו)
בני ישראל יצרו תלות בהר וחשבו שרק בהר סיני יוכלו להתקרב לה', ולכן קראו לו "הר ה'". ומרגע שעזבו את ההר הם הרגישו שהם לא יכולים להיות קרובים לה', ולכן הידרדרו עד כדי מרידה בה'.
חשוב מאד שנצליח לקנות את ערכי הישיבה בתוכנו בצורה כזו שהם יהיו חלק מאתנו ונוכל להשתמש בהם גם מחוץ לישיבה (שבת חופשית, "בין הזמנים", אחרי שנות הישיבה).
כותבת הגמ':
"רבן שמעון בן גמליאל הוא דתניא רבן שמעון בן גמליאל אומר עתידה פרשה זו שתיעקר מכאן ותכתב במקומה ולמה כתבה כאן כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שנייה פורענות שנייה מאי היא +במדבר יא+ ויהי העם כמתאננים פורענות ראשונה +במדבר י+ ויסעו מהר ה' " (שבת קטז.)
תחילה כתוב "ויסעו מהר ה' דרך שלושת ימים" ואח"כ "ויהי בנסוע הארון" ואח"כ "ויהי העם כמתאוננים" . רשב"ג אומר שמקומה של הפרשה "ויהי בנסוע הארון" הוא בפרשת הדגלים, והיא מופיעה כאן כדי להפסיק בין פורענות אחת לשניה. פורענות השניה- ויהי העם כמתאוננים. הפורענות הראשונה- ויסעו מהר ה'.
וצריך להבין מדוע זה נחשב פורענות, הרי ה' אמר להם לעזוב את ההר?
עונה המהרש"א:
"ומשום דלא מצינו שנקרא הר ה' רק מקום ב"ה שנתקדש לעולם אבל מקום שנתנה בו התורה לא נקרא רק הר האלהים או הר חורב והר סיני וע"כ דרשו שנסעו מאחרי ה' כתינוק הבורח מבית הספר לבטל מד"ת כי מנסיעתם מהר סיני שהיה בית המדרש שלהם נעשו בתי כנסיות של ע"ה לילך אחרי תאות לבם דמר"ח סיון בשנה ראשונה שבאו לסיני עד כ' אייר בשנה שנייה היו בבית הספר ולא חטאו עד אחר כך שחטאו מיד במתאוננים ושלוח מרגלים וכל השאר" (מהרש"א שבת קטז.)
כתוב בפרשתנו:
"וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא. וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת קׇרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֹשֶׁה עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה ה' לָכֶם. וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָהׄ לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לה'. בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ. לֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ כְּכׇל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ" (במדבר פרק ט פסוקים ו-יב)
כותב רבינו ירוחם:
"דרשו ה' ועזו בקשו פניו תמיד (דה"י א' טז ח) ואמנם מה ענין דרישה זו? למה צריכים לבקש את ה', ולא ממציא עצמו הקב"ה בלי דרישה? וכן כתיב 'קרוב ה' לכל קוראיו' ולמה צריכים לקרוא כלל? הלא לא נעלם מה' צרתו וצרכו, הקב"ה הלא בוחן כליות ולב, ואינו צריך לגילוי דעתו של האדם, יודע הוא רצונו ותשוקתו לעזר ה', ואם כן למה צריך לבקשו ולהתפלל אליו כלל? ועל כרחך צריכים לומר כי כך היא המדה, כי אין ה' נותן שום דבר אלא רק אם האדם ביקש הדבר בתחילה מעצמו, אחרי שהאדם עומל ומיגע עצמו, כי אז הוא שה' נותן לו... אלמלא אמרו הטמאים למה נגרע לא היה להם פסח שני כלל, אלא אחרי שדרשו פסח שני מהקב"ה, אז הוא שצוה אותם עליו. זהו ענין שנאמר שם ברש"י מגלגלים זכות על ידי זכאי, איזו זכות היה להם הוי אומר זכות הבקשה, אדם המבקש דבר טוב א"א שתוחזר בקשתו ריקם... והאומנם כי באמת גם כל התורה כולה זכינו על ידי שאלות, אלא שכל התורה כולה היה השואל משה רבנו ע"ה, הוא ענין "עלה משה והורידה לארץ", לולא עלה לא היה מורידה, ועלייתו לא היתה ענין של חריצות וקפיצה, כל דבר ודבר שקבל משה מן ה' על ידי שאלות על הדבר הוא שקבלן, לולא שאלותיו לא היו באין תשובות הקב"ה, הוא ענין זכרו תורת משה עבדי (מלאכי ג כב) שכאשר שואלים אז משיבים, וכאילו לולא השאלות לא היה לנו כל תורה. ובשתי הפרשיות הנזכרים, כי האנשים הטמאים, ובנות צלפחד, היו השואלים, הנה על ידם הוא אשר זכינו באלו הפרשיות, ומגלגלין זכות על ידי זכאי ודאי" (רבינו ירוחם-דעת תורה).
רבינו ירוחם מדגיש את החשיבות של "המבקש". הקב"ה רוצה שהאדם יהיה "מבקש" ושואל ודורש ושזה יבוא ממנו, הן בתפילה והן בלימוד תורה. משה שאל את הקב"ה שאלות רבות וזכה להבנת התורה, והטמאים ביקשו פסח שני וזכו לו, וכן בנות צלפחד.
כותב חידושי הרי"ם:
"הטמאים צעקו 'למה נגרע', ואין מובן כלל מה צעקו, הלא בפיהם אמרו טעם הגרעון מפני הטומאה, אבל היה צר להם מאוד שיחסרו מצוה קרושה כזו, ולא יכלו להתאפק מלזעוק 'למה נגרע', ועל ידי גודל התלהבות תשוקתם להמצוה נפתח פתח חדש שיתמשך אור קדושת הפסח שלשים יום ויוכלו אז לעשות" (חידושי הרי"ם פרשת בהעלותך)
יש סיפור ידוע על ישיבת וולוז'ין. הגיע לשם אדם שחיפש חתן לבת שלו, והוא הגיע לבימת הישיבה והציג סתירה ברמב"ם, ואמר שם שמי שיענה לו על הסתירה יזכה להכיר את ביתו . תלמידים רבים ניסו אך בסופו של דבר לא היה שם תלמיד שהצליח לענות . הוא עזב במפח נפש עם העגלה והסוסים ואז רץ תלמיד וביקש שיחכו לו. הוא הגיע לעגלה ואמר לאותו אדם "אמנם הפסדתי את השידוך אך איני רוצה להפסיד את הרמב"ם, מה התירוץ על הסתירה ברמב"ם"? אמר לו אותו אדם "בוא עלה איתנו לעגלה אתה ראוי לשאת את ביתי, כי אתה 'מבקש'".
בניין האישות של האדם תלוי בשאלה אחת: האם האדם 'מבקש' או לא 'מבקש'? כל השאר נגזר משאלה זו. להיות 'מבקש' הכוונה לגדול כל הזמן, לא להישאר במקום, להבין שתפקידו של האדם להתקדם כל הזמן.
כתוב בפרשתנו:
"וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: דַּבֵּר֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן וְאָמַרְתָּ֖ אֵלָ֑יו בְּהַעֲלֹֽתְךָ֙ אֶת־הַנֵּרֹ֔ת אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה יָאִ֖ירוּ שִׁבְעַ֥ת הַנֵּרֽוֹת: וַיַּ֤עַשׂ כֵּן֙ אַהֲרֹ֔ן אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה הֶעֱלָ֖ה נֵרֹתֶ֑יהָ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה' אֶת־מֹשֶֽׁה" (במדבר פרק ח פסוקים א-ג)
כותב רש"י:
"לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו" (רש"י במדבר פרק ח פסוק א)
כותב רמב"ן:
"ולא נתברר לי למה נחמו בהדלקת הנרות, ולא נחמו בקטורת בקר וערב ששבחו בו הכתוב 'ישימו קטורה באפך', ובכל הקרבנות, ובמנחת חביתין, ובעבודת יום הכפורים שאינה כשרה אלא בו, ונכנס לפני ולפנים, ושהוא קדוש ה' עומד בהיכלו לשרתו ולברך בשמו, ושבטו כלו משרתי אלהינו. ועוד מה טעם לחלישות הדעת הזו, והלא קרבנו גדול משל נשיאים, שהקריב בימים ההם קרבנות הרבה כל ימי המלואים. ואם תאמר שהיו חובה ונצטוה בהם, וחלשה דעתו על שלא הקריב נדבה כמוהם לחנכת המזבח" (רמב"ן במדבר פרק ח פסוק א)
כותב רש"י:
"להגיד שבחו של אהרן שלא שינה" (רש"י במדבר פרק ח פסוק ג)
אהרן קינא בנשיאים כי הם הקריבו נדבה והוא חובה. דווקא בגלל שהנדבה איננה חובה היא משפיעה יותר על האדם.
עלינו לקבל עלינו מידי פעם אפילו דבר אחד בתור נדבה מעבר למה שהישיבה דורשת, וזה יגרום לנו לדבוק בה'.
כותב שפת אמת:
"ויעש כן אהרן. שלא שינה. יש לפרש כי עשה מעשה המצוה כל ימי חייו בכוונה ורצון אחד. כי דרך כל אדם. שבהתחלה מתעורר לטוב. אח"כ נשכח ממנו. וצריך לחפש התעוררות באופן אחר תמיד. והאמת כי ההתפעלות הראשון הוא המובחר לזאת נאמר על אהרן שלא שינה וממילא בא לו תמיד השגות חדשות כמ"ש אם שמוע בישן תשמע בחדש" (שפת אמת פר' בהעלתך תרל"ה)
כותב מי שילוח:
"ויעש כן אהרן, פירש"י להגיד שבחו של אהרן שלא שינה, שינה פירש שלא היה אצלו כדבר ושונה בה שעשה כדעת האדם בהרגל, רק תמיד היה עושה את המצוה כדבר חדש שאדם עושה בשמחה ובזריזות" (מי שילוח פר' בהעלתך)
העוצמה של אהרן בקיום המצוות בכל חייו היתה כמו בפעם הראשונה. אהרן הסתכל על המצווה כל יום במבט חדש. כל פעם המצווה קוימה בעומק אחר ובשמחה.
יה"ר שנקבל על עצמנו בלימוד תורה לברר נעמיק ונסכם ולקבל עלינו קבלה התנדבותית מידי פעם. וכל יום יהיו בעינינו כחדשים .אמן כי"ר.
