שאלה שבועית: ידיעת המנין בשעת הברכה
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
השיעור מוקדש לע"נ איתמר בן יהודה שנהרג על קידוש ה' בלחימה בלבנון, הלוייתו נערכה במקביל לשיעור.
שאלה א] חשב על מנין אחר בעת הברכה- העומד ביום החמישי לספירת העומר, ובתחילת הברכה כשאמר 'ברוך אתה ה'' התבלבל וסבר בטעות שעומד ביום הרביעי לספירה, אולם בהמשך הברכה הבין שטעה וכיוון על היום הנכון בספירה- האם יצא ידי חובתו, או שמא עליו לשוב לברך ולספור?
הראבי"ה (ח"ב פסחים סי' תקכו) מחדש, שעליו לשוב ולספור בברכה!:
והיכא דפתח לברך אדעתא דסבר היום ארבעה ימים וסיים בחמשה והיום הוא חמשה ימים אי נמי ארבעה ימים הוא היום, מי אזלינן בתר פתיחה, וכשהיום חמשה ימים (ד' ימים) לא נפיק דברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם הוא עיקר ולא בירך אדעתא דחמשה ימים, ולא נפיק, או דילמא אזלינן בתר חתימה דהיינו הסיום ונפיק. ואי נמי להיפוך, אם הוא ארבעה ימים היום. ונראה לי דבשניהם לא יצא, דבעינן פתיחה וסיום.
דברי הראבי"ה מחודשים ודורשים הסבר משתי פנים:
1] הרי הברכה אינה מעכבת ובמידה ויספור בלא ברכה יצא, ואם כן כיצד כוונה לא נכונה בברכה יכולה לפגום בקיום מצות הספירה, ולהזקיקו לשוב וספור פעם נוספת?
2] לראשונים רבים 'מצוות אינן צריכות כוונה', לכל הפחות במצוות דרבנן, ואם כן, הואיל וספירת העומר בזמן הזה אינה אלא מדרבנן, מה בכך שלא כוון כיאות, הרי 'מצוות אינן צריכות כוונה?
נציין, שהט"ז (תפט ס"ק ט) מבאר שדברי הראבי"ה נסובים על מציאות בה סיים את הברכה אך עדיין לא ספר, אבל במידה וספר בפועל יודה גם הוא שאינו צריך לספור בברכה. לדבריו ה'לא נפיק' היינו מחמת שלא ספר עדיין בפועל. אכן, ההבנה הרווחת בראבי"ה היא שספר בפועל, ובכל זאת לא יצא ידי חובתו.
מקור הדין- כמקור לדבריו מציין הראבי"ה לסוגיית הגמ' בברכות (יב.):
פשיטא היכא דקא נקיט כסא דחמרא בידיה וקסבר דשכרא הוא ופתח ומברך אדעתא דשכרא וסיים בדחמרא יצא דאי נמי אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא דהא תנן על כולם אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא... אלא היכא דקא נקיט כסא דשכרא בידיה וקסבר דחמרא הוא פתח ובריך אדעתא דחמרא וסיים בדשכרא מאי בתר עיקר ברכה אזלינן או בתר חתימה אזלינן.
רש"י במקום מבאר, שהגמ' עוסקת במציאות בה בתחילת הברכה באומרו 'ברוך אתה ה'' חשב שלפניו שכר/יין והתכוון לברך את הברכה המתאימה למשקה זה, ובאמצע הברכה באומרו 'מלך העולם' הבין שלפניו יין/שכר וסיים בברכה המתאימה, ודנה האם יצא ידי חובת ברכת הנהנין או לא?
לדברי רש"י נראה שהמציאות בה עוסקת הגמ' היא ממש המציאות בה עסק הראבי"ה- פתח את הברכה עם כוונה מסויימת שגויה, וסיימה בכוונה הנכונה.
הראבי"ה ביאר את הגמ' כשיטתו של רש"י, ועל כן הסיק שהואיל והגמ' לא הכריעה ופשטה את ספק זה, בברכות שתוקף חיובן מהתורה עלינו ללכת לחומרא, שהרי ספק דאורייתא לחומרא, ועל כן בדאורייתא עלינו לדרוש שהן פתיחת הברכה והן חתימתה יהיו בנוסח הנכון.
ועל כן, הואיל וסבר שספירת העומר בזמן הזה מהתורה, יש לוודא שהן הפתיחה והן חיתום הברכה יהיו בכוונה הנכונה.
אכן, גם אם נאמר שחיוב ספירת העומר בזמן הזה הינו מהתורה, חיוב הברכה – 'ברכת המצוות' על הספירה אינו מהתורה! ואם כן מדוע שנלך בה לחומרא? זאת בנוסף לשאלה ששאלנו קודם לכן- אם הברכה אינה מעכבת, מדוע שכוונה בברכה תפסול את המצוה עצמה?
תשובה
שני חידושים לפנינו עבור ביאור דברי הראבי"ה, האחד בענין כוונה בברכות באופן כללי, והאחר בברכת הספירה:
כאמור, הראבי"ה הסיק את דינו מסוגיית הגמ' בברכות שלא הכריעה בשאלה האם הולכים אחר הכוונה בעיקר הברכה או בחתימתה.
תלמידי רבנו יונה (ברכות ו. מדפי הרי"ף) מקשים על שיטתו של רש"י בביאור הגמ' – לשני צדדי הספק כפי ששירטטם הראבי"ה פשוט וברור שכוונה מעכבת בברכה, אלא שהשאלה היא מהו החלק מהמשמעותי בברכה לענין הכוונה. ונשאלת השאלה מדוע? הרי 'מצוות אינן צריכות כוונה'?
והשיבו:
וי"ל דאפי' מי שסובר דמצות אינן צריכות כוונה ה"מ בדבר שיש בו מעשה שהמעשה הוא במקום כוונה כגון נטילת לולב (סוכה מב.) דאמרי' מדאגבהו נפק ביה וכן כל כיוצא בזה אבל במצות שתלויה באמירה בלבד ודאי צריכה כוונה שהאמירה היא בלב וכשאינו מכוין באמירה ואינו עושה מעשה נמצא כמי שלא עשה שום דבר מהמצות.
הדיון האם 'מצוות צריכות כוונה' או לא, נאמר ביחס למצוות שיש בהן עשיה – כנטילת לולב וכדו', אולם במצוות שבדיבור, האמירה עיקרה בלב, ובלא כוונה יודו כולי – עלמא שלא יצא ידי חובתו.
הרב סולובייצ'יק (רשימות שיעורים ברכות שם) אינו תולה זאת במצוות שבדיבור באופן כללי, אלא בברכות- כדי שדיבור ייחשב לברכה יש צורך בכוונה:
ונראה דלרש"י יש דין מסוים דכוונה בברכות והכוונה מעכבת בחלות הברכה ורש"י סובר דהכוונה קובעת חלות שם חפצא של ברכה ואין הנוסח עצמו קובע חלות שם חפצא של ברכה... והראשונים הקשו מאי קא מיבעיא לן בגמרא אי אזלינן בתר פתיחה או בתר חתימה והא קיימא לן דמצוות אין צריכות כוונה? ונראה לומר דאפילו אי ס"ל דמצוות אין צריכות כוונה מכל מקום חל בברכות דין מסוים דכוונה ודין כוונה בברכות לא דמי לדין כוונה במצוות דבמצוות הכוונה היא תנאי בקיום המצוה משא"כ בברכות הכוונה היא חלק מעצם מעשה המצוה כי הכוונה קובעת את עצם חלות שם חפצא דברכה.
כדי שדיבור יקבל משמעות של ברכה יש צורך בכוונה, המעצבת ומעניקה משמעות לדיבור. ועל כן בזאת יודו כולי – עלמא שמצוות צריכות כוונה.
אכן, נציין שמכח קושיא זו על רש"י הרי"ף, הרא"ש וראשונים נוספים מבארים את הסוגיא באופן אחר. לדבריהם המקרה אינו שבאמצע הברכה הבין שכיוון לא כשורה, משום שבזאת ודאי שאינו צריך לחזור ולברך שהרי 'מצוות אינן צריכות כוונה'. אלא מדובר במקרה בו סיים את כל הברכה בנוסח המתאים לשיכר/יין, ומיד הבחין בטעותו ותוך כדי דיבור שינה את הברכה לברכה האחרת. דהיינו- הדיון כלל אינו על כוונה שאינה נכונה, אלא על מילים שאינן נכונות.
היחס בין הברכה לספירה- הגר"א בביאורו לשו"ע (סי' תפט) מבאר את דברי הראבי"ה:
ואפשר שזהו טעם של ראבי"ה ג"כ לפי הנוסחא שלהם שכ' לומר בספירה שהיום ומשמע מדבריהם שהוא סיום הברכה.
הרב משה שטרנבוך שליט"א (תשובות והנהגות ח"ו סי' קיד) מסביר את דברי הגר"א בדעת הראבי"ה, בהקדם דברי הרמב"ם. הרמב"ם (תמידין ומוספין ז, כה) פוסק:
וצריך לברך בכל לילה בא"י אמ"ה אקב"ו על ספירת העומר קודם שיספור, מנה ולא בירך יצא ואינו חוזר ומברך.
מזכיר הרמב"ם פרט הלכתי הנכון ביחס לכל ברכת המצוות באשר היא- והוא, שהמצוה אינה תלויה בברכה. מדוע ראה הרמב"ם לנכון להדגיש את פרט זה דווקא ביחס לברכת ספירת העומר? על כרחנו אומר הרב שטרנבוך, ששונה הברכה על ספירת העומר מכל ברכת המצוות 'הכא הברכה הוי חלק מעצם המצוה'. ועל כן הוצרך הרמב"ם להדגיש שעל אף שהברכה על הספירה היא חלק מהמצוה, מכל מקום אינה מעכבת בדיעבד.
לאור זאת מובנים דברי הראבי"ה- הואיל והברכה בספירת העומר הינה חלק מקיום מצות הספירה, במידה וישנה בעיתיות בברכה, חסר בעצם קיום המצוה ולכן צריך לחזור ולברך. ובלשונו של הגר"א:
ויותר מצאנו בביאור הגר"א סי' תפ"ט ס"ו דלפי נוסח הראבי"ה שהיום אחד וכו' הוי הספירה חלק מעצם הברכה וזהו סיומה של הברכה והיינו דהברכה עצמה הוא עצם הספירה והוי דומיא דקידוש שהברכה הוי עצם הקידוש.
פסיקת הטור – הטור (סי' תפט) פוסק את דברי הראבי"ה להלכה. והדבר אומר דרשני- מחד מצדד הטור כרוב הפוסקים שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן (ועל כן ספיקה לקולא- בבין השמשות), ומאידך פוסק כראבי"ה שכאמור דבריו מבוססים על כך שספירת העומר בזמן הזה מהתורה?
תשובה לדבר מצאתי בשו"ת משיב שלום (מהדו"ק סי' קלט):
ע"כ נראה דהטור הבין בדברי אבי העזרי (הראבי"ה) דאפי' אי ספירה בזמה"ז דרבנן מ"מ כיון דהבעיא היא אי בתר פתיחה או בתר חתימה אזלינן ונצטרך להקל בכל צד בין אם פתח אדעתא ד-ד' וסיים בה' ובין להיפך ובי"כ נאמר שלא יחזור ויספור דפעם נאמר שמא פתח פתיחה ופעם בתר חתימה ובכה"ג ס"ל להרא"ש ז"ל וכן בתוס' ביצה י: דל"א להקל בדרבנן.
מחדש המשיב שלום- ספקא לקולא אומרים כשיש צד אחד שהוא 'לקולא' וצד אחד שהוא 'לחומרא', אולם במקרה שלפנינו בכל צד (הליכה בתר מעיקרא ובתר בסוף) תיתכן קולא ותיתכן חומרא, וזאת משום שתלוי מה המחשבה שחשב בתחילה ומה המחשבה שחשב בסוף – דהיינו, היכן היתה המחשבה השגויה.
ועל כן, כשאין צד 'קולא' מובהק, לא נאמר הכלל של ספקא דרבנן לקולא. ומסיבה זו הכריע הטור למעשה להחמיר[1].
השולחן ערוך (תפט, ו) פוסק למעשה שלא כדברי הראבי"ה:
פתח ואמר: בא"י אמ"ה אדעתא דלימא היום ד', שהוא סבור שהם ד', ונזכר וסיים בה', והם ה'; או איפכא, שהם ד' ופתח אדעתא דלימא ארבעה, וטעה וסיים בה', אינו חוזר ומברך.
אכן, נושאי הכלים כותבים, שהגם שאנו חוזר ומברך, מודה השו"ע שמכל מקום עליו לשוב ולספור.
[1] כמובן, זהו הסבר בדעת הטור, אך לא בדעת הראבי"ה שתלה מפורשות את דבריו בכך שתוקפה של ספירת העומר הוא מהתורה.
