שיחה לפרשת מטות מסעי
ראש הכולל הרב גדעון בנימין
להדפסת השיעור
מלחמת חרבות ברזל שתי מטרות לה:
א)להגן על ישראל מיד צר כדי שכל משפחות העוטף יוכלו לחיות בבטחון.
ב)מלחמת נקמת ה'. בשמחת תורה היה חילול ה' גדול וייעוד מלחמה זו להחזיר כבוד ה' בעולם.
מלחמת מדיין שמופיעה בפרשתנו הינה מלחמת נקמה לאור זאת שמדיין החטיאה את בני ישראל וגרמו פירוד בין בני ישראל לאביהם שבשמים. מלחמה זו היתה צריכה להיות בחיי משה, עם ציץ וארון, עם אלף איש מכל מטה שמתפללים להצלחת המלחמה.
חובה עלינו ללמוד ממלחמת מדיין למלחמה הנוכחית, לאור זאת ששניהם מלחמת נקמת ה'. נעיין במלחמת מדיין ומתוך כך נלמד למלחמתנו.
כתוב בפרשתנו:
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן, לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן. אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא. וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֶלֶף לַמַּטֶּה שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא. וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ" (במדבר פרק לא פסוקים א-ו)
וכותב רש"י:
"אנשים" - צדיקים וכן (שמות טז) בחר לנו אנשים וכן (דברים א') אנשים חכמים וידועים"
"לכל מטות ישראל" - (ספרי) לרבות שבט לוי" (רש"י)
כלי להקדש-ציץ וארון
השאלות שעולות מהפרשה:
1)מדוע חייבת מלחמה זו להיות בחיי משה בניגוד לשאר המלחמות בכיבוש הארץ?
2) הקב"ה אומר "נקמת בני ישראל" ומשה משנה לנקמת ה'. מדוע?
3)מדוע לוקחים 1000 לתפילה מכל שבט כמספר הלוחמים?
4)מה זה "וימסרו" מאלפי ישראל אלף למטה?
5)וכלי קדש-רש"י זה הארון והציץ. מדוע צריך אותם במלחמה?
כותב נתיבות שלום:
"הנה בפרשת מלחמת מדין רבו הדקדוקים ... כן צריך ברור מה שנאמר נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך, דמשמע שהיה מוכרח שמשה רבינו עוד יהיה בחיים במלחמת מדין, והיינו שמוכרחים למשה למלחמה זו, ומאי שנא משאר המלחמות עם ל"א המלכים שהיו אחר פטירת משה, שלא הוצרכו להיות על ידו דווקא. כן יש לבאר ענין הסדר המיוחד שמצינו בתורה לגבי מלחמה זו, שהיה בה קיבוץ מיוחד של כוחות הקדושה במלחמה כדאיתא במדרש ... שדווקא צדיקים נבחרו למלחמה זו. ועוד נאמר שם שנוסף על האלף למלחמה מכל שבט עמוד עוד אלף בתפילה ... וכן מה דכתיב 'וישלח אותם משה ואת פנחס בן אלעזר הכהן לצבא וכלי הקודש בידו' וברש"י בשם הספרי דכלי הקודש זה הארון והציץ. והרי שלמלחמה הזאת נקבצו ויצאו כל כוחות הקדושה, ולא מצינו כזאת במלחמות אחרות .... ויש לפרש הענין, שמלחמת מדין אכן הייתה מלחמה כבדה מאד על עצם קיומו של עם ישראל.. ואיתא על זה בזוהר הקדוש (ח"ג שה.) שלא הייתה עת צרה קשה יותר לישראל מיום היותם לגוי כבשעה זו, אף יותר מעת שעמדו על הים [ו]ממצבם הקשה לאחר חטא העגל. והענין בזה משום דעצת בלעם ובלק הייתה על דרך ולבן בקש לעקור את הכל, שבקשו לקעקע את יסוד קיומו של עם ישראל. שבלעם ובלק היו ראשי הקליפה כוחות הסט"א הגדולים ביותר של האומות ... דיש מלחמה על פרט מסויים אך יש מלחמה לעקור את הכל, שלא נלחמו על ענין מסוים אלא רצו לעקור את עם ישראל לגמרי משורשו שלא יהיו עוד העם הנבחר להשי"ת, על ידי שיעשו פירוד בין הקב"ה וישראל. ומשום כך הייתה זו הצרה הגדולה ביותר לישראל, שמעולם לא הייתה כמותה. וכדאיתא בחז"ל (סנהדרין קו) שאמרו אלקיהם של אלו שונא זימה הוא, וכך רצו להכשילם בזה כדי לעקרם מן השורש ... והנה בלעם היה הכנגד של משה רבינו, שמשה רבינו הוא בחינת דעת דקדושה כדתיב 'אשר ידעו ה' פנים אל פנים', וכנגדו היה בלעם 'יודע דעת עליון' בחינת דעת דקליפה. וזהו שנאמר אחר תאסף אל עמיך, שבמלחמה זאת היו מוכרחים למשה שהוא הכנגד בלעם, ורק הוא יכול לשבר קליפה זו. ומהאי טעמא היו זקוקים לקיבוץ כל כחות הקדושה, שי"ב אלף איש אלף למטה עמדו בתפילות ובקשות, ורק צדיקים יצאו למלחמה, ופנחס בן אלעזר הכהן וכלי הקודש הארון והציץ בידו, כי לא הייתה זו מלחמה ארצית ככל המלחמות הנוגעים לגופים, אלא מלחמה שמימית של כח הקדושה בכח הטומאה והסט"א, המלחמה המכרעת של עם ישראל על הקמים לכלותו מן היסוד, שלא הייתה עוד מלחמה כזאת" (נתיבות שלום פרשת מטות)
מדיין רצו לקעקע את יסוד קיומו של עם ישראל. הם רצו לפגוע בייחודו של עם ישראל. הם רצו לעקור את עם ישראל לגמרי. הם רצו להפריד בין ה' לישראל. מלחמת מדיין לא היתה מלחמה על פרט מסוים, אלא על כח הקדושה מול כח הטומאה. מלחמת מדיין הייתה על ייחודו וייעודו של עם ישראל.
מלחמת מדיין היתה מלחמה רוחנית, ולכן הקב"ה אמר למשה שייאסף אל עמיו רק לאחר מלחמה זו כדי שרוחניותו העצומה תכריע את המערכה, וחשוב היה שתהיה בחייו של משה. כל החיילים היו צריכים להיות צדיקים וחסידים. מעבר למתגייסים היו בכל שבט עוד 1000 איש שהיו מתפללים, והיה צורך בכלי הקודש שיהיו במחנה ישראל כדי שתהיה סייעתא דשמיא.
המלחמה שלנו היום היא מלחמה של הטוב נגד הרע, והיא מלחמת רוחנית ולא רק ארצית. ולאור זאת מאד חשוב שנלמד ונתפלל להצלחת המלחמה. "אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלקינו נזכיר".
כתוב במדרש רבה:
"הקדוש ברוך הוא אמר נקמת בני ישראל ומשה אמר נקמת ה' במדין.... אמר משה: רבון העולמים ! אם היינו ערלים או עובדי עבודת כוכבים או כופרי מצות לא היו שונאין אותנו ואינן רודפין אחרינו אלא בשביל תורה ומצות שנתת לנו הלכך הנקמה שלך" (במדבר רבה פרשת מטות פרשה כב סימן ב)
אין לי ספק שכל המלחמות נגד ארצות ערב הן מלחמות דתיות-רוחניות. המניע של אויבנו הוא דתי ולכן המלחמות הן מלחמות רוחניות ולא רק על שטח מקום, ולכן עבודתנו הרוחניות חיונית להצלחת המלחמה.
כותב הרמב"ם:
"ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו" (רמב"ם הלכות מלכים פרק ז הלכה טו)
אנחנו שגרירי ה'. האויבים נלחמים בנו. לו יכלו היו נלחמים ישירות בה', אך מכיוון שאין לו גוף לכן הם נלחמים בשגריריו. מדובר במלחמת דת. השנאה היא לריבונו של עולם. כפי שכותב הרמב"ם: "וידע שעל יחוד ה' הוא עושה מלחמה".
וכן כותב רבי יוסף בכור שור:
"ומדרש אגדה הקב"ה אמר "נקמת בני ישראל", ומשה אמר "נקמת ה'". אמר לפניו רבונו של עולם הנקמה שלך היא, שאין אומות העולם שונאין אותנו אלא בשבילך" (רבי יוסף בכור שור במדבר פרק לא פסוק ג)
משה שינה מהכתוב בתורה היות ומלחמת מדיין בשורשה הינה מלחמה רוחנית אמונית ולכן זו נקמת ה'. לו יכלו המדיינים הם היו נלחמים בה' אבל היות ואין לו גוף הם נלחמו בעם ישראל ולכן זו נקמת ה'. זו הסיבה שהיו צריכים אנשים צדיקים לנצח במלחמה זו כי היא היתה מלחמה רוחנית.
גם מלחמת חרבות ברזל הינה מלחמת רוחנית בכח הטומאה שבחמאס. ולכן חשוב שלימוד התורה שלנו ותפילותינו ותחנונו לבורא יהיו עוצמתיים. כמו כן חשובה מאד אחדות העם. בירושלמי בפאה א כתוב שדוד הפסיד בחלק ממלחמותיו כי העם לא היה מאוחד, ואחאב למרות שעבד ע"ז ניצח במלחמותיו בגלל שהיתה אחדות ואחוה.
ה"שפת אמת" כותב שגזירת המן כמעט התקבלה כי עם ישראל היה מפורד, ורק כאשר אסתר דרשה "לך כנוס את כל היהודים" ונוצר איחוד, אז התבטלה הגזירה.
גם אנו צריכים להתאחד כדי שנוכל לנצח במלחמה.
כותב ר' ישראל מאפטא בעל "אוהב ישראל":
"וימסרו מאלפי ישראל וגו'. מאי לשון 'וימסרו'. אכן הענין הוא, כי ה' אמר נקום נקמת ב"י משרע"ה לא רצה שינקמו ב"י נקמת עצמם רק אמר לנקום את נקמת ה' במדין. לזה אמר "החלצו מאתכם" היינו שתוציאו את עצמכם מלנקום נקמתכם. והנה כאשר לזה צריך להיות צדיק וחסיד שיהיה כוונתו רק לכבוד ה'. וכל אחד מישראל הסתיר את עצמו לאמר מה אני נחשב לקנא לכבוד ה'. והחברים מבני ישראל אשר ידעו על איש אחד שהוא ירא ה' באו אל משה והגידו לו שזה הוא צדיק גמור. על כן אמר הכתוב לשון וימסרו הוא לשון מסירה כאדם המלשין על חבירו נקרא מסור" (ר' ישראל מאפטא - ספר אוהב ישראל- פרשת מטות)
היות ומלחמת מדיין היתה מלחמה רוחנית, היה חשוב שכל החיילים (12.000) יהיו צדיקים וחסידים. מכל לוחם נדרש שילחם כל כולו לשם נקמת ה' ולא לשם נקמה במובן הפשוט של המילה- "הם עשו לי ואני עושה להם", אלא רק כדי להחזיר את כבוד ה' בעולם. ולכן היו נדרשים לוחמים צדיקים שלהם מאד הפריע חילול ה' ולאור זאת הם מאה אחוז ילחמו לשם החזרת כבוד ה' בעולם.
גם היום חשוב שנלחם לשם שמים- להחזיר את כבוד ה' בעולם ולשחרור החטופים ולביעור הרע מן העולם, ולא כלל לשם מטרה אחרת.
החסידים והצדיקים שבבני ישראל לא העזו להעיד על עצמם שהם כאלו לאור ענוותנותם וצדקתם . וזה מה שכתוב "וימסרו". השכנים של הצדיקים והחסידים העידו עליהם שהם כאלו, ואז גייסו אותם למלחמת מדיין, זו הכוונה "וימסרו".
ממלחמת מדיין שבאה לעקור הכל לומד ה"נתיבות שלום" למלחמת היצר. יש מלחמות מקומיות של היצר ויש מלחמות של היצר בנושא הצניעות שהם עקירת הכל. בחור שח"ו רואה דבר שאין הוא צריך לראות, נזקיו גדולים מאד כי הוא חי בסתירה והוא לא יראה שמחה בלימודו ובעבודת ה'. מי שחי בסתירה לעולם לא מרגיש שלמות ושמחה.
ופרשה זו מלמדת את דרכי מלחמת היצר לכל יחיד. שגם אצל אדם פרטי יש מה שקרוי מלחמה מקומית, שהיצה"ר מתגבר על ענין פרטי מיוחד, ויש מלחמה בבחינת בקש לעקור את הכל, שפחז עליו יצרו ומבקש לטורדו מן העולם ולעקור אותו לגמרי... ובעת שהיצה"ר נלחם במלחמה מקומית לא צריכים לנקוט בדרכים כאלו, אבל כאשר פחז עליו יצרו הדרך היא רק בכח של מסירות נפש" ("נתיבות שלום" פרשת מטות)
ממשיך הנתיבות שלום ומשוה בין מלחמת ישראל למדיין לבין מלחמת האדם עם יצרו. כשאדם נלחם ביצר הרע יש מלחמה מקומית ויש מלחמה כללית ביהדות בכללה, כאשר כל מטרת יצר הרע להפיל את האדם ולנתקו לגמרי מריבונו של עולם ואת הדביקות בו.
ב"בין הזמנים" צריך לשמור על צניעות בהקפדה יתירה. יש ציבור שמרשה לעצמו לראות במדיה דברים שאסור לראות הן כי הם נגד ההלכה או שגורמים לאיבוד רגשות. חובה על כל תלמיד ותלמיד לרשום לעצמו מהם הקווים האדומים שאיתם הוא נכנס ל"בין הזמנים".
כמו כן חשוב מאד לקבוע עיתים לתורה ב"בין הזמנים" שלא יהיה יום ללא לימוד תורה.
המדרש ב"עין יעקב" מביא דיון מהו הפסוק החשוב ביותר? דעה ראשונה אומרת:"שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד", דעה שניה "ואהבת לרעך כמוך", דעה שלישית ""אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם"
והלכה נפסקה עפ"י המדרש:
"שמעון בן פזי אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא את הכבש האחד תעשה בבוקר וגו'. עמד ר' פלוני על רגליו ואמר הלכה כבן פזי" (שאמר את הפסוק השלישי) (הקדמה לעין יעקב)
מה הפשט שהפסוק השלישי "את הכבש האחד..." הוא החשוב ביותר,הרי לכאורה שמע ישראל ואהבת את רעך חשובים יותר? מה שייך שנפסקה הלכה כמו דעה שלישית, הרי אין כאן שאלה הלכתית? אלא שהפסוק השלישי "את הכבש האחד..." מלמד אותנו על קביעות ויציבות בעבודת ה'. שני הפסוקים הראשונים הינם יסודות בעבודת ה' והפסוק השלישי הוא הדרך ליישום יסודות אלו.
חשוב שב"בין הזמנים" תהיה לנו קביעות שלא יהיה יום ולילהללא לימוד תורה.
כותב ספר החינוך:
"שנצטוינו בעבודה זו התמידית שהיא פַּעֲמַיִם ביום, בזריחת השמש ובנטותו לערוב, למען נתעורר מתוך המעשה הזה ונשים כל לבנו וכל מחשבותינו לדבקה בשם ברוך הוא, כאומרי כמה פעמים שהאדם נפעל וטבעו מתעורר לפי עסק מעשהו, ולכן בהיות האדם נכון בטבעו שצריך לתקן לו מזון פעמים ערב ובקר, נצטוה שישים מגמתו ועסקו בעסק עבודת בוראו גם כן שתי פעמים, לבל תהיה עבודת העבד לעצמו יתרה על עבודתו לרבו, וכל זה למה, כדי לעורר רוחו וחפצו תמיד לזכור את בוראו" (ספר החינוך מצוה תא)
בספר החינוך ישנו כלל חשוב שצריך ללוות אותנו כל חיינו "שלא תהיה עבודת עצמו גדולה מעבודת רבו". ומכיוון שאוכלים לפחות פעמיים ביום לכן יש שני קורבנות התמיד.
ספר החינוך מלמדנו שאם סיפוק הצרכים הגשמיים יהיה יותר מהסיפוק הרוחני אזי האדם לא יתמלא מהרוחניות בה הוא עוסק.
חובה עלינו שעיקר תשומת הלב תהיה ואז היא תשפיע על אישיות העובד.
כותב הראי"ה קוק:
"שנים ליום עולה תמיד. ישנם דברים, שלגביהם נחשב היום והלילה, המעל"ע כולו, לענין אחד, וישנם דברים, שאנו חושבים בהם את היום ואת הלילה, שעושים יחד ערכו של יום, לשני ענינים, שאע"פ שהם מחוברים יחד, בהטבעת כח היום, מ"מ התכן הפרטי הוא מתחלק בהם. וההבדל הוא, שאם אנו עוסקים בדבר, שאיננו צריך להמשך בלתי־פוסק, אלא שצריכים שלא יפסק לגמרי איזה ענין, או איזה כח של השפעה, אז די ביום אחד, ובפעם אחת במעל"ע כבר הוא מציל את הענין משיקועו. אבל אם אנו צריכים להמשיך איזה כח רוחני בצורה תמידית בלתי פוסקת כלל, אז אנו מוכרחים להשקיף על היום והלילה כעל שני חלקים, שאע"פ שהם ביחד עושים יום אחד, מ"מ א"א לדלג שום חלק רשום מחלקי הזמן, שלא תתפשט בו ההשפעה התדירית. וכאשר תכן התמיד הוא לבסס את העליה של הקדושה התדירית הבלתי פוסקת כלל, דוגמת החיים השוטפים תמיד בלא הפסק, צריכים להיות בשביל כך קרבנות התמיד מיוחסים ליום השלם, לפי חלקיו הכפולים, שנים ליום, עולה תמיד, שמפני שאנו עסוקים בעליה תמידית, וזרם קדושה וחיים שאינו פוסק, ע"כ הם מוכרחים להיות שנים ליום" (עולת ראיה חלק א)
אם אנו רוצים שפעולה מסויימת תשפיע עלינו כל הזמן ולא רק שתהיה תזכורת, אזי צריך שני קורבנות יום וליל. מטרת לימוד התורה שישפיע על האדם וירומם אותו ולכן צריך לקבוע עיתים לתורה יום ולילה ב"בין הזמנים".
ב"בין הזמנים" צריך האדם להשתמש להוציא מהכוח אל הפועל כוחות שבמשך כל השנה לא באים לידי ביטוי וכולם לשם עבודת ה'. ולזכור כי כל הכוחות מאת ה' ולמען קידוש ה' בעולם.
וכך כותב ה"שפת אמת":
"וודאי הכל משמים, אך כל זמן שאדם המקבל יודע וזוכר שבא לו משמים ודבוק בכח הנתינה נקרא מתנת שמים, ואז הזוכה בהם זוכה בכל, ולא כשנפסק ידיעה זאת. וזהו שנאמר אל יתהלל בחכמתו וכו', דוקא שסובר שהוא שלו, אך בזאת יתהלל וכו' השכל וידוע אותי וכו', פירוש אם יודע שהוא ממנו יתברך ודבוק בכח הנותן אז יתהלל. וזהו שאומר בזמן שהוא מתנת שמים, פירוש כל זמן שזוכר שהוא מתנת שמים כנ"ל, אבל החוטפין להם ומפסיקין כח הנותן אז אינו דבר של קיימא" (שפת אמת פר' מטות)
יה"ר שנזכה לבער את הרע מהעולם ונתפלל ונלמד להצלחת המלחמה וכל הפצועים יירפאו וכל החטופים ישובו לשלום. אמן כי"ר.
