שיחה לפר' כי תשא - אלהי זהב

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

מכל ה-40 שנה שמשה רבנו מנהיג את עם ישראל במדבר, בפרשתנו מופיעה מעשה המנהיגות הגדול ביותר:

"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מידו מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר" (שמות פרק ל"ב פסוק י"ט).

שבירת הלוחות לא נבעה מציווי ה', אלא מהחלטה של משה רבינו למרות שכלל לא נצטווה על כך מה'. משה במקום הבין ממה נבע החטא, והבין כיצד שבירת הלוחות תועיל לתקן ולחנך את בני ישראל. ננסה בשיחתנו להבין מה חשב משה?

כשמשה היה בשמיים ה' מבשר לו על החטא, אז הוא ידע על החטא, ובכל זאת הוא לקח אתו את הלוחות, אז מה השתנה, למה הוא החליט לשבור את הלוחות?

הפסוקים האחרונים בסוף פרשת 'וזאת הברכה' מתארים את משה רבנו:

"וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְקֹוָק פָּנִים אֶל פָּנִים: לְכָל הָאֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְקֹוָק לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ: וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים פרק ל"ד פסוקים י'-י"ב)

"לעיני כל ישראל - שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר (לעיל ט, יז) ואשברם לעיניכם, והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר (שמות לד, א) אשר שברת, יישר כחך ששברת (רש"י שם)

רש"י במקום מפרש שמדובר על מעשה שבירת הלוחות: "יישר כוח ששיברת". שבירת הלוחות נבחרה להיות הדבר האחרון המסיים את התורה. לכאורה זו בושה לעם ישראל. מדוע התורה בחרה לסיים את התורה דווקא בשבירת הלוחות? מה הצוואה של שבירת הלוחות לדורות?

נביא כאן שני הסברים, ולפי כל הסבר נדון מה זה נוגע לעבודת ה' שלנו, להתפתחות שלנו.

"וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל יְקֹוָק וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב: וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שמות פרק ל"ב פסוקים ל"א-ל"ב)

"אלהי זהב - אתה הוא שגרמת להם, שהשפעת להם זהב וכל חפצם, מה יעשו שלא יחטאו. משל למלך שהיה מאכיל ומשקה את בנו ומקשטו ותולה לו כיס בצוארו ומעמידו בפתח בית זונות, מה יעשה הבן שלא יחטא" (רש"י שם).

ה' רוצה להשמיד את עם ישראל. משה אומר לה' אתה קורא לזה אלהי מסכה ואני קורא לזה אלהי זהב. מה זה משנה אם זה מסכה/זהב? ומדוע אם זה "אלהי זהב" זו סיבה שה' ימחל לבני ישראל ולא ישמידם?

רש"י ע"פ הגמ' בברכות ויומא אומר דבר לא יאומן- משה אומר לקב"ה- אתה גרמת להם!

משל לאב שהעמיד את בנו בפתח של בית בושת עם כיס(כסף). מה יעשה הבן ולא יחטא? מהי האשמה כלפי הקב"ה!

נסביר את רש"י בשתי אפשרויות:

הראשונה: אתה יודע מה עשית כשנתת להם מן, שליו, תורה עם אש מהשמיים, עשר מכות במצרים-גרמת לבנ"י שהם לא צריכים להתמודד עם שום דבר. אין שום עמל, אין שום התמודדות, כל היום לא עושים שום דבר. זה גורם לכך שלא יודעים להתמודד עם בעיות. זה גורם לרדידות ושטחיות, וכשיש את הבעיה הכי קטנה- זה סוף העולם. נכון, היתה לכך סיבה לכל הניסים והשפע שה' נתן. ה' רצה שהדור הראשון יראה הכל, שהאמונה בה' קשורה לראיה, למען הדורות הבאים. כפי שמסביר החכם למלך כוזר, שאמונתנו לא בנויה על השערות ומחשבות אלא על ראיית ה' בפועל. אבל אל תחשוב שאין לכך מחיר. וברגע שבנ"י חשבו שמשה מת הם הרגישו שחרב עליהם עולמם. הם צריכים מתווך, כי הם מרגישים שהם אפס. הם לא מרגישים את ה"אתה" שב"ברוך אתה" כמו שאנו אומרים בכל תפילה. כי כאשר אתה לא מתמודד אתה לא מודע לכוחותיך ולא מפתח אותם. וכשאין כוחות לא מרגישים שיכולים להתקשר אל ה' ללא מתווך. ולאור זאת, כל חטא העגל נבע בגלל השגחת ה' הגלויה והניסית ונתינת השפע הרב, שגרם לריקנות אצל האדם ולחוסר כוח להתמודד.

לכן משה שבר את הלוחות- להגיד לה' ולעם ישראל שיוצאים לדרך חדשה. לוחות הראשונים ניתנו כולם משמים (האבנים והכתב). לוחות שניים משה פוסל אותם מעצמו – לסמל את "השתתפות עמל האדם כסייעתא דשמיא" (לשון הנצי"ב).

לוחות ראשונים-אין שכחה של התורה שלמדו, לעומם הלוחות השניים ישנה שכחה ולכן יש צורך בעמל התורה.

הלוחות הראשונים האותיות בנס היו עומדים, לעומתם הלוחות השניים לא עמדו בנס. הלוחות הראשונים היו בהם רק עשרת הדיברות, לעומתם הלוחות השניים היתה בהם התורה שבעל פה המסמלת את עמל האדם מסביב.

ולאור הסבר זה, משה מחליט לשבור את הלוחות כאשר הוא רואה את הריקודים והמחולות. כל המראה שנגלה לפניו מראה לו עד כמה הרדידות נמצאת בעם. בני ישראל רוצים שהעגל יהיה מתווך לה' וכלל לא בודקים אם ה' מסכים לכך- ומתחילים לרקוד – אין לך רדידות גדולה מזו, ולכך משה שובר את הלוחות.

ר' שמעון שקופ בהקדמתו לשערי יושר כותב:

שבהשקפה ראשונה הוא ענין סתום. היתכן שמשה רבינו ע"ה היה חושב שבשביל שעשו ישראל את העגל, ישארו בלי תורה ח"ו?! והיה ראוי לו להמתין מללמדם עד שיתקנו מעשיהם, אך לא לשברם לגמרי. ואח"כ להתנפל לפני ה' לבקש לוחות שניות.

והנה חז"ל קבלו שסגולה מיוחדת היתה בלוחות הראשונות. דאמרינן בגמ' (עירובין נד.)מאי דכתיב חרות על הלוחות? אלמלא לא נשתברו הלוחות הראשונים לא נשתכחה תורה מישראל. היינו שהיתה סגולה בהם שאם למד אדם פעם אחת, היה שמור בזכרונו לעולם. וענין זה הרגיש משה רבינו ע"ה שעלול עי"ז להיות חלול הקודש נורא מאד. שאפשר שיזדמן שיהיה איש מושחת ומגואל במעשים רעים, בקי בכל חדרי התורה. ולמד משה רבינו ע"ה ק"ו מקרבן פסח שאמרה תורה "וכל בן נכר לא יאכל בו", ולכן מצא משה רבינו ע"ה שראוי שלוחות אלה ישתברו ולהשתדל לקבל לוחות אחרים. היינו דהלוחות הראשונים היו מעשה אלקים כמו גוף הכתב כמו שמפורש בתורה. והלוחות האחרונים היו מעשה ידי אדם כמ"ש "פסל לך שני לוחות אבנים". וענין הלוחות הוא דבר המעמיד ומקיים שלא יהיו אותיות פורחות כאויר. וכיון שהיו מעשה ה' היה עומד לעד. אבל השניות שהיו מעשה אדם אינם מתקיימים רק בתנאים וגדרים. ותחילת קבלת התורה ע"י משה רבינו ע"ה היתה דמות ואות לכל בני ישראל מקבלי התורה. שכמו שאמר הקב"ה למשה רבינו ע"ה "פסל לך שני לוחות אבנים", כ"כ הוא רמז לכל מקבלי התורה שיכין כל איש ישראל לוחות לעצמו, לכתוב עליהם דבר ה'. וכפי הכשרתו בהכנת הלוחות, כן תהיה קבלתו. מתחילה, וכן גם אחרי זה אם יתקלקלו אצלו הלוחות, אז לא תתקיים התורה. ועי"ז לא יהיה מצוי כ"כ ענין פחד משה רבינו ע"ה, שלפי ערך מעלת האדם ביראת ה' ובמדות, שהוא לוח לבבו, לפי ערך זה ינתן לו מן השמים קנין התורה. ואם יפול אח"כ ממדרגתו, לפי ערך זה תשתכח התורה ממנו.

למה משה שבר את הלוחות- משה הרגיש שיהיה חילול הקודש אם אדם יזכור הכל בפעם אחת- הוא יידע הכל בלי עידון המידות. שלא יהיה מצב של אנשים עם מדות מקולקלות ויודעים את כל התורה. וזה מה שגרם לחטא העגל, אנשים שידעו תורה אך היו עם מידות מקולקלות. לעומת זאת, ברגע שיש את הלוחות השניים- רק אם תעמול יהיה קניין תורה, כי יש שכחה. שלא יהיה ידע בלי קשר לה'. וכשיש עמל התורה יש מידות טובות, ומעשים מתוקנים. השכחה שיש בלוחות השניות גורמים לעמל התורה המעדן את האדם.

מה זה אומר לגבינו? הישיבה לקחה על עצמה משימה, שלושה סדרים, וזה דורש עמל גדול. הישיבה לקחה על עצמה ללמוד סדר בוקר-גמ' בעיון בעמקות, וכל זה דורש עמל רב. לפעמים, תלמיד שואל את עצמו: מדוע זקוק אני לאתגרים כה גדולים אלו? באה פרשתנו ונותנת את התשובה: רק בעמל יש קניין תורה. אם זה יהיה קל – זה לא ייהפך להיות חלק מהאדם וקניינו. בתרבות המערב העיקר היא התוצאה וכמה שיותר במהירות וללא עמל. בקניין תורה אי אפשר במהירות וללא עמל, אלא רק בתהליך ממושך. התמדה רבה ועמל רב יגרמו לכך שהאדם והתורה יהיו אחד ויישארו מחוברים לתמיד.

ההסבר השני מסביר ה"אור החיים" הקדוש:

"חטא העם וגו'. אולי שיכוין לומר על דרך אומרם ז"ל (סוטה ג' א) אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות, וזה הוא חסרון הנפש, והוא אומרו חטא פירוש נחסר מהארת נפשו, ובזה עשו להם וגו', וזה הוא א' מטענות שבהם יזכה האדם ליום הדין, כי בעשותו החטא לא היה דעתו שלם, והגם שיענש על אשר גרם לעצמו החסרון במחשבות הכיעור אף על פי כן לא ידמה לאם יהיה נדון על מעשה הרע בדעתו השלימה" (אור החיים שם).

אור החיים הקדוש מסביר. מה שקרה לעמ"י כשקיבלו כ"כ הרבה זהב- היו עבדים ותוך זמן קצר, בין לילה נהיו עשירים גדולים, כל אחד מסביר המדרש, יצא עם תשעה חמורים עמוסי זהב. ההתעסקות עם זהב הפכה את הזהב למטרה במקום להיות אמצעי, וזה מנמיך את האדם- הוא מתעסק עם גופו ולא עם נשמתו. הבאת זהב- רוח שטות, לא היית מביא- לא הייתה נכנסת רוח שטות. ולכן קורא משה לעגל "אלוהי זהב"- הפכו את הזהב לאלוהים, למטרה. הם כבר לא רוחניים, וחוטאים.

המדרש הגדול מביא את ר' מאיר "כיוון שראה משה מה שעשו ישראל, מיד הביט בלוחות וראה שברח הכתב מהן והשליכן לארץ". הלוחות נהפכו לגשמיות בלבד ללא רוח-ללא אותיות, ואז בא משה ושוברם, כדי ללמד את בני ישראל שגשמיות שאין בה רוחניות ואינה כלי לרוחניות אין לה מקום.

הזהב אם הוא אינו כלי לעבודת ה' אלא מטרה בפני עצמו ועשייה של עגל ממנו-ע"ז, אין לו קיום כלל, ולכן משה שובר את הלוחות.

ה' נתן זהב רב לבני ישראל (גם ערב היציאה, שכל אשה לקחה מהמצרים, וכן בים סוף, שכל הזהב שהיה על הסוסים צף במים) משלש סיבות: א) כדי שישתמשו בזהב זה להקמת המשכן. ב) כדי שיהיו אור לגויים – ולכן ה' כבר אומר לאברהם "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". מסביר הרב קוק זצ"ל: שאברהם מבין שייעדו של עם ישראל הוא להיות אור לגויים, וכאשר הוא שומע שבני ישראל יהיו עבדים במצרים, הוא מבין שכבר יפסיקו להיות אור לגויים, כי העולם לא לומד ורואה עבדים כדוגמא ומופת. אומר לו ה': עבדים אלו ייצאו ברכוש גדול, וזה יגרום לעולם כולו להבין שעם ישראל עם מיוחד, וכך עם ישראל יוכל להמשיך להיות אור לגויים.

וסיבה שלישית – התוכנית האלוקית (לפני חטא המרגלים) היתה שיוצאים ממצרים ונכנסים לארץ, ובונים "ממלכת כהנים וגוי קדוש", וכדי לבנות ממלכה ומדינה צריך זהב.

בני ישראל לא הבינו והפנימו שאלו מטרות הזהב, ובמקום זאת הפכו את הזהב למטרה ועיקר ולא ככלי לרוחניות, ולכן משה שובר את הלוחות כאשר הוא רואה את "אלהי הזהב" וכמה זהב משמעותי בעיניהם.

הרב קוק, באורות כותב:

"לולי חטא העגל, היו האומות יושבות ארץ ישראל, משלימות עם ישראל ומודות להם, כי שם ה' הנקרא עליהם היה מעורר בהן יראת הרוממות, ולא היתה שום שיטה מלחמה נוהגת, והשפעה היתה הולכת בדרכי שלום כבימות המשיח"

והרב קוק למד זאת משמות רבה ל"ב א:

"אילו המתינו ישראל למשה ולא היו עושים אותו מעשה, לא היו הגלויות-עובדי כוכבים ומזלות ולא מלאך המוות שולט בהם"

כלומר, מסביר לנו הרב קוק:

אתם יודעים למה יש פיגועים, למה העולם לא נותן את א"י לעמ"י? -בגלל חטא העגל. מה הפשט?-עד חטא העגל, העמים ראו את עמ"י כרוחני, שונה מכולם, ולכן א"י-הרוחנית- מגיעה להם. פתאום, בחטא העגל, עמ"י מידמה לשאר העמים, ההתעסקות בזהב, ולכן יש מכנה משותף למלחמה. הרבה פעמים אנחנו חושבים שכדי לקרב מישהו צריך לרדת אליו- ההפך הוא הנכון- צריך להקרין רוחניות ושלימות.

הרבה פעמים אנחנו חושבים שאפשר להתעסק גם זה וגם זה, אין דבר כזה! אתה רואה משהו לא בסדר- מיד רוח שטות נכנסת בך והיא מנמיכה אותך. אל תשלה את עצמך שאתה רואה משהו שאסור לך לראות- אתה תישאר אותו דבר! אל תשלה את עצמך שאם תתעסק רבות בגשמיות ותהפוך אותה כמטרה הפרופורציות בין גוף לנשמה ישתנו לא יהיה בך רוח שטות!

לאור זאת נבין מדוע התורה מסיימת בשבירת הלוחות.

לפי ההסבר הראשון- הסיבה שהצוואה מופיעה בסוף התורה- כי עכשיו מסתיימת התורה שבכתב ומתחילה התורה שבע"פ המסמלת עמל ויצירה. לפי ההסבר השני- התורה ניתנה לבני אדם ולא למלאכים העוסקים בחומר ורואים להדגיש את החשיבות כיצד להתייחס לחומר ככלי לרוחניות לא כמטרה.

עמל התורה, ההתייחסות לגשמיות ככלי לרוחניות, ייעוד עם ישראל כאור לגויים, כל אלו צריכים להיות אבני היסוד, כדי שאכן נוכל ליצור במדינתנו "ממלכת כהנים וגוי קדוש"