שיחה לפר' כי תשא: חטא העגל ושבירת הלוחות
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
פרשתנו היא אחת הפרשות הדורשות ביאור רב.
1)מה גורם לעם ישראל לחטוא בחטא ע"ז תיכף למתן תורה?
2)משה שובר את הלוחות ללא ציווי ה' אלא מדעתו. מדוע הוא עושה זאת? מדוע שלא יניח את הלוחות בצד וכאשר בני ישראל יחזרו בתשובה הוא יתן להם את הלוחות?
3)רש"י כותב שמשה אומר לקב"ה "אתה הוא שגרמת להם". מה כוונת רש"י? כיצד ניתן בכלל לכתוב דבר כזה?
כתוב בפרשתנו:
"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מידו מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר" (שמות פרק ל"ב פסוק י"ט)
כתוב בגמ':
"ג' דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה עמו...ושבר את הלוחות הוסיף יום אחד מדעתו... שבר את הלוחות מאי דריש אמר ומה פסח שהוא אחד מתרי"ג מצות אמרה תורה (שמות יב, מג) וכל בן נכר לא יאכל בו התורה כולה [כאן] וישראל מומרים על אחת כמה וכמה ומנלן דהסכים הקב"ה על ידו שנאמר (שמות לד, א) אשר שברת ואמר ר"ל יישר כחך ששיברת" (תלמוד בבלי מסכת שבת דף פז.)
כשמשה היה בשמיים ה' מודיע לו שהעם חטא, וא"כ הוא כבר ידע על החטא ובכל זאת הוא לקח איתו את הלוחות. מה השתנה, מדוע הוא החליט לשבור את הלוחות?
בפסוקים האחרונים בסוף פרשת "וזאת הברכה" כתוב:
"וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְקֹוָק פָּנִים אֶל פָּנִים: לְכָל הָאֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְקֹוָק לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ: וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים פרק ל"ד פסוקים י'-י"ב)
וכותב רש"י:
"לעיני כל ישראל - שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר (לעיל ט, יז) ואשברם לעיניכם, והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר (שמות לד, א) אשר שברת, יישר כחך ששברת" (רש"י דברים פרק לד פסוק יב)
רש"י במקום מפרש שמדובר על מעשה שבירת הלוחות: "יישר כוח ששיברת". שבירת הלוחות נבחרה להיות הדבר האחרון המסיים את התורה. לכאורה זו בושה לעם ישראל. מדוע התורה בחרה לסיים את התורה דווקא בשבירת הלוחות? מה הצוואה של שבירת הלוחות לדורות?
נאמר בפרשתנו:
"וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל יְקֹוָק וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב: וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שמות פרק ל"ב פסוקים ל"א-ל"ב)
וכותב רש"י במקום:
"אלהי זהב - אתה הוא שגרמת להם, שהשפעת להם זהב וכל חפצם, מה יעשו שלא יחטאו. משל למלך שהיה מאכיל ומשקה את בנו ומקשטו ותולה לו כיס בצוארו ומעמידו בפתח בית זונות, מה יעשה הבן שלא יחטא" (רש"י שמות פרק לב פסוק לא)
ה' רוצה להשמיד את עם ישראל. משה אומר לה' אתה קורא לזה אלהי מסכה ואני קורא לזה אלהי זהב. מה זה משנה אם זה מסכה/זהב? ומדוע אם זה "אלהי זהב" זו סיבה שה' ימחל לעם ישראל ולא ישמידו?
משה אומר לקב"ה שהוא הגורם לחטא. משל לאב שהעמיד את בנו בפתח של בית בושת עם כיס(כסף),
מה יעשה הבן ולא יחטא? מהי באמת האשמה כלפי הקב"ה!
מסביר החכם למלך כוזר, שהעגל נוצר מתוך רצון של עם ישראל להתחבר להקב"ה ע"י מתווך ואין כאן חטא ע"ז רגיל. ברגע שעם ישראל חשב שמשה מת כביכול, חרב עליו עולמו והוא הרגיש שהוא זקוק למתווך בינו ובין ה'. העגל היה אמור לחבר אותו לבורא עולם. הכוזרי מסביר שעם ישראל לא התכוון לעבוד ע"ז, אלא שהוא חשב שאין הוא מסוגל להתקשר ולעבוד את ה' ללא מתווך. עד חטא העגל היה זה משה רבינו, וכעת שלפי הבנתו משה מת הוא חייב למצוא מתווך ומקשר אחר, ולכן בנה את העגל.
כתוב בהקדמה של הזוהר:
"רבי שמעון: רז זה לא נתגלה, מלבד יום אחד שהייתי על חוף הים, ובא אליהו ואמר לי: רבי, ידעת מהו 'מי ברא אלה'? אמרתי לו: אלו השמים וצבא מעשה הקב"ה"... אמר לי: רבי, דבר סתום היה לפני הקב"ה, ונתגלה בישיבה של מעלה.. בשעה שהסתום מכל סתומים חפץ להתגלות, שעה בראשונה נקודה אחת, וזה עלה להיות מחשבה. צייר בה כל ציורים, חקק בה כל חקיקות, וחקק בתוך המאור הקדוש הסתום חקיקת ציור סתום אחד, קודש קדשים, בניין עמוק היוצא מתוך מחשבה, ונקרא 'מי'.. חפץ להתגלות ולהיקרא בשם, ונתלבש בלבוש יקר מאיר וברא 'אלה'.. נתחברו האותיות אלו באלו, ונשלם השם 'אלקים'... ואותם שחטאו בעגל, על רז שלנו, אמרו: 'אלה אלהיך ישראל'.. בא רבי אלעזר וכל החברים ונשתטחו לפניו, בכו ואמרו: אילמלא לא באנו אלא לשמוע זה דיינו" (הקדמת הזהר)
בני ישראל רוצים מתווך אבל הם לא בדקו אם זה פועל, אז מדוע הם שמחים ורוקדים אולי ה' לא מסכים שהעגל יהיה המתווך? כאשר משה ירד לארץ וראה את הריקודים והמחולות סביב העגל וראה שבני ישראל כלל לא בודקים האם ה' מסכים למתווך זה, הוא הבין שגורם החטא הוא העובדה שבני ישראל לא הורגלו לשום התמודדות ולכן כאן יש קושי, אין להם דרך נכונה לפתרון. ולכן שבירת הלוחות מטרתה להתחיל דרך חדשה של השתתפות "עמל האדם בסייעתא דשמיא".
משה רבנו לפי ההקדמה של הזוהר הבין מהו שורש החטא, וזה משטחיות מחוסר התמודדות. עם ישראל חווה ניסים גלויים, והשגחת ה' בעולם ברורה. חוסר העמל, חוסר ההתמודדות יצר את השטחיות וחוסר ההפנמה של התורה. כאשר אדם מתמודד ועמל, הוא קונה את הדבר. ההתמודדות והעמקה יוצרים קנין.
משה רבנו מבין שהגיע הזמן לניסים נסתרים ולא גלויים. הגיע הזמן להתמודדות, ללוחות אחרים, ללוחות של "פסל לך". אם אין עמל אין עומק, אין רכישה, ואז זה לא נהפך להיות חלק מהאדם. ה"פסל לך", בא לסמל את העמל, את העשיה של האדם. ולכן בניגוד ללוחות ראשונים, בלוחות שניים יש שכחה, כדי ליצור את עמל האדם. כמו כן, סביב הלוחות השניים יש את התורה שבעל פה.לאור זאת משה שובר את הלוחות, כי הוא מבין שהם זקוקים ללוחות אחרים-לוחות שמשה פוסל אותם-לוחות שהאדם פעיל ולא סביל.
כל אדם מתמודד עם קשיים מסוימים. לא מעט האדם שואל את עצמו, מדוע מביא עליו ה' התמודדות מסויימת, ולא מעט פעמים שאין לאדם את הכוח הנפשי הנדרש להתמודד. באה פרשתנו ומסבירה את ערך ההתמודדות וחשיבותו. ה' מביא על האדם התמודדות מסוימת כדי שיעמול ויכבוש ויתגבר על ההתמודדות. כאשר האדם לא מתמודד הוא לא מודע לכוחותיו ולא מפתח אותם. וכשאין כוחות לא מרגישים שיכולים להתקשר אל ה' ללא מתווך. ולאור זאת, כל חטא העגל נבע בגלל השגחת ה' הגלויה והניסית ונתינת השפע הרב, שגרם לריקנות אצל האדם ולחוסר כוח להתמודד.
כותב האברבנאל:
"וגם צוה הקדוש ברוך הוא בזה, לפי שראה שהדברים הא-להיים מכל צד, לא יתקיימו ביניהם. כי הלוחות הראשונות, שהלוחות היו מעשה א-להים והמכתב מכתב א-להים, לא נתקיימו ביניהם. לכן צוה למשה, שבלוחות השניות, יעשה הוא עליו השלום את גופן, והשם יתברך יתן בהם את הצורה שהיא הכתיבה, ובזה יתקיימו" (אברבנאל פרשת שמות פרק לד פסוק א-י)
המצב האידיאלי הזה של קדושה בלי עבודה זה דבר שאין לו קיום. זה טוב למצב של לפני החטא שבו בני ישראל במדרגת מלאכים ויצר הרע הוא מחוץ לאדם (כמדרגת אדם הראשון לפני החטא), ואז אין האדם זקוק ליצירתיות, עמל והתמודדות, אך אינו מתאים למצבו של האדם לאחר החטא.
כותב הנצי"ב:
"והכוונה בכל זה דבלוחות הראשונות לא ניתן כח החידוש אלא מה שקיבל משה דיוקי המקראות והלכות היוצא מזה אבל לא לחדש דבר הלכה ע"י י"ג מדות וכדומה הויות התלמוד. ולא היה תורה שבע"פ, אלא דברים המקובלים מפי משה, ומה שלא היה מקובל היו מדמים מילתא למילתא. אבל בלוחות השניות ניתן כח לכל תלמיד ותיק לחדש הלכה ע"פ המדות והתלמוד ... ומזה הטעם עצמו צוה הקב"ה שיהיה הלוחות השניים בפיסול ידי משה, לא משום שלא זכו למעשה א-להים, אלא להורות דהלכה המתחדשת בכח לוחות הללו היא השתתפות עמל האדם בסיעתא דשמיא כמו עצם הלוחות שהיה מעשה משה וכתיבת הקב"ה.. "... וכ"ז דברי גאון. דבזה הפרט היה לוחות שניות מכובדים מן הראשונות. דאע"ג שקדושת הראשונים היתה נעלה מהם, וממילא אלו לא נשברו היו נוח להגיע להוראה ע"י סברא ודמוי מילתא למילתא יותר מכאשר נשברו. אבל כאשר נתקלקלנו והננו נצרכים להיות יגעים ולשנן חרבה של תורה לזה מסוגל יותר לוחות אחרונות וכדומה לזה היו אח"כ שני התלמודים. דהירושלמי קדושתו רבה מהבבלי באשר נעשה ע"י אמוראי קמאי (ראשונים) ... וגם כי קדושת ארץ ישראל היה מועיל, מכל מקום הרי ידענו דכח תלמוד בבלי מכובד מהירושלמי. ואע"ג שנקרא בסנהדרין דכ"ז במחשכים הושיבני זה תלמוד בבלי מכל מקום אינו לגנאי ח"ו אלא כחה הנפלא להאיר הלכה אפי' במחשכים היינו בבבל וחו"ל שאין בה אור ארץ הקודש ולולי כח התלמוד בבלי לא הגענו לאור ההוראה שם. ומעין זה בבחינה עליונה היה הבדל בין לוחות ראשונות לאחרונות" (הנצי"ב - העמק דבר על שמות פרק לד פסוק א)
פסולו של משה מסמל את "השתתפות עמל האדם עם סייעתא דשמיא", את התהוותה של תורה שבעל פה.
אנו לומדים לימוד בעיון, כי זה לימוד מעמיק, לימוד בהתמודדות היוצר קניין ונהפך להיות חלק מהלומד. בלוחות שניים יש שכחה בכוונה כדי שיהיה עמל ואדם יעמיק בלימוד בהבנות שונות בסוגיה. מכאן החשיבות הרבה בחזרה וסיכומי הסוגיות.
כותב המהר"ל:
"ישראל קודם שחטאו היו ישראל במדרגה שאינה ראויה לעולם הזה ומצד הזה נתן השם יתברך אל ישראל לוחות כאשר היו במדרגת המלאכים, עד אחר שחטאו והיה מדרגת ישראל כאשר ראוי לפי המציאות אשר ראוי לעולם הזה ולכך דוקא בלוחות השניות שהיו מעשה משה והוא ראוי לפי מדרגת עולם הזה, ודבר שהוא ראוי לפי המציאות נאמר בהן כי טוב" (מהר"ל - תפארת ישראל פרק לה)
מסביר המהר"ל, שדווקא הלוחות השניים כתוב בהם טוב, כי למרות שהם קדושים פחות הם אלו שיוצרים את הקניין והעמל והם אלו שמצמיחים ומעלים את האדם ע"י נצחון בהתמודדות, ולכן הם טובים כי על ידם האדם מתעלה ומתרומם.
חטא העגל נבע מרצון טוב שנובע בלי להעמיק ובלי התמודדות, ולכן משה שובר את הלוחות לסמן שצריך להתחיל תקופה אחרת של יצירתיות התחדשות והעמקה.
כותב הגרי"ד סולובייצ'יק:
"על ידי זה שניתן להם אח"כ בעל פה נתעלו בה ישראל מעלה גדולה יותר, דמקודם דכל התורה הי' רמוז בהלוחות היו ישראל והתורה שני עניינים, דישראל הם המקיימים להתורה ושומרים אותה והיו אז בבחינת כלי שמונח בו התורה, וכמו ארון הקודש שמונח בו הספר תורה והוא תשמישי קדושה, אבל אח"כ דניתן להם התורה שבע"פ נמצא דישראל הם בבחינת קלף של תושבע"פ, וכמאמר הכתוב 'כתבם על לוח לבך' וכמו שהקלף של ס"ת הוא עצם הקדושה ולא תשמיש, דהקלף והכתב שכתוב בו שניהם ביחד הם ס"ת, כמו כן התורה וישראל כולא חד הוא, אמנם לא כל אדם יוכל להשיג כל התושב"פ כמו שהיו על הלוחות הראשונים, רק כל אחד ואחד זוכה בה לפי מדרגתו ולפי יגיעתו בתורה הקדושה ורק משה רבינו השיג כל מה שניתן בכח אנושי להשיג בהתורה, ונמצא נעשה גופו קדוש כגוף של תושבע"פ ,וכמו שבלוחות הראשונים היו כתובים כל התושבע"פ כמו כן אח"כ היו כתובים בראשו של משה כל מה שניתן לאדם רשות להשיג בהתושבע"פ" (הגרי"ד סולובייצ'יק-שו"ת בית הלוי דרושים דרוש יח)
הגרי"ד סולובייצ'יק במשלו שהלוחות השניים ותורה שבע"פ יוצרים קשר של קלף תורה, מדגיש את קניין התורה הרב הנוצר ע"י חידוש יצירה ועמל. אדם היוצר התורה והוא נהפכים להיות אחד וזה רק בלוחות השניים.
התורה מסיימת דווקא בשבירת הלוחות כהקדמה לתורה שבעל פה ולהסביר את חשיבותה וייחודה.
כותב משך חכמה:
"הענין, כי התורה והאמונה המה עיקרי האומה הישראלית וכל הקדושות א"י וירושלים כו' המה פרטי וסניפי התורה ונתקדשו בקדושת התורה, ולכך אין חילוק לכל עניני התורה בין במקום בין בזמן והיא שוה בא"י ובחו"ל [לבד מצות התלוים בארץ] וכן הוא שוה בין לאדם הגבוה שבגבוהים, משה איש האלקים להשפל שבשפלים, ואם יעבור אחד מהמה על אחת ממצות ד', דת אחד לו עם השפל שבשפלים, ומשה לא קראו התורה רק סרסור, אבל אין התיחסות התורה לו והתורה היא מחויבת המציאות כי קוב"ה ואורייתא חד וכמו שהוא מחויב המציאות כן התורה, ומציאותה אינו תלוי רק בעילת העילות ית"ש..... והמה כאשר ראו כי בושש משה נפלו מאמונתם ובקשו לעשות להם עגל ולהוריד על הצורה ההיא רוח ממעל ולשפוט ע"ז כי הוא מרכבה לאלקות והוא המשגיח בעולם השפל... וע"ז צווח משה ככרוכיא, האם תדמו כי אני ענין ואיזו קדושה בלתי מצות ד', עד כי בהעדר כבודי עשיתם לכם עגל, חלילה גם אני איש כמוכם, והתורה אינה תלויה בי, ואף אם לא באתי היתה התורה במציאותה בלי שנוי חלילה, והראיה כי ל"ח שנה שהיו נזופים במדבר לא היה הדבור מתיחס למשה ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה ענינים קדושים בעצמם, חלילה, השי"ת שורה בתוך בניו, ואם המה כאדם עברו ברית, הוסר מהם כל הקדושה והמה ככלי חול באו פריצים ויחללוה וטיטוס נכנס לקה"ק וזונה עמו ולא ניזוק, כי הוסר קדושתו. ויותר מזה הלוחות מכתב אלקים, גם המה אינם קדושים בעצם רק בשבילכם, וכאשר זנתה כלה בתוך חופתה המה נחשבים לנבלי חרש ואין בהם קדושה מצד עצמם, רק בשבילכם שאתם שומרים אותם. סוף דבר אין שום ענין קדוש בעולם ויוחס לו העבודה והכניעה, רק השי"ת שמו הוא קדוש במציאותו המחוייבת ולו נאוה תהלה ועבודה, וכל הקדושות המה מצד צווי שצוה הבורא לבנות משכן לעשות בו זבחים וקרבנות לשם הי"ת בלבד, והכרובים חלילה אין להם עבודה ושום מחשבה וענין... כי אין שום קדושה וענין אלקי כלל בלעדי מציאות הבורא ית"ש, ואם הביא הלוחות היו כמחלפים עגל בלוח ולא סרו מטעותן, אולם כאשר שבר הלוחות, ראו איך המה לא הגיעו אל מטרת האמונה בד' ותורתו הטהורה..... המה שבורים ולוחות שפסל משה המה השלמים, להראות כי אין בנברא קדושה בעצם רק מצד שמירת ישראל התורה כפי רצון הבורא ית"ש הקדוש, הנמצא האמיתי, הבורא הכל ית"ש וזכרו... ולכך אמר הקב"ה לך רד כי שחת עמך, במה שחת, שאמרו אשר העלית מארץ מצרים. שגם אותך חשבו לאלקי וכאילו היית מעלה אותן ממצרים בכח אלקי בלתי השגחתי הפרטית.... ובאמת שהעיקר שלבורא יתברך ראוי להתפלל ואין ראוי להתפלל לזולתו עם העיקר שהבורא יתב' בורא ומנהיג לכל הברואים, המה עיקר אחד, כי כל עיקרי הטעותים שלהם היה בחשבם כי הבורא יתברך אינו מנהיג בשפלים..... ועל כרחך כי יש מנהיגים בנבראים אשר הבורא לגודל זכות בריאתם מסר להם ההנהגה בתבל... אבל באמת כל התבל מושגחת כולה בהשגחה פרטית מעתיק יומין, הבורא יתעלה בעצמו... וזה שאמר שמע ישראל ד' אלקינו, היינו הבורא יתברך משגיח בפרטיות והוא אלקינו בכל פרט ופרט, לכן תדע כי ד' אחד, ואין אלקי זולתו כאשר ביארנו. ויש להאריך בזה ואכ"מ" (משך חכמה שמות פרק לב פסוק יט)
מה קורה שאדם לא מרגיש עוצמתי הוא מפיל את האחריות על אחרים. עם ישראל חשב שמשה קדוש ויש לו כח מעצמו ולכן הוא יכול להיות מתווך. כשעם ישראל חשב שמשה נעלם הוא הרגיש שאין קשר לה' והוא חיפש תחליף לקדושה שיהיה מתווך ולכן העגל בעיניו היה קדוש.
משה לפי המהלך הזה שובר את הלוחות להראות שאין בהם קדושה עצמית. עם ישראל הוא הנותן קדושה בלוחות, ולכן כאשר עם ישראל חוטא אין שום קדושה בלוחות וניתן לשוברן. משה אומר לה' שהוא גרם שלא תהיה התמודדות.
כותב אור החיים הקדוש:
"חטא העם וגו'. אולי שיכוין לומר על דרך אומרם ז"ל (סוטה ג' א) אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות, וזה הוא חסרון הנפש, והוא אומרו חטא פירוש נחסר מהארת נפשו, ובזה עשו להם וגו', וזה הוא א' מטענות שבהם יזכה האדם ליום הדין, כי בעשותו החטא לא היה דעתו שלם, והגם שיענש על אשר גרם לעצמו החסרון במחשבות הכיעור אף על פי כן לא ידמה לאם יהיה נדון על מעשה הרע בדעתו השלימה" (אור החיים שמות פרק לב פסוק לא)
ה' נתן זהב רב לעם ישראל כדי שיהיה כלי לעבודת ה', שעם ישראל יהיה אור לגויים, שיבנה את המקדש ויקים בארץ ממלכת כהנים גוי קדוש. אבל עם ישראל לא הבין שזה כלי לעבודת ה' והתעמק רבות בזהב וזה גרם לירידה רוחנית שהובילה לחטא העגל.
חשוב שכל אחד יידע איך להתייחס לגשמיות ואיך להפוך את זה למנוף לעבודת ה'.
ר' שמעון שקופ בהקדמתו לספר "שערי ישר" כותב:
"שבהשקפה ראשונה הוא ענין סתום. היתכן שמשה רבינו ע"ה היה חושב שבשביל שעשו ישראל את העגל, ישארו בלי תורה ח"ו?! והיה ראוי לו להמתין מללמדם עד שיתקנו מעשיהם, אך לא לשברם לגמרי. ואח"כ להתנפל לפני ה' לבקש לוחות שניות.והנה חז"ל קבלו שסגולה מיוחדת היתה בלוחות הראשונות. דאמרינן בגמ' (עירובין נד.)מאי דכתיב חרות על הלוחות? אלמלא לא נשתברו הלוחות הראשונים לא נשתכחה תורה מישראל. היינו שהיתה סגולה בהם שאם למד אדם פעם אחת, היה שמור בזכרונו לעולם. וענין זה הרגיש משה רבינו ע"ה שעלול עי"ז להיות חלול הקודש נורא מאד. שאפשר שיזדמן שיהיה איש מושחת ומגואל במעשים רעים, בקי בכל חדרי התורה. ולמד משה רבינו ע"ה ק"ו מקרבן פסח שאמרה תורה "וכל בן נכר לא יאכל בו", ולכן מצא משה רבינו ע"ה שראוי שלוחות אלה ישתברו ולהשתדל לקבל לוחות אחרים. היינו דהלוחות הראשונים היו מעשה אלקים כמו גוף הכתב כמו שמפורש בתורה. והלוחות האחרונים היו מעשה ידי אדם כמ"ש "פסל לך שני לוחות אבנים". וענין הלוחות הוא דבר המעמיד ומקיים שלא יהיו אותיות פורחות כאויר. וכיון שהיו מעשה ה' היה עומד לעד. אבל השניות שהיו מעשה אדם אינם מתקיימים רק בתנאים וגדרים. ותחילת קבלת התורה ע"י משה רבינו ע"ה היתה דמות ואות לכל בני ישראל מקבלי התורה. שכמו שאמר הקב"ה למשה רבינו ע"ה "פסל לך שני לוחות אבנים", כ"כ הוא רמז לכל מקבלי התורה שיכין כל איש ישראל לוחות לעצמו, לכתוב עליהם דבר ה'. וכפי הכשרתו בהכנת הלוחות, כן תהיה קבלתו. מתחילה, וכן גם אחרי זה אם יתקלקלו אצלו הלוחות, אז לא תתקיים התורה. ועי"ז לא יהיה מצוי כ"כ ענין פחד משה רבינו ע"ה, שלפי ערך מעלת האדם ביראת ה' ובמדות, שהוא לוח לבבו, לפי ערך זה ינתן לו מן השמים קנין התורה. ואם יפול אח"כ ממדרגתו, לפי ערך זה תשתכח התורה ממנו" (ר' שמעון שקופ-הקדמת שערי ישר)
משה שבר את הלוחות כי הוא הרגיש שיהיה חילול הקודש אצל אלו שיזכרו את כל התורה שלמדו אך מידותיהם מקולקלות, ולכן הוא שבר את הלוחות כדי שהם ישכחו את התורה שלמדו, ועמל התורה ייעדן את מידותיהם. זה מה שגרם לחטא העגל, אנשים שידעו תורה אך היו עם מידות מקולקלות. לעומת זאת, ברגע שיש את הלוחות השניים רק עם עמל יהיה קניין תורה, כי יש שכחה. וכשיש עמל התורה יש מידות טובות, ומעשים מתוקנים. השכחה שיש בלוחות השניות גורמים לעמל התורה המעדן את האדם.
אם נסכם, ישנם מס' גורמים לחטא העגל:
א)חוסר אמונה של בני ישראל בעצמם הנובע מהרגל לחוסר התמודדות ועמל, וחיפוש מתווך בינם לבין ה'.
ב)ההתעסקות הרבה בזהב שאספו הן במצרים והן בקריעת ים סוף שגרם לירידה רוחנית.
ג)מידות מקולקלות.
משה שובר את הלוחות כדי:
א)להתחיל דרך חדשה שבה האדם הינו אקטיבי ויש לו התמודדות וקניין בבחינת השתתפות "עמל האדם בסייעתא דשמיא".
ב) ללמד את בני ישראל שקדושת הלוחות תלויה בדרגתם הרוחנית.
ג)לגרום לשכחת התורה ליצור עמל תורה שיגרום לעידון ומידות טובות לאדם.
יהי רצון שנזכה כולנו לקניינה של תורה ולמידות טובות, ועל ידי כך נוכל לקדש שם שמים כל חיינו.
