שאלה שבועית: מזיק חפץ שלא ידע על קיומו
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
השיעור הועבר לע"נ של שלמה אומן ואברהם מוצן הי"ד שעלו בסערה השמימה בסערת הקרב במלחמת שלום הגליל, בי"ט בסיון.
שלושה מקרים לפנינו, העוסקים בנזקים /גניבות שלטענת הניזק/נגזל הסכום שהוזק היה משמעותי ממה שנראה.
מקרה א] משפחה שכרה דירה ממשפחה אחת כדי לשהות בה בשבת. הם הביאו איתם אוכל רב והואיל ולא היה מקום במקפיא לכל האוכל, החליטו המתארחים לזרוק עוף קפוא של בעלי הבית, מתוך כוונה לקנות להם במוצאי השבת עוף חדש.
ביום ראשון, קבלו האורחים טלפון מבעל הבית- שטען כנגדם: מדוע לקחתם לי את העוף? בעוף הוחבאו עשרים אלף דולר כמחבוא מפני גנבים, ועתה השלכתם אותם לאשפה! עתה, דורש בעל הבית מהאורחים להשיב לו את סכום הכסף שאבד מחמתם.
מקרה ב] מעשה שהיה כך היה: ביישוב הקרוב למירון דרה אלמנה זקנה מידי שנה לפני ל"ג בעומר עזבה את ביתה לשבוע והשכירה אותו לפרנסתה. באחת השנים שכרה משפחה את הבית לשבוע. באחד מימי השכירות החליטו בני המשפחה לצאת לטיול בצפון, כאשר שבו בשעת לילה מאוחרת פתחו את דלת הבית וריח לא נעים עלה באפם, לאחר בדיקה גילו שמקור הצחנה הוא מעוף גדול של בעלת הבית שאוכסן במקפיא פריזר שנותר משך כל היום פתוח התברר כי בשעה שנטלו את בקבוקי השתייה הקרים שכחו לסגור את דלת המקפיא. הם נטלו את העוף זרקוהו לאשפה, ובתום החופשה הלכו וקנו עוף אחר עבור בעל הבית. באמצע הדרך חזור צילצל הטלפון. על הקו היתה בעלת הבית ששאלה בכעס מדוע גנבו את כל כספה התברר, שאותה אלמנה השתמשה בעוף שהיה במקפיא כמקום מחבוא לכל כספה. ועתה משזרקוהו לאשפה- אבדו כל חסכונותיה- עשרים אלף דולר שהיו טמונים בעוף.
בעלת הבית תובעת שישלמו לה את הכסף שהוטמן, אולם כנגדה טוען אבי המשפחה, שלא היה לו להעלות על דעתו שמישהו יחליט לשמור את כספו בתוף עוף קפוא. עם מי הדין[1]? האם יהיה הבדל בדין בין מקרה שהמשפחה המתארחת היא מבני עדות המזרח למקרה בו המשפחה המתארחת היא מבני עדות אשכנז?
1] בשני המקרים הנזכרים השאלה היא מה יהיה הדין כשיש עדים שאכן היה בתוך העוף את סכום הכסף, ומה הדין כשאין עדים על כך?
2] בין שני המקרים ישנו פרט קטן שונה- בעוד שבמקרה הראשון זרקו האורחים עוף שאינו מקולקל, במקרה השני העוף שנזרק היה מקולקל. האם יש לפרט זה השפעה על הדין או לא?
מקרה ג] גנב פרץ למחסן כתר שהיה בגינה וגנב משם דברים. בעל המחסן טוען שהחביא במחסן סכום בשווי מליון דולר שנגנב ע"י הגנב ואף מוכן להשבע על כך. האם נקבל את שבועתו או לא?
כדי לברר את הדין במקרים אלו, עלינו להיזקק תחילה לסתירה הקיימת בין שני מקרים המובאים בגמ' בסמיכות זה לזה:
בגמ' (בבא קמא סב.) מסופר:
ההוא גברא דבטש בכספתא דחבריה, שדייה בנהרא, אתא מריה ואמר הכי והכי הוה לי בגוה; יתיב רב אשי וקא מעיין ביה, כי האי גוונא מאי? א"ל רבינא לרב אחא בריה דרבא, ואמרי לה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: לאו היינו מתניתין, דתנן: ומודים חכמים לר' יהודה, במדליק את הבירה שמשלם כל מה שבתוכו, שכן דרך בני אדם להניח בבתים? אמר ליה: אי דקא טעין זוזי הכא נמי, הכא דקא טעין מרגניתא, מאי? מי מנחי אינשי מרגניתא בכספתא, או לא? תיקו..
מאופן הצגת הספק בגמ' נראה, שאם ברור הדבר שאין דרך בני אדם להניח את הדבר במקום זה והמזיק אינו מודע לשווי האמיתי של הדבר שהזיק, פטור מתשלומין עליו, אלא שהסתפקה הגמ' האם דרך להניח מרגלית בכספת או לא.
מאידך, מספר שורות קודם לכן באותו עמוד נאמר:
אמר רבא: הנותן דינר זהב לאשה, ואמר לה הזהרי בו של כסף הוא, הזיקתו - משלמת דינר זהב, משום דאמר לה: מאי הוה ליך גביה דאזקתיה; פשעה בו - משלמת של כסף, דאמרה ליה: נטירותא דכספא קבילי עלי, נטירותא דדהבא לא קבילי עלי.
הרי, שעל אף שלא היתה מודעת לשווי האמיתי של הדבר, במידה והזיקה אותו חייבת בתשלומיו! ולכאורה הדברים סותרים זה את זה.
מענה לסתירה זו יסייע בידינו להשיב על השאלות הנ"ל.
תשובה
טרם נשיב נדגיש, שבתשובתנו מניחים אנו שהזורק את העוף מוגדר כמזיק אך לא כגזלן הואיל ואינו לוקח דבר לעצמו- כבועט בכספת למים.
כאמור, ראינו שני מקרים המופיעים בגמ', שמהאחד נראה שבמידה ולא מקובל לשים חפץ במקום כל שהוא, המזיקו לא ישלם עליו, והמאחר נראה שאם הזיק עליו לקחת אחריות גם אם לא היה אמור להעלות בדעתו שדבר בעל ערך רב נמצא בתוך החפץ שהזיק.
1] שיטת תוס'- תוס' במקום (ד"ה מי מנחי) מעמתים את מסקנות המקרים המופיעים בגמ' זו עם זו, וכך לשונם:
מי מנחי אינשי מרגניתא בכספתא או לא. אפילו יש עדים שהיה בו מרגניתא מבעיא ליה דשמא לא אבעי ליה לאסוקי אדעתיה להאי. ולא אמרינן מאי הוה ליה גביה דאזקיה כיון דלא רגילי אינשי לאנוחי כלל ולא דמי לדינר זהב דלעיל דאבעי לה לאסוקי אדעתא טפי דפעמים שאומר כן דירא שאם היתה יודעת שהוא של זהב לא היתה שומרתו.
שיטת תוס', שבמידה ואין רגילות להניח את החפץ שניזוק במקום בו הונח, אף אם ישנם עדים שהיה שם אין המזיק חייב בתשלומיו. הסיבה שהאשה חייבת במקרה שאמר לה דינר כסף והתברר שהוא של זהב היא שקורה הדבר שהמוסר דבר לפקדון ממעיט בערכו האמיתי של החפץ כדי שהשומר יסכים לקבל עליו את אחריות השמירה. ולכן היתה צריכה להעלות על דעתה שזוהי אופציה הגיונית.
לדברי תוס', גם אם ישנם עדים שראו שהטמין הלה את כספו בעוף, פטור הזורק מלשלם, הואיל ואין רגילות לעשות זאת.
הרמ"א (שפח, א) פוסק את דברי תוס' להלכה, ולכן אם השוכר הוא מבני עדות אשכנז, ייפטר מלשלם.
2] שיטת הרשב"א- הרשב"א מיישב באופן אחר את היחס בין הסיפורים:
ודאי משמע דלא ידעינן מה דהו"ל בגווה אלא דאיהו טעין הכי ומספקא ליה לרב אשי אי שקיל בשבועה או לא.. ואמר לי' רב אשי דהא ודאי לא מספקא ליה דאי עבידי אינשי דיהבי מרגניתא בגווה הכי נמי דמשתבע ושקיל, אלא הא הוא דאסתפק ליה אי עבידי אינשי דמנחי או לא, דכל מאי דלא עבידי לא שקיל בשבועה דלא מהימנינן ליה, ומ"מ אי איכא עדים דהוה מרגניתא מנחא בגווה משלם, דלא דמי למדליק בתוך של חברו דלא אדליק גדיש בידים אבל הכא דאפסדי' בידים חייב בכל מאי דאפסדיה דאמר ליה מאי אית לך גבי' דאפסדתי' כדאמרינן בנותן דינר זהב לאשה. כנ"ל.
לדברי הרשב"א אין הבדל מהותי בין המקרים, במקרה של הבועט בכספת מדובר שאין עדים בדבר, וכל המידע שיש לנו הוא על סמך דבריו של הנגזל ושבועתו. בזאת, אומרים אנו שלא נשביענו בדבר שאין רגילות להניחו שם הואיל ורבים הסיכויים ששבועה זו תהיה שבועת שקר. לעומת זאת, במקרה האחר מדובר שהיו עדים בדבר, והואיל וישנם עדים ודאי שעליו לשלם.
לדבריו, במידה והיו עדים על הימצאות סכום הכסף הגדול בתוך העוף, יהיה על הניזק לשלם. דברי הרשב"א נפסקו בשולחן ערוך (שם). נמצא, שאם השוכר הינו מבני עדות המזרח יצטרך לשלם אם ישנם עדים שהכסף אכן הונח בתוך העוף.
ישנו דיון בפוסקים האם בן עדות המזרח הנוהג עקרונית כמרן השולחן ערוך יכול לומר 'קים לי' כרמ"א- נגד מרן השו"ע, לא נאריך בזאת במסגרת שיעור זה[2].
3] שיטת הרמב"ם- לרמב"ם שיטה שלישית בזה; כך לשונו בהלכות חובל ומזיק (ז, יז-יח):
הלכה יז. כל המזיק ממון חבירו ואינו יודע מה הזיק, הרי הניזק נשבע בתקנת חכמים ונוטל כמו הנגזל, והוא שיטעון דברים שהוא אמוד בהן כמו שביארנו בנגזל.
הלכה יח. כיצד, לקח כיס חבירו והשליכו לים או לאש או שמסרו ביד אנס ואבד, בעל הכיס אומר זהובים היה מלא והמזיק אומר איני יודע מה היה בו שמא עפר או תבן היה מלא, הרי הניזק נשבע בנקיטת חפץ ונוטל, והוא שיטעון דברים שהוא אמוד בהן או אמוד להפקידן אצלו ודרכן להניחן בכיס וכיוצא בו אבל אם אין דרכן להניחן בכלי זה הוא פשע בעצמו. כיצד, הרי שחטף חמת או סל מלאים ומחופים והשליכם לים או שרפן וטען הניזק שמרגליות היו בתוכן אינו נאמן ואין משביעין אותו על כך שאין דרך בני אדם להניח מרגליות בסלים ובחמתות, ואם תפש אין מוציאין מידו אלא נשבע שמרגליות היו בה ונוטל ממה שיש אצלו, וכן כל כיוצא בזה.
נראה מדברי הרמב"ם שגם הוא מחלק בין המקרים באופן דומה לרשב"א- שהמקרה בו פטרנו עסק בשאלת השבועה ונאמנותה, והמקרה האחר בו חייבנו עסק בשאלת התשלומין על סמך עדים.
אלא שנחלקו בביאור ספק הגמ' 'מי מנחי אינשי מרגניתא בכספתא או לא':
לרשב"א הספק הוא האם אנשים רגילים להניח מרגלית בכספת או לא, ואילו לרמב"ם ברור הדבר שאנשים אינם רגילים להניח מרגלית בכספת, אלא הספק הוא האם שבועת הנגזל מועילה למרות חוסר הרגילות, או לא.
לדבריו, לשון 'מי מנחי אינשי' אינה בדרך שאלה והסתפקות, אלא בתמיהה- וכי אנשים רגילים להניח? ודאי שלא! ולכן יש להסתפק האם במציאות זו נאמן בשבועה (כך ביארו הסמ"ע שפח ס"ק ג. נציין, שהגר"א סבור שהרמב"ם לא גר' כלל את לשון זו בגמ').
מהי סברת הצד בספק שלא יהיה נאמן בשבועה? צריך לומר שהסיבה שתקנו תקנת נגזל- שנשבע ונוטל היא מפני 'תיקון העולם', וכאן שהאדם עצמו התרשל, לא נזקננו לתקן עבורו.
הנפקא - מינה- היכן תהיה הנפקא מינה בין שיטות הרמב"ם והרשב"א? במקרה בו אין עדים ובעל הבית תפס את הסכום שטוען שנגזל/הוזק מיד הגזלן/מזיק. לרשב"א הוא יצטרך להשיבו לגזלן/מזיק הואיל ולא תיקנו לו נאמנות גם אם ישבע, הואיל ואין רגילות להניחו שם. ואילו לרמב"ם על מקרה זה נסוב ספק הגמ', ולכן, הואיל והספק לא הוכרע 'אם תפס לא מפקינן מיניה'.
אכן, כל זאת ביחס למקרה של העוף באירוח בדירה ברובע היהודי- שם זרק האורח עוף ראוי לאכילה. אבל במקרה שאירע במירון, שם זרקו האורחים עוף מקולקל, הגם שהעוף התקלקל בגרמתם של האורחים, סוף סוף עשו הם את המעשה הנורמלי שעושים במצב כזה!
במצב כזה אי אפשר לבא אליהם בטענות ולטעון 'מאי הוא לך גביה דאזקתיה', ועל כן ייפטרו מתשלום על הסכום שטוענת האלמנה שהיה שם בכל מקרה.
