שיחת רה"י לפר' בהעלותך
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור קשה לדבר השבוע, אבל יש חובה לדבר והשיחה נתינת לעילוי נשמת תלמידנו הקדושים הי"ד.
מה שמייחד את שלשתם זה תורה ומידות.
מה ששמענו מהקדושים על החשיבות להילחם בעזה מלחמת מצוה ועל הנכונות למות על קידוש ה', לא היו נאמרים אם הם לא היום מלאים בתורה.
מה שלמדנו מהם על הארת פנים על שמחה מתמידית ונתינה תמידית, לא היה ללא תורה ועבודת ה'.
ולכן חובתנו להתמלא בעמלה של תורה ובעבודת המידות.
מה החשיבות להיות בעל מידות ולעבוד עליהן? מה החשיבות בעבודת על המידות?
אני מבקש להביא ג' סיבות על החשיבות של עבודת המידות.
הרב וולבה מאריך להסביר שהאדם צריך להיות קשוב לקולו הפנימי. אך מי שאין לו מידות טובות לא יכול להיות קשוב לקולו הפנימי כי התאוות והרצון לסיפוק מיידי לא יאפשרו לו זאת.
כתוב הרב וולבה:
"למה אנחנו איננו מרגישים מקירבתה של תורה תשובה ותפילה, הרי מאמינים אנחנו ובחרנו כבר בתורה ומצות ולמה עדיין הדברים רחוקים מאתנו בעבודתנו היום יומית...דשבת קה: המקרע בגדיו בחמתו... יהא בעיניך כעובד עבודה זרה. אמר רבי אבין מאי קראה לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר איזהו אל זר שיש בגופו של אדם הוי אומר זה יצר הרע...היצר הוא אל זר באדם...יצה"ר הוא כח של זרות באדם... ומגביר מדות וכחות שלא במקום הצורך ומסיתם לעבירות ממש. זהו כח של זרות באדם. אם הוא משתלט על האדם, הוא נעשה זר לעצמו, זר לזולתו וזר לבוראו.... חמדת כסף ותענוגים ורדיפת כבוד מעבירה את האדם על דעתו עד שמתנכר לעצמו לגמרי, והקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם – היינו מעולמו הפנימי, האמיתי. בעל גאוה כל כך זר לעצמו עד שאינו מכיר ואינו רואה כלל את עצמו כפי מה שהוא באמת..... כח נורא הוא, ה'אל זר', ההופך את האדם להיות זר לעצמו, לזולתו ולבוראו – זר ממש, בלי רגש, בלי הבנה, בלי קשר, בלי אהבה! וכח זה טמון בכל מדה רעה...מעתה נחזור לשאלתנו למה אנחנו בפנימיותנו כל כך רחוקים מהתורה שהיא קרובה אלינו כל כך ולמה איננו נמשכים אליה ואל העבודה "כברזל אחרי אבן השואבת" כביטוי המס"י. מעתה התשובה היא חותכת ומרה "לא זכה-זרה הימנו" לא זכינו עדיין אין אנחנו בבחינת "וזך ישר פעלו" להזדכך אנו צריכים...וכדי להבינם עלינו לבטל ההנחה שהתורה נלמדת רק מספרים, וכך מה שאדם יודע יותר ספרים- יותר גדול הוא בתורה; הן בודאי "ליגריס" צריך מתוך ספר, אך "למיסבר" מוכרח האדם מעצמו. על השאלה "מהיכן למד אברהם את התורה" השיבו חז"ל "מעצמו למד תורה". ויש לנו לדעת כי עד היום תלמיד חכם אמיתי לומר תורה "מעצמו" אלא שאברהם אבינו ע"ה היה צריך ללמוד כל תרי"ג המצוות מעצמו כי לא היה לו רב ואנחנו כבר מוצאים לפנינו תושב"כ ותושבע"פ, אבל אחרי כל העיון בספרים אם האדם אינו מגיע "למיסבר" מעצמו עדיין אינו ת"ח...לזה צריכים להפתח להלומד מעיינות החכמה בתוך לבו... על זה באים חז"ל להעמיד אותנו כי מעינות אלה חופר האדם בתוך לבו על ידי קנין המ"ח מידות, שכל אחת מהן היא "באר מים חיים", וכאשר "באר" המידות פתוחה נובע לתוכה "מעין" התורה. הן כל עוד שמידות רעות מקננות בלב האדם מעין חכמתו סתום..לב טוב... וכביאור החסיד.. הרי כדי להיות מעין המתגבר צריך להיות בעל לב טוב. כשהלב הוא כליל כל המידות הטובות הוא נהיה באר מים חיים שכחות הנשמה הקדושה מפכים בה" (עלי שור)
להיות "בן תורה" זה לא רק לימוד מספר. תלמיד חכם אמיתי לומד מעצמו. צריך להקשיב לחלק אלוק ממעל. אם עובדים על המידות החלק אלוק ממעל גדל ומכוון אותנו מה לעשות. התורה היא לא רק יידע אלא היא תורת חיים, כדי שהתורה תהיה תורת חיים חייבים שהחלק אלוק ממעל יהיה דומיננטי באדם.
הסיבה השניה. באנו לעולם לקדש שם שמים. מי שאינו בעל מידות אינו מקדש שם שמים כי הוא לא מהווה דוגמא אישית ואנשים לא רוצים להיות כמוהו.
בפרשתנו כתוב:
"וַיְהִ֤י הָעָם֙ כְּמִתְאֹ֣נְנִ֔ים רַ֖ע בְּאָזְנֵ֣י ה' וַיִּשְׁמַ֤ע ה' וַיִּ֣חַר אַפּ֔וֹ וַתִּבְעַר־בָּם֙ אֵ֣שׁ יְהֹוָ֔ה וַתֹּ֖אכַל בִּקְצֵ֥ה הַמַּֽחֲנֶֽה: וַיִּצְעַ֥ק הָעָ֖ם אֶל־משֶׁ֑ה וַיִּתְפַּלֵּ֤ל משֶׁה֙ אֶל ה' וַתִּשְׁקַ֖ע הָאֵֽשׁ: וַיִּקְרָ֛א שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא תַּבְעֵרָ֑ה כִּי־בָֽעֲרָ֥ה בָ֖ם אֵ֥שׁ ה': וְהָֽאסַפְסֻף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבּ֔וֹ הִתְאַוּ֖וּ תַּֽאֲוָ֑ה וַיָּשֻׁ֣בוּ וַיִּבְכּ֗וּ גַּ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֣אמְר֔וּ מִ֥י יַֽאֲכִלֵ֖נוּ בָּשָֽׂר: זָכַ֨רְנוּ֙ אֶת־הַדָּגָ֔ה אֲשֶׁר־נֹאכַ֥ל בְּמִצְרַ֖יִם חִנָּ֑ם אֵ֣ת הַקִּשֻּׁאִ֗ים וְאֵת֙ הָֽאֲבַטִּחִ֔ים וְאֶת־הֶֽחָצִ֥ירוְאֶת־הַבְּצָלִ֖ים ואֶת־הַשּׁוּמִֽים:וְעַתָּ֛ה נַפְשֵׁ֥נוּ יְבֵשָׁ֖ה אֵ֣ין כֹּ֑ל בִּלְתִּ֖י אֶל־הַמָּ֥ן עֵינֵֽינוּ: וְהַמָּ֕ן כִּזְרַע־גַּ֖ד ה֑וּא וְעֵינ֖וֹ כְּעֵ֥ין הַבְּדֹֽלַח:שָׁ֩טוּ֩ הָעָ֨ם וְלָֽקְט֜וּ וְטָֽחֲנ֣וּ בָֽרֵחַ֗יִם א֤וֹ דָכוּ֙ בַּמְּדֹכָ֔ה וּבִשְּׁלוּ֙ בַּפָּר֔וּר וְעָשׂ֥וּ אֹת֖וֹ עֻג֑וֹת וְהָיָ֣ה טַעְמ֔וֹ כְּטַ֖עַם לְשַׁ֥ד הַשָּֽׁמֶן: וּבְרֶ֧דֶת הַטַּ֛ל עַל־הַמַּֽחֲנֶ֖ה לָ֑יְלָה יֵרֵ֥ד הַמָּ֖ן עָלָֽיו:וַיִּשְׁמַ֨ע משֶׁ֜ה אֶת־הָעָ֗ם בֹּכֶה֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔יו אִ֖ישׁ לְפֶ֣תַח אָֽהֳל֑וֹ וַיִּֽחַר־אַ֤ף ה'֙ מְאֹ֔ד וּבְעֵינֵ֥י משֶׁ֖ה רָֽע: (במדבר פרק יא פסוקים א-י)
לכאורה התגובה של ה' לא מתאימה לחטא, זה בלי פרופורציה?
כותב רש"י:
"מאחר שאינן מבקשים אלא עלילה לא תספיק להם, סופן לדון אחריך, אם אתה נותן להם בשר בהמה גסה, יאמרו דקה בקשנו, ואם אתה נותן להם דקה, יאמרו גסה בקשנו, חיה ועוף בקשנו, דגים וחגבים בקשנו" (רש"י במדבר פרק יא פסוק כב)
התלונה של העם נובעת ממידות לא טובות ולא מסתפקים בשום דבר וכל הזמן מקטרים, ולכן מענה מקומי לא יפתור את מצוקתם כי אז יתלוננו על משהו אחר.
כותב נתיבות שלום:
" הקביעה מה חטא חמור תלויה בדבר אחד, עד כמה הוא מרחיק מהשי"ת, שככל שהחטא מרחיק יותר מהשי"ת וככל שהוא יותר בניגוד לדביקות בהשי"ת הרי זה חטא חמור יותר" (נתיבות שלום פרשת בהעלתך)
מסביר נתיבות שלום, שה' הגיב בצורה חמורה והעניש את העם כי טענותיו נבעו מריחוקם מה' מכח תאוותם וקלקול מידותיהם. ועונש נקבע לא לפי חומרת העוון אלא לפי ריחוקם מה'.
הפתרון היה למנות שבעים איש זקנים. זה הפתרון לטווח ארוך שילמדו את העם תורה ואז העם ירצו לעבוד על המידות שלהם.
לפעמים אנו רוצים שיהיה לנו טבע אחר. הקב"ה אומר לנו לא כך, בטבע שיש בנו צריך לעבוד אותו. אווירה נכונה מלאה תורה גורמת שהטוב הנמצא באדם נהיה דומיננטי ועוצמתי, ואז האדם יכול לעמוד באתגר ההתמודדות וחלק האלוק ממעל פורץ החוצה.
שבעים הזקנים ה' ממנה אותם כדי ליצור אווירה של תורה וקדושה, אווירה שתגרום לבני האדם לשאוף לגדלות ולא לתאוות.
כשסיפרתי לאנשי התקשורת שבאו לראיין אותי, שתלמידנו הי"ד אמרו שהם מוכנים למסור את נפשם למען כלל ישראל כי זה רצון ה', הם היו מאד מופתעים והמומים. הסברתי להם שצריך להבין שזה מכוח התורה ומידות מתוקנות.
שאלו אותי מהתקשורת אם אין לי שאלות אמונה לה' לאחר ששלשת תלמידנו נהרגו על קידוש ה'?
כותב הרב וסרמן:
"מעשה באדם שלא הבין כלל בחקלאות, פגש איכר ובקשו שידגים לו מלאכתו. נעתר האיכר בשמחה והזמינו לצאת עמו לשדה, ולראותו בעבודתו. ראה האורח כברת הארץ מוריקה ועלז ליבו. לפליאתו, נטל האיכר מחרשה ופילח את רגבי הקרקע כשהוא עוקר את מרבד הדשא המרהיב. "היצאת מדעתך?" שאל האורח, "הן השדה הייתה כה מוריקה, ועתה הפכת אותה לשממה!" הרגיעו האיכר: "המתן נא בסבלנות, ותבין". למחרת נטל האיכר שק מלא גרעיני דגן בשלים, טובים למאכל, נשאם לשדה והחל משליכם על פני הרגבים "מה אתה עושה", הזדעק האורח, הלא אתה משחית גרעינים טובים לריק!" והאיכר הרגיעו: "המתן נא בסבלנות, ותבין". לא הסתפק בזריית הגרעינים, אלא חרש את השדה בשנית, כדי להעמיק את הזרעים בקרקע ולחפותם באדמה. בכך אבדם כליל, ואי אפשר עוד ללקטם! ברם, לא עברו ימים רבים והזרעים החלו לנבוט, שבלים תמירות עלו, עמוסות גרעינים. "עתה אני מבין", חשב האורח. הסבלנות השתלמה. אך מה גדלה תמיהתו כאשר האיכר נטל מגל והחל לקצור בשיבולים, שנפלו שדודות על פני השדה! "לשם מה ידעת וכילית כוחך, אם משחית אתה הכול במגלך!"התרעם האורח. והאיכר בשלו: "המתן נא בסבלנות, ותבין". אלם האיכר אלומות, עשאן גורן – ואז החל להתעמר בתבואה, לענותה בשיטתיות: דש במורג חרוץ, הניפה וזרה אותה לרוח, נטל את הגרעינים והכניסם לרחיים, טחנם עד דק, והפך את כל יגיעו לעפר… בכך לא הסתפק: הניע את האבקה בכברה וטלטלה עד אשר נגרה – ואז שפך עליה מים והפכה לבוץ… והאורח רואה ותמה: "מה שיעור ההתעללות?!"… אך מסתבר, שייסורי התבואה לא תמו: עתה נטל את גוש העיסה והחל חובט בו במרץ, בכוח רב לש עוד ועוד, שוב ושוב. ואף בכך לא נחה דעתו. הסיק תנור בחום רב, תלש נתח מן העיסה ושמו בתנור הלוהט! "עצור" האורח לא יוכל עוד להתאפק: "ראה, כשמרטת, כשזרקת, כשכתת, כשטלטלת, כשהפכת לרפש והכית בחמת זעם, החרשתי, אבל עתה – הרי כעת עומד אתה לשרוף הכול באש, לאבד כליל – הנתבלעה עליה דעתך?!"… והאיכר ענה: אם התאזרת עד כה בסבלנות, אם כבר המתנת עד לשלב הזה – מדוע לא תמתין עוד רגעים מספר ותבין הכל?!… האיכר כאן הוא משל לבורא יתברך ואנו משולים לאותו אורח נבער מדעת המתבונן במעשיו ראינו מה עברנו באלפיים שנות גלות כמה צרות ומצוקות על גבנו חרשו חורשים דשו והתעמרו כתתו ועפרו לעפר טחנו עד דק והפליאו בנו מכותיהם ועל הכל התאפקנו קבלנו דין שמים באהבה ככתוב וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מיסרך (דברים ח ה) ועתה משליכים אותנו לאש אות הוא כי קרוב קץ הפלאות וקרובה ישועתנו לבא במהרה בימינו ממש".
וזו הסיבה השלישית מדוע חייבים להידמות לה' ולהיות בעל מידות ולעבוד על מידותינו, כי מי שאינו בעל מידות והוא גאוותן הוא לא מתבטל לה' וממילא לא תהיה לו אמונה תמימה.
אבא של שלום מנחם הי"ד אמר לי כאשר באתי לביתו במוצאי שבת, שהוא יודע ששלום נמצא במקום הטוב לו ביותר. הוא לא היה אומר זאת אם הוא היה בעל גאווה וחושב שהוא מבין ויודע.
כותב הרב טייכטל הי"ד:
"מגודל הצרות וההריגות והרדיפות שיעשו לעם בני ישראל באחרית הימים קודם ביאת המשיח מזה לבד יש להכיר זמן התנוצצות אור של משיח....וכל אלו הצרות והגדרות הקשות והשמד הבאים עלינו בעת הזאת עלינו לישא באהבה ובחיבה ולסבול בכל מאמצי כחינו כי הם חשובים לנו כקרבן כליל ועולה.... בחינת רוממות וגדלות.... מתוך עניות ודחקות..... בעת שנהיה בבחינת אין עושין רצונו של מקום תהיה הגאולה מוכרחת להיות מתוך תוקף הצרות ודחקות ועניות ... ישלימו הזכות שהיתה לנו ע"י שמירת התורה והמצוה" (אם הבנים שמחה)
הצרות מקרבות את הקץ. אמרתי לאנשי התקשורת הקב"ה הוא אבא והוא עושה עבורנו את הטוב. יש לנו כאב ובכי אך לא תלונות ושאלות.
הרמח"ל כותב:
העולם הזה מונהג בנהגת המשפט ולכן הוא מלא בצער ויסורין..... להנהגת הייחוד לעתיד לבוא לגילוי שמו יתברך בעולם שכל כולו טוב ואין עוד מלבדו" (הרמח"ל-דעת תבונות)
המשנה באבות כותבת:
"אמר להם, צאו וראו לב איזוהי דרך ישרה שידבק בה לג האדם. רבי אליעזר אומר, עין טובה.רבי יהושע אומר, חבר טוב.רבי יוסי אומר, שכן טוב. רבי שמעון אומר, הרואה את הנולד. רבי אלעזר אומר, לב טוב. אמר להם, רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו דבריכם" (מסכת אבות פרק ב משנה ט)
כיצד לב טוב מביא לרואה את הנולד? מסבירים המפרשים שמי שיש לו לב טוב יש לו ענווה ואז הוא יכול להבין שדברים לוקחים תהליכים ויכול לראות את הנולד, וזה מה שמסופר על ר"ע כפי שמופיע במסכת מכות:
"לכך אני מצחק דכתיב +ישעיהו ח'+ ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו וכי מה ענין אוריה אצל זכריה אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה באוריה כתיב +מיכה ג'+ לכן בגללכם ציון שדה תחרש [וגו'] בזכריה כתיב +זכריה ח'+ עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת בלשון הזה אמרו לו עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו" (תלמוד בבלי מסכת מכות דף כד)
להיות בעל מידות זה דורש עבודה כי באוטומט האדם רוצה סיפוק מיידי, ובעל מידות מבין שתפקידו לכבוש את הסיפוק המיידי ולא לשים את עצמו בראש הפירמיאדה.
יהי רצון שנזכה למלא את צוואתם, ולאור זאת נזכה לקדש שם שמים כל חיינו.
