שאלה שבועית: מהות מצות ספירת העומר
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
שאלה א] הסופר בשפה שאינו מבין- דובר אנגלית שאינו מבין את השפה העברית ספר ספירת העומר בלשון הקודש- האם יצא ידי חובתו, או לא?
דעת המגן אברהם (תפט ס"ק ב) שלא יצא ידי חובתו, ואילו רבי יעקב עמדין בספרו מור וקציעה (שם) חולק וסובר שיצא. מהו שורש מחלוקתם?
במשנה בסוטה (לב.) נאמר:
אלו נאמרין בכל לשון פרשת סוטה ווידוי מעשר קרית שמע ותפלה וברכת המזון ושבועת העדות ושבועת הפיקדון, ואלו נאמרין בלשון הקודש מקרא ביכורים וחליצה ברכות וקללות ברכת כהנים וברכת כהן גדול ופרשת המלך ופרשת עגלה ערופה ומשוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם.
המור וקציעה מוכיח את דבריו מתוס'. תוס' (ד"ה קרית) תמהים על כך שישנם מצוות שבדיבור שלא הוזכרו ברשימות אלו, ומשיבים:
תימה אמאי שייר הלל וקידוש של שבת וברכת הפירות וברכת המצות ... ונראה דהני נאמרים בכל לשון אפי' אינו שומע הלכך לא דמו להני דמתני' דנאמרין דוקא בלשונם.
מחלקים תוס' בין הלל, קידוש, וברכות הנהנין והמצוות, ואומרים ש'מצוות דיבור' אלו יכולות להיאמר בכל לשון גם ללא הבנה, זאת בשונה מהנאמרים בכל לשון הנמנים במשנה- בהם ישנה דרישה להבנה.
לאור חלוקה זו נראה, שספירת העומר שאינה מופיעה במשנה משתייכת גם היא לנאמרים בכל לשון גם אם אינו מבין, וכדביר המור וקציעה! כיצד ישיב המגן אברהם על הוכחה זו.
שאלה ב] לימוד תורה בשפה שאינו מבין- כעין ששאלנו ביחס לספירת העומר יש לשאול ביחס למצות תלמוד תורה- הסופר בשפה שלא מבין קיים מצוות תלמוד תורה או לא? נוסח הברכה בברכות התורה היא 'לעסוק' – בעלי המוסר אומרים שרומז הדבר לכך שהתורה היא כמו עסק שבעליו הוגים בדעתם כל היום כיצד לפתחו ולבססו. האם ישנו פשט נוסף מעבר לפשט זה?
שאלה ג] ברכה על סיפור יציאת מצרים- מדוע אין מברכים על מצות סיפור יציאת מצרים ברכת המצוות כבכל מצוה?
שאלה ד] ספירה כפולה מספק- הנמצא במדבר ואינו יודע את מנין הימים בספירת העומר- האם יכול להזכיר מספק ב' מניינים, כדוג': היום שלושה או ארבעה ימים לעומר, או שמא אין לספור באופן זה?
בדומה לזה, בעל המאור (פסחים כח.) שואל, מדוע בני חו"ל אינם סופרים ב' ספירות מספק, כמו שנוהגים ביחס לימים טובים התלויים בזמן, שעושים 'יום טוב שני של גלויות'?
שאלה ה] צורת המנין בספירה ובגט- הן בגט וכתובה והן בספירת העומר, כשמונים- מזכירים תחילה את מנין האחדות, ואחר כך את העשרות, המנין הקטן ואחר כך המנין הגדול. האם טעם המניןבאופן זה שוה בספירה ובשטרות?
תשובה
המהר"ל בספרו גבורות ה' (פרק סב) שואל, מדוע אין מברכים ברכת המצוות על סיפור יציאת מצרים:
ואם תאמר, למה אין מברכין על הגדה, שהרי מצוה לספר ביציאת מצרים, והיה לנו לברך על המצוה זאת? ויראה, כיון דעיקר הדבר הוא מחשבת הלב, דצריך להבין מה שאמר, ואם לא כן לא הוי מידי. וכיון שהעיקר הוא בלב, לא שייך ברכה אלא במצוה שעיקר שלה במעשה, ומברך 'אשר קדשנו', כי המעשה הוא עיקר, ולפיכך אין מברכין על הגדה.
מבאר המהר"ל, שנוסח 'אשר קדשנו' שייך כאשר העיקר הוא 'מעשה המצוה', האופן בו יוצאת המצוה לפועל- אפילו בדיבור! אולם במצוה שעיקרה בכוונת הלב אין לברך נוסח זה.
לאור חילוקו זה נזקק המהר"ל למצות תלמוד תורה- שם מברכים אנו את ברכות התורה. נראה מזה שהעיקר הוא מעשה המצוה – הדיבור, ולא ההבנה – הכוונה!:
ובתלמוד תורה אנו מברכין (ברכות יא:) 'לעסוק בדברי תורה', שכל עסק שיש בו בתלמוד תורה הוא המצוה, אף על גב שאינו מבין מה שאמר, רק שגורס כך ואינו מבין, הוי נמי מצוה, לכן הברכה 'לעסוק בדברי תורה'. וכן אנו מברכין 'על מקרא מגילה' (מגילה כא:), ו'לקרוא את הלל', שהקריאה הוא עיקר, בין שיבין או שלא יבין, שכך תקנו חכמים לקרוא את הלל ולקרוא את המגילה, ואפילו אינו מבין, ולפיכך שם יש ברכה.
מדקדק זאת המהר"ל בנוסח הברכה – 'לעסוק', גם אם אינו מבין – העיקר שעסק! ולכן אפילו אמר בלא כוונה – יצא.
אכן, המשנה ברורה (סי' נ ס"ק ב) כותב ביחס לקיום מצות תלמוד תורה על ידי אמירת משניות 'איזהו מקומן':
ואין קריאת פרק זה וברייתא זו עולה ללימוד משנה ותלמוד אלא למי שמבין אבל למי שאינו מבין צריך ללמוד ולהבין, שאם לא כן אינו נחשב ללימוד. דדוקא בתפלה אף שאינו מבין הקב"ה יודע כוונתו אבל אם אומר המשנה והברייתא ואינו מבין אינו נקרא לימוד .
מבואר מדבריו, שחלק על המהר"ל וסבר שעבור קיום מצות תלמוד תורה יש להבין את שלומד.
רבה של ירושלים הרב יעקב ז'ולטי בספרו משנת יעבץ (או"ח כו, ז) אומר, שמחילוקו של המהר"ל בספרו גבורות ה' נראה שהוא חולק על המגן אברהם וסבור שיצא ידי חובתו, שהרי עיקרה של מצות ספירת העומר הינו במעשה- בספירת מנין הימים!
אכן, ניתן לומר שגם המגן אברהם מודה ליסודו של המהר"ל שבמצוה שעיקרה במעשה יוצא ידי חובתו גם ללא הבנת הנאמר, אלא שחלק וסבר שעיקרה של מצות ספירת העומר היא בכוונה – יצירת המוכנות למתן תורה. אלא המור וקציעה שסבר שעיקרה של המצוה הוא בדיבור – בספירה ובמנין הימים, ועל כן לא יצא ידי חובה.
מעין סברה זו כתב בשו"ת פני מבין (סי' קלב) :
אמנם דברי מג"א נראה לכאו' נכון בסברה דהרי כתב במג"א סי' נ' דתפלה אע"פ שאינו מבין הקב"ה מבין אבל לימוד לא נחשב אם אינו מבין יעו"ש... וא"כ בספירת העומר דדרשו במנחות וספרתם לכם שתהא ספירה לכל אחד ואחד ... והתכלית שאנחנו נדע הימים כמה עד יום מתן תורתנו ... וא"כ מסתברין דברי מגן אברהם שצריכין להבין מה הוא מונה וסופר. והאי דלא חשוב במתני' באלו נאמרין בכל לשון י"ל הלא לא חשיב ג"כ מ"ע דזכירת יציאת מצרים לא בלילי פסח דהוא מתרי"ג מצוות וגם מצוה לזכור בכל יום יצ"מ...וכן מ"ע דוידוי דכתב הרמב"ם בהלכות תשובה פ"ז דצריך להוציא בשפתיו להתודות תטאיו וכן בקידוש החודש שצריך ב"ד לומר מקודש החודש. אע"כ כיון דעיקר מ"ע זו בידיעה תליא מלתא....וא"כ בכל לשון מועיל וצריך שיבין דאל"כ לא נעשה התכלית... אם כן בספירה נמי כן.. לפי זה דברי אדונינו מג"א ז"ל עולין יפה ועם הארץ שאינו מבין מה שסופר באמת טוב יותר שיספור בשאר לשונות
בתוך דבריו מיישב הפני מבין את ראיית המור וקציעה מתוס' ואומר, שישנם דברים נוספים שלא הופיעו במנין המופיע במשנה, ועל כן אין להוכיח מכך שהדבר לא הוזכר במשנה.
הרמב"ם בעוסקו בדיני ספירת העומר (תמידין ומוספין ז, כה) מדגיש שיש לברך את הברכה על הספירה קודם שיספור. מדוע הוזקק הרמב"ם להדגיש זאת בהלכות ספירת העומר אחר שכבר קבע במסמרות בהלכות ברכות את הכלל שעל כל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן?
מדייק הרב ז'ולטי (שם), שכוונתו של הרמב"ם להדגיש שסובר שלא כגישת המהר"ל- הסובר שלא תקנו ברכה על מצוה שעיקרה בכוונה ולא במעשה. שהרי לדברי המהר"ל לא היה מקום לתקן ברכה על מצוות ספירת העומר! ומכך שתקנו ברכה על ספירת העומר, מוכח שסבר שתקנו ברכת המצוות גם על מצוה שעיקרה במעשה.
[כיצד ניישב לפיו את שאלת המהר"ל? מדוע לא תקנו ברכת המצוות על סיפור יציאת מצרים? יש שרוצים לומר שברכת הקידוש כמוה כברכת המצוות, ויש הרוצים לומר שיוצאים ידי חובה בברכת 'אשר גאלנו' שבסוף ההגדה. ואף שכל המצוות מברך עליהן 'עובר לעשייתן', על סיפור יציאת מצרים מברך רק לאחריה מפני שאנו כמו גרים שעוברים הליך שרק אחריו ראויים אנו ל'היות חלק', לברך ולהודות.
המסופק במנין הימים- הדבר אברהם (ח"א סי' לד) דן האם המסופק מהו היום לספירה יכול להזכיר מנין של ב' ימים מספק?
דעתו היא שאינו לספור בהזכרת מנין של ב' ימים וזאת משום ש'ספירה' אינה רק דקלום בעלמא, אלא מנין החלטי, ועל כן 'ספירה מסופקת' אינה מוגדרת כספירה כלל, ובלשונו:
מי שהיה בדרך רחוקה בין א"י והיה מסופק במנין ימי ספירת העומר אם הוא עומד בשלשה לספירה או בארבעה אם יכול לברך ולספור מספיקא שני מספרים היינו היום שלשה ימים היום ארבעה ימים. הנה בפשוטו נראה שאין ענין הספירה שיוציא מלות המספר מפיו אלא עניינה שידע ויוחלט אצלו מדעת ומהחלט המנין שהוא סופר ובלאו הכי לא מיקרי ספירה כלל אלא קריאת מלות הספירה הוא דהויא ולא ספירה עצמה.
על בסיס דברים אלה מסביר הדבר אברהם את שיטת המגן אברהם הסובר שאינו יוצא אם אינו מבין את מילות הספירה, לא בגלל כלל רוחבי, אלא בגללל ש'ספירה' הינה דווקא מנין החלטי וברור.
אכן, הדבר אברהם מציין שמבעל העומר לא נראה כן- מפני שבעל המאור מבאר שאין סופרים ב' מניינים בספירת העומר מ'ספיקא דיומא' משום זילותא דחג השבועות (יבואו לזלזל בו- הואיל והינו תלוי במנין מסופק).
מבואר, שלא היתה בעיניו מניעה עקרונית לספור ב' מניינים מספק.
ה'מנין הקטן' קודם- הרמ"א (אבה"ע קכו, ה) כותב שבמנין הימים המופיעים בגט יש לכתוב קודם את מנין האחדות – המנין הקטן, ולאחר מכן את המנין הגדול. הבית שמואל (שם ס"ק טו) משייך זאת לאופן המנין בספירת העומר בו מזכירים את המנין הקטן תחילה.
אכן הרב יוסף דב סולובייצ'יק (הררי קדם ח"ב סי' קיא אות א) מעלה, שאפשר שאין לדמות את ספירת העומר למנין שטרות- משום שבעוד שבשטרות מטרת המנין היא להכריז על היום, בספירת העומר מטרת הזכרת המנין הקטן תחילה היא להדגיש את ההבדל בין יום ליום, את השינוי והתוספת בתאריך. והמנין הקטן הוא שיוצר את ההבדל[1].
[1] ובדעת הבית שמואל שכן חיבר בין מנין הספירה למנין השטרות ביאר הרב סולובייצ'יק, שלמד שגם בספירת העורמ אין ענין המנין להדגיש את ההבדל, התוספת וההתקדמות, אלא עניינו להגדיר כל יום ויום בעצמו.
