שיחה לפרשת חקת - כיצד חיים חיי שמחה ומלאות?

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

פרשתנו עוסקת באחד הפרשיות הקשות בתנ"ך גם במישור הרגשי וגם בשכלי- חטאו של משה בסלע שגרם לו לא להיכנס לארץ ישראל.

במישור הרגשי- קשה לדבר על חטא של משה רבינו, שהרי הוא מנהיג ישראל שמתבטל כולו לריבונו של עולם (הולך לפרעה נגד רצונו וכו') ומוציא את ישראל ממצרים, ואיך מותר לנו כלל לדבר על חטאו של משה? אלא שאם התורה כתבה זאת סימן שהיא זו שנתנה לנו רשות לדון בכך והיא רוצה שנלמד מחטא זה לעבודת ה' האישית שלנו. מה צריכים אנו ללמוד מחטא זה?

במישור הפרשני- לא מובן מה בדיוק היה החטא. מדוע חטא זה מוגדר כחוסר אמונה "יען לא האמנתם בי להקדישני"? ומדוע העונש כה חמור "לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם"?

אתמקד בשיטת רש"י ובשיטת הרמב"ם וקדושת לוי המחבר בין שניהם.

"ויקח משה את המטה מלפני ה' כאשר צוהו. ויקהלו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע ויאמר להם שמעו נא המרים המן הסלע הזה נוציא לכם מים. וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמים... יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם" (במדבר פרק כ' פסוקים ט'- י"ב)

כותב רש"י:

"לפי שבראשונה לא הוציא אלא טיפין, לפי שלא צוה המקום להכותו אלא ודברתם אל הסלע, והמה דברו אל סלע אחר ולא הוציא, אמרו שמא צריך להכות כבראשונה, שנאמר (שמות יז, ו) והכית בצור, ונזדמן להם אותו סלע והכהו" (רש"י במדבר פרק כ פסוק יא)

לפי רש"י. כל העם מחכה לנס ומשה מרגיש שהוא מנהיג. ואם לא יקרה נס יהיה שבר אמוני. משה מגיע לסלע הלא נכון מדבר אליו ויוצא רק טיפות, והוא מרגיש שהוא מפספס פה ויהיה שבר אמוני. הוא מגיע לסלע אחר והוא בלחץ אדיר שיצא מים כדי שלא יהיה משבר אמוני ואז הוא לומד ממקרה הצור ששם הוא הכה על הסלע וכן מכך שה' אמר לו גם כאן לקחת את המטה, ולכן משה מגיע למסקנה שרצון ה' להכות על הסלע והוא מכה בסלע וכך הוא מפרש את ציווי ה', וכל זה מלחץ עצום של חשש לשבר אמוני. לכן כתוב סלע פעמיים כי היה בסיפור כאן שני סלעים. אך בחטא זה שהכה מיעט בקידוש ה'. אם משה היה רק מדבר בעיני העם זה היה נתפס כנס יותר גדול. במישור האמוני מהותי אין הבדל בין הכאה לדיבור, אבל העם תרגם את זה בצורה שונה שבגלל ההכאה יצאו המים, ולכן נתמעט קידוש ה' שיכול להיות בנס. כמובן שמשה עשה הכל לשם שמים כדי שיצאו מים ולא יהיה שבר אמוני, וחשב שזה רצון ה', אך במבחן התוצאה התמעט כבוד ה' בעולם בעיני בני ישראל, וזה היה חטאו-מיעוט קידוש ה' בעולם.

הרמב"ם בשמונה פרקים מסביר אחרת, וכך הוא כותב:

"וחטאו, עליו השלום, היה, שנטה אל אחד משני הקצוות במעלה ממעלות המידות, והיא הסבלנות..."שמעו נא המורים". דקדק ה' עליו שיהיה איש כמוהו כועס בפני קהל ישראל, במקום שאין ראוי בו הכעס. וכגון זה בחוק האיש ההוא חלול השם, לפי שתנועותיו כולן ודיבוריו נלקחים למופת, ומקווים להגיע בהם להצלחת העולם הזה והעולם הבא, ואיך ייראה ממנו הכעס, והוא מפעולות הרע.... וכל מה שיעשה או יאמר - יבחנוהו. וכאשר ראוהו שכעס, אמרו שהוא עליו השלום אינו מי שיש לו פחיתות מידה, ואלמלא ידע שה' קצף עלינו בבקשת המים, ושאנו הכעסנוהו יתעלה - לא היה כועס. ולא מצאנו בדברי ה' יתעלה אליו בזה הענין לא כעס ולא קצף" (שמונה פרקים לרמב"ם פרק ד)

מתוך אחריות לעם שלא יהיה שבר אמונה הוא מאבד סבלנות לאחר שדיבר לסלע הראשון ורק נוצר טפטוף. והוא כועס "שמעו נא המורים". דקדק עליו הקב"ה על שכעס על בני ישראל. העם תירגם את כעס משה שה' רואה אותם כמורדים, ולכן ההרגשה שהם מורדים גרם להם להתרחק מה'. יוצא שבמקום שהמעמד יקרב אותם לבורא עולם, המילים של משה גרמו שיתרחקו מה' וזה היה חטאו.

מרחיב את הדברים המהר"ל:

"ופירוש זה כאשר אמר משה שמעו נא המורים דרך כעס, וכן מה שהכה הצור פעמיים הכל דרך כעס, ודבר זה לא היה ראוי לו כי מאחר שעשה הקדוש ברוך הוא נס ראוי היה לו להתחזק ולהתגבר באמונה בהקדוש ברוך הוא. ואם היה מתחזק ומתגבר באמונה, היה מתחדש לו השמחה לא לעשות דרך הכעס... כי הנס שנעשה להם להוציא המים מביא האמונה, והיה למשה ולאהרון להתחזק באמונה במקום הזה וזה לא היה כן כמו שאמרנו, וזהו יען אשר לא האמנתם בי להקדישני" (המהר"ל-גבורות ה' פרק ז)

משה היה צריך להבין שכולם מסתכלים עליו וכעת תפקידו ע"י המעמד הנ"ל לקרב את העם לבורא ולעשות זאת בשמחה ובדביקות. לפי המהר"ל משה היה צריך להפוך מעמד זה להתוועדות. לאירוע שכל תפקידו לרומם את בני ישראל לבורא עולם. ומתוך האחריות הגדולה שמשה הרגיש והחשיבות שיצאו המים אחרי שבסלע הראשון לא יצאו, הוא איבד את סבלנותו וכעס על בני ישראל ובכך החטיא כביכול את המעמד.

"לומר דברי הלכה ותפילה, להורות לישראל... אין צורך בכוחו של משה ומטהו כדי להתפרנס, אלא בדרך טבעית של תורה ותפילה" (ילקוט שמעוני)

"שלא מצינו שמשה ואהרן התפללו שקב"ה ישלח להם מים. והיה קידוש השם גדול מאוד, שהקב"ה שומע תפלת צדיקים..... אבל לא באו להתפלל בעדם כי לא האמינו שהקב"ה ישמע תפילתן יען ששאלו מים שלא כהוגן. אבל בנ"י המה בניו למקום אף שאינם ראוים כמו שאמר ר' מאיר בקידושין לו. "בנים משחיתים", 'בנים' נקראו אף 'לא אמון בם'. והיו מזלזלין בתפלה והיו מזלזלין גם כן בבני ישראל, לכן שניהם חטאו. ואמר "יען לא האמנתם בי להקדישני", שאני שומע תפילותיכם בעד בניי" (ברכת יצחק)

הכל היה צריך להתנהל כמעמד של תפילה ורוממות. אמירת משה שבני ישראל מורדים ריחק אותם מריבונו של עולם.

בחור הדורש מעצמו בישיבה ולא מצליח. יש לו שתי דרכים. אפשר לומר "שמעו נא המורים".-אני רחוק מה' ולכן לא מצליח, אך זו טעות. הוא ראשית צריך להיות מודע לכוחות הגדולים שיש לו ולהגיד לעצמו נפלתי ואקום כי יש לי היכולת והתושיה. כל השהות בישיבה צריכה להיות בנחת ובשמחה ובהתלהבות. ואם לא מצליחים ממשיכים לנסות עד שמצליחים. נחת אין הכוונה להוריד הילוך אלא לדרוש רבות "הוי עז כנמר" אך מתוך טבעיות ושמחה.

כותב קדושת לוי:

"והנה יש שני בחינות במוכיח שמוכיח את ישראל שיעשו רצון הבורא ברוך הוא, אחד שמוכיח בדברים טובים דהיינו שאומר לכל איש ישראל גודל מעלתו ומקום מקור מחצב נשמתו אשר באמת נשמת ישראל חצובה למעלה מכסא כבוד וגודל הנחת רוח אשר להבורא יתברך כביכול ממצות כל איש ישראל וגודל השמחה אשר בכל העולמות בעשות איש ישראל מצות הבורא בזה, ובזה התוכחה מטה את לב בני ישראל לעשות רצון הבורא ב"ה לקבל כל איש מישראל עול מלכות שמים עליו. ויש שמוכיח את ישראל בדברים קשים ובדברי ביושים, עד שהם מוכרחים לעשות רצון הבורא. והחילוק שביניהם, זה שמוכיח את ישראל בטוב מעלה את נשמת ישראל למעלה למעלה ומספר תמיד בצדקת ובגדולת ישראל כמה גדול כוחם למעלה, וראוי הוא להיות מנהיג על ישראל, וזה שמוכיח את ישראל בדברים קשים אינו בבחינה הזאת. והנה זה שמוכיח את ישראל בטוב ומספר תמיד בגדולי ישראל וצדקתם, אז כל הדברים הנבראים בעולם צריכין לעשות מעצמם הרצון של ישראל לדבר שנבראו דהיינו בשביל ישראל, אבל אם אינו מספר ומעלה צדקת ישראל אז צריך להכריח כל הנברא בהכרח גדול לעשות מה שנברא, דהיינו לעשות רצון ישראל. והנה משה אמר בכאן שמעו נא המורים, הוכיח את ישראל בדברים קשים, ולכך הוצרך להכות את הסלע לעשות מה שנברא, כי אילו היה מעלה את ישראל כנ"ל וכמו שהיה כוונת הקדוש ברוך הוא ודברתם אל הסלע, כי אז היה מדבר אל הסלע: "אתה שנבראתה בשביל ישראל והם במעלה גדולה צריך אתה לעשות מה שנבראת"- דהיינו להוציא מים לישראל. אבל עתה שהוכיח את ישראל בדברים קשים שמעו נא כו', הוצרך להכות את הסלע לעשות רצון ישראל, ונמצא זה גרם את זה, וטעם אחד הוא" (קדושת לוי פרשת חקת)

קדושת לוי דן בשני דברים:

האחד- שכאשר בני ישראל מתעלים הם מעלים את כל העולם איתם. ואם בני ישראל היו מתרוממים במעמד הסלע אז היה מספיק לדבר אל הסלע. לאור זאת שמשה כעס על בני ישראל והם פירשו את כעס משה ככעס ה' ובכך התרחקו מבורא העולם, זה מה שאילץ את משה להכות על הסלע.

השני- כיצד מוכיחים?

כיצד אבא מוכיח את בנו? מה הדרך הנכונה? דרך ראשונה, לומר לבן כמה יש בו טוב, להראות לו את המעלות שבו, להראות כמה כוחות יש לו, כמה הקב"ה אוהב אותו, כמה הוא מצליח במישורים אחרים, וכוחות אלו שהוא יהיה מודע להם יעזרו לו להתמודד עם הדברים שהוא פחות מצליח. הדרך השניה שחלק מההורים עושה לצערי והוא מוטעה, זה להוכיח בדברים קשים ובלשון קשה עד שאין לבן ברירה אלא לקיים את רצון אביו.

משה הכה בסלע וכעס ולאור זאת לא הצליח לרומם את בני ישראל.

הלימוד שחובה עלינו ללמוד מחטא הסלע הוא, כיצד אנו חיים כל חיינו בשמחה ובהרגשת הכוחות הטמונים בנו ומתוך כך שואפים קדימה ומתמודדים עם הקושי האישי של כל אחד ואחד.

כיצד מגיעים לחיות חיי שמחה ומלאים?

א.שלא יהיה שמץ של קנאה

מי שחי מתוך קנאה מתוך "מה יאמרו" מתוך לחץ חברתי מתוך השוואה לאחרים מעולם לא ירגיש את כוחותיו ולא ישמח בהם.

"המחשבה שהאושר תלוי במה שהוא חוץ ליכולתו של האדם, ממה שהוא חוץ להוייתו.. על כן ישרי לב שמחים תמיד" (אור החיים הקדוש)

ישרי לב זה אדם שמודע לכוחותיו כי זה מה שהוא צריך לשליחותו בעולם ומה שיש לחבר לא קיים וכלל לא מעניין אותי.

אנחנו מברכים חתן וכלה "יצירך בגן עדן מקדם", כמו אדם וחווה שהם שהיו יחידים בעולם. לאדם הראשון היה את חוה וחיו חיי שלמות ושלוה כי לא היתה מי שהיא אחרת להשוות את חוה אליה. וכך אנו מברכים את החתן והכלה שירגישו שהם אחד לשני ואין אף אחד אחר, ולעולם לא מוחין בהשוואה כלל לאחרים.

"לפי שבעת כעסו נסתלקה ממנו האמונה כי אילו היה מאמין שמאת ה' היתה זאת לו לא היה בכעס כלל, ואף שבן אדם שהוא בעל בחירה מקללו או מכהו או מזיק ממונו ומתחייב בדיני אדם ובדיני שמים על רוע בחירתו אעפי"כ על הניזק כבר נגזר מן השמים, והרבה שלוחים למקום" (תניא איגרת הקודש פרק כה)

מסביר בעל התניא, שאדם שמאמין לא מגיע לכעס כי תמיד טוב לו. אדם שחי בתודעה שהכל מריבונו של עולם אף פעם אינו כועס גם אם לא מבין את מה שעשה לו ה', כי הוא יודע שה' הוא אבא שלו ותמיד רוצה את טובתו, ואם הוא לא נתן לו משהו זה סימן שזה לא טוב לו וזה מבחינתו רעל גם אם לשני זה טוב ומצוין. כמה שנחדיר יותר את זה בשכל כך נחיה את זה יותר.

"שאלו תלמידים את ר' שמעון בר יוחאי מדוע לא ירד הן פעם אחת בשנה? אמר להם אמשול לכם משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שיש לו בן אחד פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה ולא היה מקביל פני אביו אלא פעם אחת בשנה עמד ופסק מזונותיו בכל יום והיה מקביל פני אביו כל יום אף ישראל מי שיש לו ארבעה וחמשה בנים היה דואג ואומר שמא לא ירד מן למחר ונמצאו כולן מתים ברעב נמצאו כולן מכוונים את לבם לאביהן שבשמים" (תלמוד בבלי מסכת יומא דף עו עמוד א)

בני ישראל לא הבינו מדוע מן יורד כל יום ולא הבינו שהמן שמגיע כל יום זה על מנת שהם יתקשרו מחדש כל יום לריבונו של עולם. הקב"ה רצה את התפילות יום יום, את הקשר היומי. בחור שקשה לו בלימוד או בשידוכים, צריך להבין שהקב"ה רוצה את תפילותיו, ה' רוצה את הקשר איתו.

אדם צריך להחדיר לעצמו יום יום שעה שעה, שה' הוא אבא שלו והוא רוצה רק את טובתו, ולכן נתן לו מה שמתאים לו ולא נתן לו מה שלא מתאים לו. אדם שיצליח להפנים תודעה זו יחיה בשמחה ובנחת כל ימיו, ומתוך הרגשת היש יתרומם ויעמול.

"רבי יוסי ברבי יהודה אומר: שלשה פרנסים טובים עמדו לישראל, אלו הן: משה, ואהרן, ומרים. ושלש מתנות טובות ניתנו על ידם, ואלו הן: באר, וענן, ומן. באר - בזכות מרים... מתה מרים נסתלק הבאר. שנאמר ותמת שם מרים, וכתיב בתריה ולא היה מים לעדה" (תלמוד בבלי מסכת תענית דף ט עמוד א)

הסתלקות הבאר גרמה לחטא הסלע.

"כי לכן בטלו בשעת מיתת אלו שבזכותן באו, כדי שלא יעלה על דעתן של ישראל, כי כל אלו, הבאר, ענני הכבוד והמן באו להם בזכות עצמן" (מהרש"א)

הבאר נסתלקה לאחר מות מרים כדי שבני ישראל יבינו שהכל בזכות הקב"ה ולא בזכותם. אדם צריך תמיד להודות לה' על כל מה שיש לו.

"הדברים מדהימים כלום אמנם כדאי הדבר? הלא ביטולה של הבאר, הביא על כלל ישראל את מי מריבה, על כל נוראותיה, מגיפות ומניעת ארץ ישראל ממשה ואהרן... ללמדך, עד היכן חובת הכרת הטוב מגיעה והדגש הוא, על המלה "הכרה". אין לך חובה גדולה הימנה. כדאי הוא הדבר להכנס לסיכונים גדולים, לחששות של מאורעות מי מריבה, "וישמע הכנעני", מה שמועה שמע?... ובלבד שלא תוקלש הכרת הטוב" (הרב ברוך מרדכי אזרחי- ברכת מרדכי פרשת חוקת)

היה שווה להיכנס לחטא מי מריבה ע"י סילוק הבאר, כדי שבני ישראל יבינו שהכל מאיתו יתברך ולא מכוחם.אדם צריך להסתובב עם הרגשה של הכרת הטוב תמידית, להבין שיש לו שליחות, לא לקנא לרגע בחברו, להרגיש מלאות ומתוך זה האדם שואף קדימה.

ב. הוצאת כוחותיו מהכוח לפועל

כותב המהר"ל:

"כי השמחה היא שמוציאה אל הפועל, ואם האדם אינו עוסק בתורה הוא יושב דומם זה מפני שהאדם בכוח ולא בפועל. אבל בעת השמחה כל אדם בפועל כי זהו עניין השמחה"(מהר"ל חידושי אגדות)

אדם לא יכול להיות בשמחה אם הוא לא לוקח אחריות על חייו. אם הוא לא פעיל הוא לא מגיע לשמחה. אדם צריך שכל כוחותיו יבואו לידי ביטוי מהכוח אל הפועל.

עוד כחודש יוצאים אנו ל"בין הזמנים". תפקיד "בין הזמנים" שנדע להוציא לפועל כוחות מסוימים (כדוגמא נתינה והתנדבות) שלא מספיק יצאו לפועל בישיבה.

ג.היחס להנאות העולם הזה

העולם החיצוני מתייחס אחרת להרגשת השמחה. הוא שם דגש על הנאות גשמיות שמביאות לשמחה. מה צריך להיות שיטתנו לגבי הנאות אלו? מה היחס שלנו, האם זה לגמרי טעות או שאפשר להשתמש בהנאות אלו במינון מסוים?

כותב הכתב סופר:

"זאת התורה אדם כי ימות באוהל וכו'. ואמרו חז"ל [גטין ז:], אלו ת"ח שממיתים עצמן על דברי תורה דכתיב אדם כי ימות באוהל כו'. נ"ל הא דאמר באוהל כי ת"ח עולם הזה טפילה להם, כי זוכרים תמיד שאינו רק לשעה ומחליפין עולם עובר בעולם עומד, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה [תהלים לט, יג] גר אנכי עמך כו', וידוע דעולם הזה כאוהל ארעי, ועוה"ב נקרא בית...והיינו אדם כי ימות באוהל שתמיד הוא רק באהל וע"י זה מקריב עצמו לד' וממית עצמו על דברי תורה וכמו שאמרו [תמיד לב.] כל הרוצה שיחיה ימית עצמו בעולם הזה וישיג חיים ארוכים לעוה"ב. וכל זה באינו צדיק גמור אבל צדיקים גמורים אוכלים בעולם הזה וטוב להם ובכל זאת נוחלין עולם הבא כי זוכים לתרי עלמא. והיינו דכתיב [דברים ד, ד] ואתם הדבקים בה' אלוקיכם, שהם דבוקים בו דביקה גמורה חיים כולכם היום, אין צריך להמית עצמו בעולם הזה, ע"ד שאמרו [עירובין סה.] כל המתיישב ביינו יש בו מדעת קונו. ובהא אמרתי מאז לפרש מתניתין דאבות [ו, ד] כך דרכה של תורה, היינו מי שמתחיל לילך בדרכי התורה ויראה פת במלח תאכל כו', שימעט במאכל ומשתה כל האפשר כדי שלא ישכח רישו ולא יבעט מרוב אכילה ושתיה, וימית עצמו בעולם הזה, ואם מורגל בדרכי התורה ומצות והרגל נעשה טבע ולבו לד' לבדו אז יוכל להתענג ולאכול כולו לשם שמים ומ"מ ימצא טוב עולם הבא. והיינו אם אתה עושה כן ומורגל בכך אשריך בעולם הזה שתוכל להנות מעוה"ז ומ"מ וטוב לך לעולם הבא" (ספר כתב סופר על במדבר פרק יט פסוק יד)

הכל תלוי במעמד הנפשי בעבודת ה'. האם אדם נמצא בבניה הראשונית או בליטוש עיצוב אישיותו. טירונות בצבא שונה מאיש מילואים. בתחילה אדם צריך להתנתק מהכל בלי הנאות מהעולם הזה כדי להתמלא ולהתבסס, אבל כאשר הוא מעוצב ובנוי, אז יכול הוא לקדש את הנאות העולם הזה. זה פונקציה של בשלות עצמית. יש שלבי התפתחות, בתחילה אדם צריך להתנזר מתענוגי עולם הזה כדי להתחבר כל כולו לה'. עונג בעולם הזה יכול לבוא לידי שמחה אבל תלוי אצל מי. האמת הסובייקטיבית היא הקובעת ולא האובייקטיבית. אם זה מקרב לה' אפשר ליהנות מהתענוגים אבל אם זה מרחיק יש להתרחק מתענוגים אלו. אין כאן "פרווה". כל אחד צריך להכיר את מקומו ולכן חשוב מאד הקשר עם הרבנים להבין באיזה שלב כל אחד נמצא וזה עניין ה"עשה לך רב".

צריכים לעבוד את ה' בלהט עם הרגשה של "יש". האדם צריך להוציא את כוחותיו הטובים מהכח אל הפועל ומתוך כך להתרומם ולהתקדם. וכך בעז"ה נגיע כולנו ל"אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה".