שיחה לפרשת כי תשא- קדוש או מרומם? -ייחודם של לוחות שניים
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
פרשתנו עוסקת בחטא העגל. אני מבקש לברר מספר שאלות המתבקשות מקריאת פרשתנו בנושא:
- התורה מסיימת במילים:
"וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְקֹוָק פָּנִים אֶל פָּנִים: לְכָל הָאֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְקֹוָק לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ: וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים פרק ל"ד פסוקים י'-י"ב)
כותב רש"י:
"לעיני כל ישראל - שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר (לעיל ט, יז) ואשברם לעיניכם, והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר (שמות לד, א) אשר שברת, יישר כחך ששברת" (רש"י שם)
מדוע התורה מסיימת את דבריה בשבירת הלוחות, בחטא של ישראל? וכי לא עדיף לסיים בפרקי נחמה ועידוד ולא לחזור לחטא בני ישראל?
ב) חובה עלינו לברר מה השתנה בדעתו של משה כאשר ירד ארצה? הרי בשמים הקב"ה מספר לו שעם ישראל חטא בחטא העגל, ובכל אופן משה מחליט לקחת את הלוחות. בוודאי שלא התכוון אז לשוברם, שהרי היה שואל את ה' אם לעשות זאת. אם כן, מה השתנה? מדוע כאשר ירד לארץ החליט לשוברם?
ג) כתוב:
"וַיֹּ֤אמֶר ה֙' אֶל־מֹשֶׁ֔ה פְּסָל־לְךָ֛ שְׁנֵֽי־לֻחֹ֥ת אֲבָנִ֖ים כָּרִאשֹׁנִ֑ים וְכָתַבְתִּי֙ עַל־הַלֻּחֹ֔ת אֶת־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָי֛וּ עַל־הַלֻּחֹ֥ת הָרִאשֹׁנִ֖ים אֲשֶׁ֥ר שִׁבַּֽרְתָּ" (שמות פרק לד פסוק א)
מדוע הלוחות השניים לא ייראו אותו דבר כמו הלוחות הראשונים? מה פסולו של משה מסמל? מדוע כה חשוב שכאן משה הוא זה שיפסול את הלוחות, ורק אז הקב"ה יכתוב עליהם את עשרת הדברות?
ד) הגמ' בבבא קמא כותבת שבלוחות שניים כתוב את המילה טוב "למען ייטב לך" (במצוות כיבוד הורים), ובלוחות הראשונים זה לא כתוב – רק כתוב "למען יאריכון ימיך" ולא כתוב "למען ייטב לך". וקשה, מדוע דווקא בלוחות השניים כתוב טוב, הרי הלוחות הראשונים הם יותר קדושים – הפיסול מה', האבן מה', הכתב מה', זה יותר קדוש, אז למה דווקא בלוחות השניים כתוב טוב?
שבוע שעבר הזכרנו את הקדמת הזוהר:
"רבי שמעון: רז זה לא נתגלה, מלבד יום אחד שהייתי על חוף הים, ובא אליהו ואמר לי: רבי, ידעת מהו 'מי ברא אלה'? אמרתי לו: אלו השמים וצבא מעשה הקב"ה"... אמר לי: רבי, דבר סתום היה לפני הקב"ה, ונתגלה בישיבה של מעלה.. בשעה שהסתום מכל סתומים חפץ להתגלות, שעה בראשונה נקודה אחת, וזה עלה להיות מחשבה. צייר בה כל ציורים, חקק בה כל חקיקות, וחקק בתוך המאור הקדוש הסתום חקיקת ציור סתום אחד, קודש קדשים, בניין עמוק היוצא מתוך מחשבה, ונקרא 'מי'.. חפץ להתגלות ולהיקרא בשם, ונתלבש בלבוש יקר מאיר וברא 'אלה'.. נתחברו האותיות אלו באלו, ונשלם השם 'אלקים'... ואותם שחטאו בעגל, על רז שלנו, אמרו: 'אלה אלהיך ישראל'.. בא רבי אלעזר וכל החברים ונשתטחו לפניו, בכו ואמרו: אילמלא לא באנו אלא לשמוע זה דיינו" (הקדמת הזהר)
משה הבין כאשר ירד ארצה, שהגורם לחטא העגל הוא חשיבה שטחית וחוסר עומק ובירור. הכוזרי מסביר שבני ישראל לא התכוונו לעבוד ע"ז, אלא שחשבו שאין הם מסוגלים להתקשר ולעבוד את ה' ללא מתווך. עד חטא העגל היה זה משה רבינו, וכעת שלפי הבנתם משה מת הם חייבים למצוא מתווך ומקשר אחר, ולכן בנו את העגל. מכיון שאין זה ע"ז, לכן משה לקח את הלוחות, אך כאש ירד לארץ וראה את הריקודים והמחולות סביב העגל וראה שבני ישראל כלל לא בודקים האם ה' מסכים למתווך זה, הוא הבין שגורם החטא הוא הצורך במציאת פתרון מהיר בלי העמקה ובירור.
לאור זאת משה שובר את הלוחות, כי הוא מבין שהם זקוקים ללוחות אחרים-לוחות שמשה פוסל אותם-לוחות שהאדם פעיל ולא סביל.
משה רבנו לפי ההקדמה של הזוהר הבין את שורש החטא ממה נבע, וזה משטחיות מחוסר התמודדות. עם ישראל חווה ניסים גלויים, והשגחת ה' בעולם ברורה, הם בעלי נכסים וזהב רב שאספו בים סוף. חוסר העמל, חוסר ההתמודדות יצר את השטחיות וחוסר ההפנמה של התורה. כאשר אדם מתמודד ועמל, הוא קונה את הדבר. ההתמודדות והעמקה יוצרים קנין.
משה רבנו מבין שהגיע הזמן לתקופה של כיסוי, לא ניסים גלוים. הגיע הזמן להתמודדות, ללוחות אחרים, ללוחות של "פסל לך". אם אין עמל אין עומק, אין רכישה, ואז זה לא נהפך להיות חלק מהאדם. ה"פסל לך", בא לסמל את העמל, את העשיה של האדם. הכתיבה של ה' באה לסמל את הסייעתא דשמיא- התוצאה שבאה מריבונו של עולם.
ולכן בניגוד ללוחות ראשונים, בלוחות שניים יש שכחה, כדי ליצור את עמל האדם. כמו כן, סביב הלוחות השניים יש את התורה שבעל פה.
התורה מסיימת את דבריה בשבירת הלוחות, כהקדמה לתורה שבעל פה שבאה אחרי תורה שבכתב.
כל אדם מתמודד עם קשיים מסוימים. לא מעט האדם שואל את עצמו, מדוע מביא עליו ה' התמודדות מסויימת? ולא מעט פעמים שאין לאדם את הכוח הנפשי הנדרש להתמודד. באה פרשתנו ומסבירה את ערך ההתמודדות וחשיבותו. ה' מביא על האדם התמודדות מסוימת כדי שיעמול ויכבוש ויתגבר על ההתמודדות.
כתוב:
"וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל יְקֹוָק וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב: וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שמות פרק ל"ב פסוקים ל"א-ל"ב)
יש דיאלוג מעניין בין הקב"ה למשה רבנו, הקב"ה קורא לעגל "אלוהי מסכה" ומשה רבנו תמיד קורא לזה "אלוהי זהב".
וכותב על זה רש"י:
"אלהי זהב - אתה הוא שגרמת להם, שהשפעת להם זהב וכל חפצם, מה יעשו שלא יחטאו. משל למלך שהיה מאכיל ומשקה את בנו ומקשטו ותולה לו כיס בצוארו ומעמידו בפתח בית זונות, מה יעשה הבן שלא יחטא" (רש"י שם)
כותב האור חיים הקדוש:
"חטא העם וגו'. אולי שיכוין לומר על דרך אומרם ז"ל (סוטה ג' א) אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות, וזה הוא חסרון הנפש, והוא אומרו חטא פירוש נחסר מהארת נפשו, ובזה עשו להם וגו', וזה הוא א' מטענות שבהם יזכה האדם ליום הדין, כי בעשותו החטא לא היה דעתו שלם, והגם שיענש על אשר גרם לעצמו החסרון במחשבות הכיעור אף על פי כן לא ידמה לאם יהיה נדון על מעשה הרע בדעתו השלימה" (אור החיים שם)
הבטלה ורוח השטות אינם נובעים רק מהזהב שיש לבני ישראל, אלא מכך שאין להם שום התמודדות, ואין להם שאלות אמונה, שהרי הכל מונהג ע"י ניסים גלוים. הם לא מחדשים דבר בתורה, כי רק בלוחות שניים התושב"ע הייתה מסביב ללוחות. פסילת משה רבינו את הלוחות מסמל את ההשתתפות והעמל והיצירתיות האדם בתושב"ע. משה רבינו שובר את הלוחות מתוך הבנה שכעת בני ישראל חייבים לצאת לדרך ולתקופה חדשה של עמל ויצירתיות.
כותב האברבנאל:
"וגם צוה הקדוש ברוך הוא בזה, לפי שראה שהדברים הא-להיים מכל צד, לא יתקיימו ביניהם. כי הלוחות הראשונות, שהלוחות היו מעשה א-להים והמכתב מכתב א-להים, לא נתקיימו ביניהם. לכן צוה למשה, שבלוחות השניות, יעשה הוא עליו השלום את גופן, והשם יתברך יתן בהם את הצורה שהיא הכתיבה, ובזה יתקיימו" (אברבנאל על התורה - שמות פרק לד פסוק א-י)
המצב האידיאלי הזה של קדושה בלי עבודה זה דבר שלא מתקיים. זה טוב למצב של לפני החטא שבו בני ישראל במדרגת מלאכים ויצר הרע הוא מחוץ לאדם (כמדרגת אדם הראשון לפני החטא), ואז אין האדם זקוק ליצירתיות, עמל והתמודדות, אך אינו מתאים למצבו של האדם לאחר החטא.
כותב הנצי"ב:
"והכוונה בכל זה דבלוחות הראשונות לא ניתן כח החידוש אלא מה שקיבל משה דיוקי המקראות והלכות היוצא מזה אבל לא לחדש דבר הלכה ע"י י"ג מדות וכדומה הויות התלמוד. ולא היה תורה שבע"פ, אלא דברים המקובלים מפי משה, ומה שלא היה מקובל היו מדמים מילתא למילתא. אבל בלוחות השניות ניתן כח לכל תלמיד ותיק לחדש הלכה ע"פ המדות והתלמוד ... ומזה הטעם עצמו צוה הקב"ה שיהיה הלוחות השניים בפיסול ידי משה, לא משום שלא זכו למעשה א-להים, אלא להורות דהלכה המתחדשת בכח לוחות הללו היא השתתפות עמל האדם בסיעתא דשמיא כמו עצם הלוחות שהיה מעשה משה וכתיבת הקב"ה.. "... וכ"ז דברי גאון. דבזה הפרט היה לוחות שניות מכובדים מן הראשונות. דאע"ג שקדושת הראשונים היתה נעלה מהם, וממילא אלו לא נשברו היו נוח להגיע להוראה ע"י סברא ודמוי מילתא למילתא יותר מכאשר נשברו. אבל כאשר נתקלקלנו והננו נצרכים להיות יגעים ולשנן חרבה של תורה לזה מסוגל יותר לוחות אחרונות וכדומה לזה היו אח"כ שני התלמודים. דהירושלמי קדושתו רבה מהבבלי באשר נעשה ע"י אמוראי קמאי (ראשונים) ... וגם כי קדושת ארץ ישראל היה מועיל, מכל מקום הרי ידענו דכח תלמוד בבלי מכובד מהירושלמי. ואע"ג שנקרא בסנהדרין דכ"ז במחשכים הושיבני זה תלמוד בבלי מכל מקום אינו לגנאי ח"ו אלא כחה הנפלא להאיר הלכה אפי' במחשכים היינו בבבל וחו"ל שאין בה אור ארץ הקודש ולולי כח התלמוד בבלי לא הגענו לאור ההוראה שם. ומעין זה בבחינה עליונה היה הבדל בין לוחות ראשונות לאחרונות" (הנצי"ב - העמק דבר על שמות פרק לד פסוק א)
פסולו של משה מסמל את "השתתפות עמל האדם עם סייעתא דשמיא", את התהוותה של תורה שבעל פה.
כותב המהר"ל:
"ישראל קודם שחטאו היו ישראל במדרגה שאינה ראויה לעולם הזה ומצד הזה נתן השם יתברך אל ישראל לוחות כאשר היו במדרגת המלאכים, עד אחר שחטאו והיה מדרגת ישראל כאשר ראוי לפי המציאות אשר ראוי לעולם הזה ולכך דוקא בלוחות השניות שהיו מעשה משה והוא ראוי לפי מדרגת עולם הזה, ודבר שהוא ראוי לפי המציאות נאמר בהן כי טוב" (מהר"ל מפראג – ספר תפארת ישראל פרק לה)
מסביר המהר"ל, שדווקא הלוחות השניים כתוב בהם טוב, כי למרות שהם קדושים פחות הם אלו שיוצרים את הקניין והעמל והם אלו שמצמיחים ומעלים את האדם ע"י נצחון בהתמודדות, ולכן הם טובים בכך שעל ידם האדם מתעלה ומתרומם.
כותב רבי צדוק הכהן:
"ובלוחות ראשונות שניתן לצדיקים גמורים לא נאמר בהם טוב כמו שאמרו (בבא קמא נה.) וכמו שאמרו דהרגשת הטוב שבאור תורה הוא ההשגה דתורה שבעל פה על ידי החידושין דאורייתא טועמים נועם המתיקות ועריבת שבדברי תורה כשמתגלה להם ההשגות הנעלמות מהם מקודם. ועיקר הרגשת הנעימות הוא בהשגת הנעלם. שזהו יתרון האור מהחושך" (ר' צדוק הכהן מלובלין - מאמר קדושת שבת - מאמר ז)
ר' צדוק נותן טעם נוסף מדוע בלוחות השניים כתוב "למען ייטב לך" (טוב). מי שעמל ומחדש בתורה שבע"פ מרגיש וטועם את מתיקות ונועם התורה. ולכן לוחות שניים המסמלים את התורה שבע"פ כתוב בהם טוב.
כותב הרב סולובייצ'יק:
"על ידי זה שניתן להם אח"כ בעל פה נתעלו בה ישראל מעלה גדולה יותר, דמקודם דכל התורה הי' רמוז בהלוחות היו ישראל והתורה שני עניינים, דישראל הם המקיימים להתורה ושומרים אותה והיו אז בבחינת כלי שמונח בו התורה, וכמו ארון הקודש שמונח בו הספר תורה והוא תשמישי קדושה, אבל אח"כ דניתן להם התורה שבע"פ נמצא דישראל הם בבחינת קלף של תושבע"פ, וכמאמר הכתוב 'כתבם על לוח לבך' וכמו שהקלף של ס"ת הוא עצם הקדושה ולא תשמיש, דהקלף והכתב שכתוב בו שניהם ביחד הם ס"ת, כמו כן התורה וישראל כולא חד הוא, אמנם לא כל אדם יוכל להשיג כל התושב"פ כמו שהיו על הלוחות הראשונים, רק כל אחד ואחד זוכה בה לפי מדרגתו ולפי יגיעתו בתורה הקדושה ורק משה רבינו השיג כל מה שניתן בכח אנושי להשיג בהתורה, ונמצא נעשה גופו קדוש כגוף של תושבע"פ ,וכמו שבלוחות הראשונים היו כתובים כל התושבע"פ כמו כן אח"כ היו כתובים בראשו של משה כל מה שניתן לאדם רשות להשיג בהתושבע"פ" (הרב יוסף דב לוי סולובצ'יק - שו"ת בית הלוי דרושים דרוש יח)
הרב סולובייצ'יק במשלו שהלוחות השניים ותורה שבע"פ יוצרים קשר של קלף תורה, מדגיש את קנין התורה הרב הנוצר ע"י חידוש יצירה ועמל.
שלושה מסרים נלמדים מפרשתנו:
א.)דווקא היכן שישנה התמודדות, שם יש להשקיע כוחות, כי שם נוצרת הקנייה והתרוממות.
ב)תפקידה ויופייה של תורה שבע"פ שבה אנחנו עוסקים בבית המדרש. בגמ' אנו יוצרים, מחדשים, עמלים. זה מה שהתחדש בלוחות השניים – ה"פסל לך", עמל האדם, ההתחדשות, הקנייה.
ג) לא ללכת על הקדוש ביותר אלא על המתאים יותר. לוחות ראשונים היו יותר קדושים – הכתב משמים, הפסול משמים, אבל זה מתאים למלאכים ולא לבני אדם. הלוחות השניים, שבהם יש עמל ויש השתתפות של עמל האדם וסייעתא דשמיא, זה מה שמתאים לאדם.
יהי רצון שבאמת נחדש בתורה שבעל פה, נעמול בתורה שבעל פה, ניצור בתורה שבעל פה, ואז תהיה התורה כתובה על לוח ליבנו. אמן כן יהי רצון.
