שאלה שבועית: מעמד עובר כנפש

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

השיעור לעילוי נשמת אבי מורי משה בן שלמה הכהן ז"ל שהיום הוא יום פטירתו

שאלה א] בעשרה בטבת צויין יום הקדיש הכללי. כחלק מההתעללות שהעבירו הנאצים את היהודים הם גם פגעו בבנות ישראל.

ומעשה שהיה, שאחד מהנאצים ימ"ש אנס בת ישראל, וכשנודע לו שהיא התעברה ממנו דרש ממנה להפיל עת העובר (על ידי שתיית תכשיר המביא להפלה), ולא- ימית אותה ואת העובר יחד. ונשאלה השאלה האם רשאית היא במקרה כזה להפיל או לא?

שאלה דומה נשאלתי השבוע על ידי בוגר הישיבה- פנו אליו בני זוג שאינם שומרי תורה מצוות שבעת שנישאו הוא סידר להם את חופה וקידושין. עתה האשה בהריון, ובבדיקת אולטרסאונד התברר שישנם תאומים שאצל כל אחד מהם כליה אחת אינה עובדת והשניבה גם היא בעייתית, כך שאם יוולדו יזקקו מיד לדיאליזה ל"ע. ושאלתם בפיהם האם רשאים הם להפיל את העוברים?

האם הרב צריך להשיב להם שאסור הואיל ויש בהפלת העוברים משום לא תרצח?

שאלה ב] השו"ע בהלכות ברכת כהנים (או"ח קכח, לה) פוסק, ש'כהן שהרג את הנפש, אפילו בשוגג, לא ישא את כפיו'. האם כהן המשמש כרופא שביצע הפלות במסגרת תפקידו רשאי לשאת את כפיו?

כדי להשיב על שאלות אלו עלינו להשיב על ג' שאלות- שתשובתיהן נעוצות זו בזו.

1] האם עובר מוגדר כ'נפש'?

2] האם עוברים על איסור 'לא תרצח' בהפלה?

3] אם אין בהפלת עובר משום 'לא תרצח' מהו האיסור בהפלת עוברים?

אם נאמר שעובר מוגדר כ'נפש' ושייך לגביו איסור רציחה מסתבר שייאסר על האשה להפילו, וכן ייאסר על כהן שערך הפלות לשאת את כפיו, אולם אם אינו מוגדר כ'נפש' קשה להניח שיעבור על איסור רציחה בהפלתו.

נציין, שגם או עובר מוגדר כנפש- יש לדון האם האשה צריכה למסור את נפשה כדי לא להפיל את העובר, בשעה שגם אם תמסור את נפשה לא יועיל הדבר להצלת העובר? אולם בשאלה כבדת משקל זו לא נעסוק בשיעור שלפנינו.

תשובה

הנקודה העיקרית עליה יסוב שיעורנו היום היא האם יש איסור 'לא תרצח' בהפלת עוברים, או לא?

בפרשת משפטים (שמות כא, כב):

"וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון, ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה ונתן בפלילים".

עולה מהפסוקים שהמביא להפלת עובר משלם כסף אולם אינו חייב מיתה. הרי, שבניגוד לרוצח רגיל החייב מיתה על מעשיו, הממית עוברים אינו חייב מיתה.

במבט ראשון נראה שהדבר מורה שהעובר אינו מוגדר כ'נפש, ועל כן ההורגו אינו חייב מיתה.

כיצד נסביר זאת על פי האפשרות שעובר מוגדר כנפש?

רבי אליהו מזרחי כותב במקום (שם):

"הוולדות שבמעי אשה כל זמן שלא יצאו לאוויר העולם הרי הם עדיין בחזקת נפלים, משום שעדיין לא כלו חדשיהם, וכל זמן שלא יצאו לאויר העולם יש לחוש בעובר שמא עדיין לא כלו לו חדשיו ולא יהא ראוי להיות איש, ולכן אין ההורג את העובר חייב מיתה, משום שבשביל לחייב מיתה צריך התראה, וכאן הרי זו התראת ספק שאין שמה התראה".

מבואר מדברי רבי אליהו מזרחי שעקרונית חייבים על הריגת עובר מדין 'רוצח', אלא שהואיל ועוברים הינם בחזקת נפלים, לא ניתן לעונשו ולהורגו על כך שעבר על איסור 'לא תרצח' הואיל וזוהי התראת ספק ולא ניתן לענוש מחמתה.

ובמושב זקנים (פירוש על התורה מבעלי התוספות) ביארו שלא ניתן לחייב על הריגת עוברים, מחמת שישנו 'ספק ספיקא'- ספק חי ספק נפל, וגם אם חי – ספק טריפה ספק לא.

גם מדבריהם מבואר שבהריגת עובר יש משום רציחה אם הוא בר חיים, אלא שלא ניתן להרוג על כך הואיל ולא ברור שהעובר היה בר חיים.

ואכן, גדולי ישראל, עד הדורות האחרונים ממש דנו והאריכו בנושאים אלו ונחלקו בשאלה זו ממש:

דעת האגרות משה (ב, סט) שעובר מוגדר כ'נפש' ויש בהפלה משום איסור 'לא תרצח'. אולם לעומתו הציץ אליעזר (ז, מח פרק א) סבר שעובר אינו מוגדר כ'נפש.

בעז"ה נביא עתה עוד מספר מקורות ונסביר אותם לכל שיטה לפי דרכה.

עובר המסכן את האם- במשנה באהלות (ז, ו) נאמר:

"האשה שהיא מקשה לילד מחתכין את הולד במעיה ומוציאין אותו אברים אברים מפני שחייה קודמין לחייו יצא רובו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש".

במידה והעובר לא יצא- עש להורגו כדי להציל את אמו, אולם במידה ויצא- אמרה המשנה שאין להורגו הואיל ו'אין דוחים נפש בפני נפש'.

נראה בפשטות שעובר אינו מוגדר כנפש, ועל כן ניתן היה להציל את האם גם על ידי נטילת חיי העובר, ואכן כן כתב הציץ אליעזר.

ביישוב המשנה לשיטות הסוברות שעובר מוגדר כנפש ניתן ללכת בשני כוונים:

1] עובר מוגדר כ'ספק נפש'- היינו נפש חלקית, ועל כן הנוטל נפשו עובר משום 'לא תרצח'. אולם כאדר עומדות לנו על כף המאזנים נפשה של האם מחד ונפשו של העובר מאידך- הואיל ונפש האם היא נפש שלימה, נקדים ונציל את נפש האם.

2] הרמב"ם (רוצח ושמי"נ א, ט) כותב:

"לפיכך הורו חכמים שהעוברה שהיא מקשה לילד מותר לחתוך העובר במיעיה בין בסם בין ביד מפני שהוא כרודף אחריה להורגה, ואם משהוציא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש וזהו טבעו של עולם".

מדברי הרמב"ם מבואר שהסיבה שהורגים את העובר כאשר הדבר נצרך להצלת האם הוא מחמת שהעובר מוגדר כ'רודף' אחריה, ואת הרודף מצילים אפילו בנפשו[1].

נציין, שהאגרות משה (שם) דייק מדברי הרמב"ם הללו כשיטתו- שעובר נחשב ל'נפש' וההורגו עובר משום 'לא תרצח', מכך שהרמב"ם תלה את ההיתר להרוג את העובר עבור הצלת האם בדין רודף, ולא אמר בפשיטות שאינו נפש כלל.

במקרה המזעזע שאירע בתקופת השואה קשה להגדיר את התינוק כרודף, שהרי הוא לא מסכן את האמא מצד עצמו, אלא הנאצי ימ"ש הוא שמאיים על חייה ותלה זאת בעובר.

ועל כן, אם נבוא מצד זה של הדיון לדברי הרמב"ם מסתבר שאסור לאמא להביא להפלתו (אמנם כאמור ישנו צד נוסף בו יש לדון, והוא, שאי ההפלה לא יביא להצלת העובר- הואיל והנאצי יהרגו בכל מקרה יחד עם האם, אולם כאמור לא נדון בענין זה בשיעור שלפנינו).

אולם לשני הכוונים האחרים- נראה שהאשה יכולה להביא להפלתו של עוברה ל"ע.

חילול שבת להצלת עובר- בגמ' בערכין (ז, ב) נאמר:

"אמר רב נחמן אמר שמואל האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת מביאין סכין ומקרעים את כריסה ומוציאין את הוולד".

הרי, שמחללים שבת עבור עובר. לשיטת האגרות משה שעובר מוגדר כנפש הדבר ברור, אולם לשיטתו של הציץ אליעזר עלינו להבין מדוע מחללים עליו שבת, הרי אינו מוגדר כנפש?

תשובה לדבר ניתן למצוא בחידושי הריטב"א (נדה מד, ב):

"ותירצו, דאף על גב דלאו נפש הוא היינו לחייב ההורגו או לדחות נפש אמו כדי שלא יגעו בו, אבל לענין הצלתו בשבת דינו כנפש דהא שייך לומר בו טעמא דאמרינן גבי בן קיימא חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה".

אף אם אינו מוגדר כנפש, מכל מקום טעם ההצלה- 'חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבת הרבה', שייך גם ביחס אליו.

המדלל עובר- בגמ' בשבת (קז, ב) נאמר:

"אמר שמואל הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה חייב... הכא נמי מיחייב משום עוקר דבר מגידולו".

לדברי האגרות משה יש לעיין מדוע המדלל עובר בשבת לא חייב משום נטילת נשמה?

המאירי מבאר שדברי שמואל נסובים אודות עובר מת, אך המדלל עובר חי אכן יתחייב משום נטילת נשמה.

למסקנה נמצא שישנן ג' גישות בענין גדרו של עובר:

א] דעת הציץ אליעזר- שאינו מוגדר כנפש כלל (רוב הפוסקרים לא הסכימו עמו בזה).

מכח זה מסיק שהפלה אסורה מדרבנן, ועל כן במצבים בהם נמצא בעובר חולי קשה ל"ע סבר שניתן להתיר את הפלתו.

ב] דעת האגרות משה שעובר מוגדר כנפש וההורגו עובר הרי הוא רוצח.

ג] ישנם אחרונים הסוברים שההורג עובר אינו עובר משום רציחה, אולם עובר על איסור תורה אחר, ונאמרו בדבר מספר כוונים:

1) הוצאת זרע לבטלה.

2) חבלה.

3) לא תגזול- נוטל את חייו (הרש"ז אוירבך).

4) מניעת קיום מצוות עתידית.

[1] נציין, שלפי זה צריך עיון מדוע לאחר שהוציא העובר את ראשו לא הורגים אותו- הרי גם במצב זה מוגדר הוא עדיין כרודף? ר' חיים מבריסק בחידושיו על הרמב"ם מאריך בזה- תורף דבריו, שבמצב זה 'משמיא קא רדפי לה לאם', אולם כל זה נכון ביחס לחיוב הריגת הרודף, אולם עדיין מוגדר הוא כרודף, ועל כן העובר נדחה מפני האם, עי"ש בהרחבה.