שיחה לפר' כי תשא - אתגר

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

האתגר

יום עצוב לישיבת שעלבים. לפני 30 שנה הבן של הרב משה גנץ, ישראל מנחם ז"ל נהרג בתאונת דרכים. השיחה זאת תהיה לעילוי נשמתו.

אני מבקש לדון היום בעניין: מדוע יש בחורים שמסיימים ישיבות הסדר והולכים למוסדות אקדמאיים וכיו"ב, ולא מצליחים להתרומם. מדוע דבר זה קורה? איך אנו מתמודדים עם תופעה זו.

הרב הוטנר בספרו "פחד יצחק" מדבר על שני מושגים: דברי חובה ודברי רשות. דברי חובה- מצוות ואיסורים: רביעית יין בקידוש, כזית מצוה, לא לאכול חזיר ומאכלות אסורים. דברי רשות: דברים אחרים שאדם עושה בחיים שלא קשור למצוות ואיסורים: טיולים, דיבור עם חברים, אכילה שתיה שינה, וכו'. וכך כותב הרב הוטנר בספרו "פחד יצחק":

"ומי שמחכים את לבו בחכמת העבודה יבחין היטב כי המונח "דברי הרשות" מתפרש הוא בשפתה של חכמת העבודה במובן אחר מאשר הוא מתפרש כשהוא מופיע בעניינים של מילי דעלמא. בעניינים של מילי דעלמא המושג של דברי הרשות בא לומר שאין העניין הנידון קשור בגבולות המותר והאסור. "דברי הרשות" במילי דעלמא עניינם הוא שאין כאן קפידא איך יפול דבר. ואילו בענייני מילי דשמיא לא יתכן כלל לומר שנמצא הוא עניין כזה שאינו נוגע כלל לרצון השם וכאילו לא אכפת לו להקב"ה מה נעשה בשטח זה. ועל כן פירושו של המונח "דברי הרשות" בענייני עבודה, אין פירושו אלא שאין יחסו של דבר זה לרצון השם מבורר לאלתר על אתר, וזהו בניגוד למצוות ועבירות שיחסם לרצון השם מבורר הוא בשעת מעשה" (פחד יצחק)

ממשיך הרב הוטנר וכותב:

"כי בקיום מצות הבירור הוא לאלתר בשעת מעשה, ואילו עשיית דברי רשות לשם שמים הבירור אינו מופיע אלא לאחר מכן. דבר עבירה הרי הוא כנגד רצונו יתברך לאלתר, דבר מצוה הוא קיום רצונו לאלתר. ואילו עשיה של רשות, ענינו תלוי ועומד עד אשר תתברר תעודתה. דאם עשיה זו תשמש מכשיר לצרכי שמים הרי זה בהתאם לרצונו יתברך. ואם עשיה זו לא תשמש מכשיר לצרכי שמים הרי זה בניגוד לרצונו יתברך". (פחד יצחק שם)

אין דבר כזה "חופש" בעבודת ה' יתברך. כל טיול ודיבורים צריכים להיות קשורים לעבודת ה'. ההבדל בין דברי חובה ודברי רשות הוא, שדברי חובה מייד בעשייתם ניכר שהם עבודת ה'. דברי רשות לעומתם נמדדים לפי ההשלכה שלהם. אדם העובד ומרוויח את כספו, האם עבודתו נחשבת עבודת ה'? זה תלוי מה יעשה עם כספו. אם ייתן צדקה או ישלם עבור מלמד תורה לילדיו, אז יתברר למפרע שעבודתו נחשבת עבודת ה'. אבל אם ייעשה בכסף שימושים אסורים או שימושים שאינם נצרכים, אז יתברר למפרע שעבודתו אינה עבודת ה'.

הדברים מתקשרים לדברי הרב הוטנר זצ"ל באגרת הכותב:

"כל המאריך ב"אחד" מאריכין לו ימיו ושנותיו. אדרבא, כל חייך צריכים להיות בבחינת המאריך ב"אחד"-אחד ולא כפל. צר לי מאד עליך חביבי אם נקודה זו נעלמת היא מעיניך. המון נקודות המפוזרות זו תחת זו בוודאי שיש בהן משום ריבוי, אבל אותו המון הנקודות עצמו כשהוא מסודר מסביב לנקודה אחת העומדת במרכז הרי זה עיגול אחד. זו היא חביבי, חובתך בעולמך להעמיד במרכז חייך את ה"אחד" ואז אין עליך לדאוג כלל לכפלות. כל נקודה חדשה שתרכוש לך רק תרחיב את העיגול אבל האחדות אינה זזה ממקומה.

כלומר, אדם חייב לחיות את כל חייו ללא סתירות, אלא בהרמוניה אחת-כיחידה אחת. כדי שנגיע לכך, גם דברי הרשות חייבים להיות מקושרים לעבודת ה'.

לאור זאת נבין את הקושי והאתגר ביציאה מהישיבה. בישיבה לצערי אין מספיק דגש על עבודת דברי הרשות כי הם מונים כ20% מזמנינו. רוב הזמן-שלשה סדרים מוקדשים לדברי החובה-מצוות תלמוד תורה. לכן גם בחור שלא עובד על עצמו לקשר את דברי הרשות לעבודת ה', עדיין מרגיש רוחני ומתקדם בעבודת ה' בזכות ה80% שהם דברי החובה-מצוות תלמוד תורה. כאשר הוא עוזב את הישיבה, דברי הרשות נהפכים להיות 80%, ואם אין לו את המודעות והכלים הנכונים לחבר את דברי הרשות לעבודת ה', אז מיד בצאתו מהישיבה ירגיש שהוא יורד רוחנית. ולכן יש חשיבות רבה מאד כאן בישיבה להקדיש מחשבה ומאמץ לאותם 20% ולקשר אותם לעבודת ה' כהכנה לשנים שבהם התלמיד יעזוב את הישיבה.

לכן עכשיו שאנו שבועיים קודם "בין הזמנים", חשוב ביותר לתכנן את "בין הזמנים" כך שדברי הרשות יהיו מקושרים לה'.חשוב לקבוע כל יום ב"בין הזמנים" זמן ללמוד תורה. הטוב ביותר להצמיד לימוד תורה לתפילת שחרית. חשוב להיות אחד עם השני בקשר וכמובן איתי ועם הרמי"ם. חשוב ל"האיר פנים" ב"בין הזמנים" לזולת, שיראו שהישיבה מקרינה תורה. אי אפשר לצאת ל"בין הזמנים" בלי תכנון מראש.

הדברים מתחברים לשני חלקים בפרשתנו: שבת, וחטא העגל.

בפרשתנו מופיעים הפסוקים לגבי שבת שנבחרו להיות כהקדמה לקידוש בשבת בבוקר:

"וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם . בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ" (שמות, ל"א, ט"ז-י"ז)

לפני אמירת קידוש השבת, נהגו בכמה קהילות לשיר את הפיוט "חי ה'" מאת הפייטן רבי חיים יצחק. בפיוט זה נאמר:

"אל ההרים אשא עיני כהלל ולא כשמאי"

מה הפשט במילים אלו "כהלל ולא כשמאי" בפיוט?

כותבת הגמ' בביצה:

"תניא, אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה אומר: זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה - מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים. שנאמר 'ברוך ה' יום יום'. (ביצה, טז.)

הרבה מנסים להבין מה שורש המחלוקת בין שמאי והלל. לכאורה זה מחלוקת של השתדלות מול בטחון.

כותב על זה הרב הוטנר:

"ולזה הוסיפה הברייתא דמצד זה היה באמת גם שמאי מודה להלל דהנהגה של ביטחון עדיפא, אלא שטעם אחר יש בדבר. דהלא בהנהגתו של שמאי, שהיה מניח את הנאה לשבת הנחה זו היא מעשה מצווה ממש, דהרי היא מעשה של כבוד שבת. מה שאין כן הנהגתו של הלל, שהיה אוכל את הנאה, הרי אכילה זו אכילת רשות, אלא שעל ידי הכוונה של ברוך ה' יום יום, אכילה זו נעשית היא אכילה של ביטחון" (פחד יצחק)

לדעתו, אין שורש המחלוקת בשאלה אם להעדיף בטחון או השתדלות, לכו"ע בטחון עדיף. הסיבה ששמאי אומר את דעתו שכבר מיום ראשון יש להתכונן לשבת, אינה מצד ההשתדלות אלא יש בזה טעם חינוכי. לשמאי חשוב שהאדם יהיה רוחני, ודברי הרשות-כאכילה יהיו קשורים לה', ולכן הוא אומר שמיום ראשון בשבוע צריך לחשוב על השבת ולשמור אוכל לשבת, ואז המחשבה על שבת תהפוך את האדם להיות רוחני יותר. אך לעומתו הלל מבקש ליצור רף גבוה יותר. לפי הלל דברי הרשות צריכים להיות קשורים לה' לא ע"י שבת, אלא עצם דברי הרשות-עצם האכילה, צריכה להיות רוחנית. אנו אוכלים כדי לחיות וחיים כדי לקדש שם שמים, ולכן הלל אומר שאין אנו זקוקים לטריקים-למשהו חיצוני, כדי לקשר את דברי הרשות-כאכילה, לעבודת ה'. היא גופא צריכה להיות קשורה לעבודתו יתברך.

ומה הקשר לחטא העגל?

"וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל יְקֹוָק וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב: וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שמות פרק ל"ב פסוקים ל"א-ל"ב)

יעשה הבן שלא יחטא" (רש"י שם).

החומריות והכסף הם אתגר בעבודת ה'. האם האדם מצליח לקשר אותם לעבודת ה' ולקדש את החומר או שהוא ח"ו לא מצליח. דברים אלו חייבים להיות דברי רשות המשמשים לעבודת ה', ואם לא זה מפיל ומוריד את האדם. האדם חייב להפוך אותם לאמצעי ולא למטרה. בעוד שה ' קורא לעגל "אלהי מסכה", משה קורא לעגל "אלהי זהב", ומסביר לה' שהסיבה שבני ישראל חטאו זה בגלל הזהב הרב שקיבלו, הן לפני יציאת מצרים כאשר שאלו מהמצריים כסף וזהב, והן בקריעת ים סוף כאשר זהב צבא מצרים צף על הים, זה מה שגרם לעם לעסוק בחומריות ולרדת ברוחניות.

המדרש כותב, שלכל אחד היו 90 חמורים מלאים זהב, וזה גרם לשינוי חד בחייהם. זה גרם להם למנות ולחשוב כמעט כל היום על הזהב שקיבלו, וברגע שעסקו רק בחומריות לא הרגישו את הרוחניות, ולכן ירדו ברוחניות, ואז הרגישו רחוקים מה'. וכאשר משה בושש לבוא וחשבו שמשה מת, הרגישו שחייבים מתווך בינם לבין ה', וזה מה שגרם לעשיית העגל. אם הם היו מרגישים רוחנים, אז הם היו מרגישים שהם עצמם-ללא מתווך- יכולים להתחבר לריבונו של עולם, ולכן דברי הרשות- החומריות- שהשתמשו בה לא נכון, גרמה לחטא העגל.

וכך כותב רש"י:

"אלהי זהב - אתה הוא שגרמת להם, שהשפעת להם זהב וכל חפצם, מה יעשו שלא יחטאו. משל למלך שהיה מאכיל ומשקה את בנו ומקשטו ותולה לו כיס בצוארו ומעמידו בפתח בית זונות, מה יעשה הבן שלא יחטא"

ומוסיף האור חיים:

"חטא העם וגו'. אולי שיכוין לומר על דרך אומרם ז"ל (סוטה ג' א) אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות" (אור החיים שמות לב)

כלומר ההתעסקות בחומריות גרמה לרוח שטות שהביאה לחטא העגל. ה' נתן לבני ישראל זהב רב כדי שיוכלו להשתמש בו למשכן וכאן כאשר יבואו לארץ יוכלו לבנות את הארץ ולהקים "ממלכת כהנים וגוי קדוש", אם העם השתמש בצורה לא נכונה בזהב ולכן נהפך להיות חומרי.

רש"י ומפרשים אחרים מבינים שציווי המשכן היה אחרי חטא העגל ובא לתקן את החטא. לפי דברינו המשכן בא להראות לבני ישראל שהזהב יכול להיות במשכן ולפאר ולרומם אותו, ודברי הרשות קשורים לעבודת ה', וכפי שכותב מדרש תנחומא:

"אמר הקב"ה יבא זהב שבמשכן ויכפר על זה שנעשה בו עגל שכתוב בו ויתפרקו על העם את נזמי הזהב וכו', ולכן מתכפרין בזהב.. אמר הקב"ה כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך" (מדרש תנחומא)

כל אחד מאיתנו הולך להרוויח כסף לאחר הישיבה. צריך להתפרנס. השאלה האם זה יהיה דומה לזהב במשכן או לזהב בחטא העגל. זה תלוי בנו. זה תלוי איך אנו מתחנכים בבית מדרש לקשר את דברי הרשות לעבודת ה'

הרב קוק, באורות כותב:

"לולי חטא העגל, היו האומות יושבות ארץ ישראל, משלימות עם ישראל ומודות להם, כי שם ה' הנקרא עליהם היה מעורר בהן יראת הרוממות, ולא היתה שום שיטה מלחמה נוהגת, והשפעה היתה הולכת בדרכי שלום כבימות המשיח"

ברגע שאומות העולם ראו שעם ישראל מתנהג כמותם בעניין כסף, אז היוקרה של עם ישראל נעלמה. אם עם ישראל היה לוקח את הכסף והזהב רק למשכן וכיו"ב, האומות היו מבינים שעם ישראל שונה מהם וקדוש ולא היו נלחמים בו.

והרב קוק לומד זאת משמות רבה ל"ב א:

"אילו המתינו ישראל למשה ולא היו עושים אותו מעשה, לא היו הגלויות-עובדי כוכבים ומזלות ולא מלאך המוות שולט בהם"

למה משה שובר את הלוחות?

"וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְקֹוָק פָּנִים אֶל פָּנִים: לְכָל הָאֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְקֹוָק לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ: וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים פרק ל"ד פסוקים י'-י"ב)

"לעיני כל ישראל - שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר (לעיל ט, יז) ואשברם לעיניכם, והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר (שמות לד, א) אשר שברת, יישר כחך ששברת (רש"י שם)

מסביר המשך חכמה מדוע משה שבר הלוחות:

"היו כמחליפים עגל בלוח ולא סרו מטעותם (משך חכמה פרק לב)

יש גברא ויש חפצא. בני ישראל לא בדקו אם העגל מקשר אותם לבורא. הם לא הבינו שהכל קשור לגברא , הכל תלוי בעבודת הלב והם קובעים אם משהו קדוש או לא. אדם מכניס תוכן לחפצא. משה רצה להראות להם שהלוחות עצמם- אין בהם קדושה כאשר בני ישראל חוטאים, ולכן הוא שובר אותם, כי הלוחות כבר לא קדושים. משה מבין שבני ישראל לא הבינוש הם יוצרים את הקדושה. הם חשבו שיש חפצים שקדושים בקדושת חפצא כעגל-כלוחות, ולכן טעו. משה מעביר להם את המסר, שהכל תלוי בהם- הם קובעים אם יהיה קדושה בדברי הרשות-בעגל-בלוחות.

הרב וולבה כותב: "לא חשוב מה עובר על האדם, השאלה איך הוא מפרש אותה". אותו מקרה יכול לקרות לשני אנשים וכל אחד מפרש בצורה שונה את המקרה, ולכן זה משפיע על כל אחד בצורה שונה. רואים את זה לאורך ההיסטוריה, בהתייחסות שונה של אנשים: לטרגדיות, לשואה וכיו"ב. כמו שבאחריות האדם להכניס קדושה לחייו ולחבר את דברי הרשות לעבודת ה', כך באחריותו לפרש נכון את הקורה לו.

יש לנו ב"ה קבוצה של 17 בחורים שמתגייסים השבוע לצבא. הפירוש הפנימי שהם יתנו לעצמם מדוע הם משרתים בצבא, ישנה את כל ההתייחסות שלהם לתקופת השירות בצבא. אם הם ירגישו שזאת זכות, שהם שליחי האומה, והם עושים רצון ה' "והורשתם אתה ארץ וישבתם בה"- אזי פירוש זה למעשיהם יעניק להם עוצמה וכוח. אולם אם הם ירגישו בשירות הצבאי שזה רק בגלל כוח חיצוני-חוקים וצווים- אז ירגישו חולשה ואי רצון לשרת.

חובה עלינו להיות מודעים לכך שהכל תלוי בנו, החלת הקדושה-חיבור דברי הרשות-הפירוש לחיינו, ועוד. יהי רצון שאכן נזכה לעמוד באתגר גדול זה ולקדש שם שמים כל חיינו.