שאלה שבועית-שומע כעונה בספירת העומר

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

שאלה א] סומא וקטן בקריאת ההגדה – תוס' (מגילה יט: ד"ה ור' יהודה) מבארים, שקטן אינו מוציא גדול במצוות דרבנן, הואיל וחיובו העקרוני של קטן במצוות הוא מדרבנן, בשונה מחיובו העקרוני של הגדול שהוא מהתורה. ועל כן קטן שהינו 'תרי דרבנן' (חיובו במצוות וחיובו מצוה זו הם מדרבנן) אינו מוציא את הגדול שהינו 'חד דרבנן' (חיובו במצוה זו אמנם הוא מדרבנן, אך חיובו במצוות הוא מהתורה).

לאור זאת תמהים תוס' על הנאמר בפסחים קטז: שרב ששת ורב יוסף שהיו סומים הוציאו אחרים ידי חובת סיפור יציאת מצרים משום שחיובו בזמן הזה מדרבנן; ומה בכך שחיוב סיפור יציאת מצרים הוא מדרבנן, הרי סומא הוא 'חד דרבנן', ובני ביתו שיצאו ידי חובה הינם 'חד דרבנן'?

תוס' משיבים:

ויש לומר, דסומא עדיף מקטן שהרי נתחייב כבר מדאורייתא משא"כ בקטן.

טענתם דורשת ביאור, מדוע העובדה שסומא היה ראוי בעבר, מועילה לכך שכעת יוכל להוציאם אחרים ידי חובתם, הרי כעת אינו 'בר חיובא'?

* בנוסף, לדבריהם נמצא שקטן אינו יכול להוציא אחרים בקריאת ההגדה. האם אכן הדבר מוסכם?

* בקידוש ובמגילה הלכה היא שקטן אינו יכול להוציא ידי חובה את הגדול, מה שאין כן בהדלקת נר חנוכה, מהיכן נובע ההבדל?

שאלה ב] 'שומע כעונה' בספירת העומר – המשנה ברורה (תפט ס"ק ה) מביא, שנחלקו האחרונים האם יוצאים ידי חובת ספירת העומר[1] מדין 'שומע כעונה' או לא. דעת הפרי חדש שניתן להוציא את חברו מדין 'שומע כעונה', ואילו הלבוש והחוות יאיר סבורים שעל כל אחד ואחד לספור בפני עצמו.

הביאור הלכה (ד"ה ומצוה) מביא שיטה שלישית בשם הרי"ץ גיאות, שסובר שיכול לצאת ידי חובת הספירה מדין 'שומע כעונה', אלא שגם השומע נדרש לעמוד. בדברינו ננסה לעמוד על שורש מחלוקתם.

שאלה ג] 'שומע כעונה' בברכת כהנים – הרב בצלאל הכהן מוילנא בספרו ראשית ביכורים (סי' ד) מספר שבהיותו בעיר טרייסט שבאיטליה התפלל בבית כנסת ספרדי ובעת ברכת כהנים כבדוהו לברך את ברכת לבדו בקול רם וכל הכהנים שהיו בבית הכנסת שתקו ושמעו את ברכתו ובכך יצאו ידי חובה.

אנו איננו נוהגים כך. נשאלת השאלה מדוע? האם נובע הדבר מבעיה עקרונית לצאת ידי חובת ברכת כהנים מדין 'שומע כעונה'?

שאלה ד] העומד בתפילה והגיעו הציבור לקדושה - העומד בתפילת לחש והציבור הגיע לקדושה- מה עליו לעשות? רש"י (סוכה לח: ד"ה הוא) כותב בשם רב האי גאון שעליו להפסיק ולכוון לצאת ידי חובת קדושה, ובלשונו:

וכן למתפללין בצבור ושליח צבור אומר קדיש או יהא שמיה רבא - ישתקו בתפלתן וישמעו בכוונה, והרי הן כעונין, וכשיגמור הקדושה - יחזרו לתפלתן, וכן יסד רב יהודאי גאון בה"ג.

אכן, תוס' במקום (ד"ה שמע) סבורים שהפסקה אפילו בשתיקה תחשב כהפסק, ועל כן עליו להמשיך בתפילתו:

אלא ודאי אם היה שותק היתה שמיעתו הפסקת תפלתו.

ננסה לעמוד על שורש מחלוקתם. בנוסף, בדברי רש"י עלינו להבין מדוע אינו נפטר מענייה על הקדושה מדין 'עוסק במצוה (תפילת לחש) פטור מן המצוה' (קדושה)?

שאלה ה] לימוד תורה ללא ברכת התורה[2] – ההולך עם חברו לשחרית וטרם בירך ברכות התורה. חברו משתף אותו בחידוש הלכתי שהתחדש לו. האם רשאי לשמוע את דבריו ללא ברכות התורה, או לא?

שאלה ו] סומא בקריאת התורה – האם סומא רשאי לעלות לתורה, לברך ולהוציא כשיש בעל קורא?

תשובה

נפתח בענין 'שומע כעונה' בברכת כהנים, וממנו נעבור ליתר הדינים. כאמור, הרכב בצלאל הכהן ביקר בקהילה באיטליה בה נהגו שכהן אחד – החשוב שבכהנים, מברך, ומוציא את אחיו הכהנים ידי חובה.

אמנם, 'בית הלוי' בחידושיו על התורה (עניינים שונים ד"ה מה שאמר) סבור שביחס לברכת כהנים לא נאמר דין 'שומע כעונה' מפני שבברכת כהנים ישנה דרישה ייחודית באופן אמירת הברכה- 'בקול רם' (סוטה לח.), ואת זה המשמיע לא יכול להעביר לשומעים מכח דין 'שומע כעונה'; ובלשונו:

אמנם עיקר הדבר ,לא נהירא כלל, דשומע כעונה שייך רק בדבר דאין צריך בו אלא אמירה לחודא, אבל ברכת כהנים דצריך קול רם כאדם האומר לחבירו וכמו דנפקא לן בסוטה (דף ל"ח) מקרא ד'אמור להם' ובזה לא שייך 'שומע כעונה' דהרי ענייתו של הכהן השומע הרי אינו נשמע להעם השומעים ולא עדיף הך כהן השומע מאם היה אומר מפורש בפה רק בלחש דלא יצא.

נראה, שבית הלוי הבין שגדר דין שומע כעונה הוא שהשומע יצא ידי חובה בשמיעה שלו עצמו- התחדש שהשמיעה כמוה כדיבור המשמיע, ועל כן אין נזקקים לשליחות כלל.

לאור זאת, סבר, שמכיון שבברכת כהנים ישנה דרישת הלכתית באופן האמירה- שתעשה ב'קול רם'- מה שאינו קורה בשמיעתם של השומעים- אינם יכולים לצאת ידי חובתה מדין 'שומע כעונה'.

גם הקהילות יעקב (ברכות סי' יא) סבור שאין להוציא ידי חובה בברכת כהנים, אם כי, לא מנימוקו העקרוני של בית הלוי, אלא מחמת שסבור שבמצות התלויות בתקשורת בין אדם לחברו לא נאמר דין 'שומע כעונה' הואיל וקיומן מבוסס על התקשורת בין בני האדם, ובדין 'שומע כעונה' לא התבצעה כל תקשורת למעשה. ועל כן בברכת כהנים עליה נאמר 'אמור להם – כאדם האומר לחברו', לא נאמר דין שומע כעונה.

אכן, החזון אי"ש (או"ח כט ס"ק ג) חולק באופן מהותי על הגדרתו של בית הלוי לדין 'שומע כעונה', כשאחת מטענותיו היא, שאם אכן גדר דין 'שומע כעונה' הוא ששמיעתו של השומע כמוה כדיבור שלו- נמצא שבמצבים בהם יש צורך בתנאים נלווים לדיבור- אין אפשרות לצאת מדין 'שומע כעונה'. ואם כן, כיצד מצינו שניתן לצאת בקריאת מגילה מדין 'שומע כעונה'- הרי הלכה היא שיש לקרוא את המגילה מתוך הכתב- על הקלף, והשומע 'קורא' את 'קריאתו' בעל פה? על אותה דרך יש לשאול מקידוש בשבת- בו יוצאים אנו מידי שבת מדין 'שומע כעונה', אף שבדרך כלל אין לפניו המסובים כוס עם רביעית יין?[3]

אולם החזון אי"ש בעקבות קושיות אלו מגדיר את 'מנגנון' דין 'שומע כעונה' באופן אחר:

שמתיחס אליו גם הדיבור של המשמיע על ידי שמיעה ויוצא ידי חובתו בשיתוף השמיעה והדיבור של חבירו...וכיון שענין שומע כעונה הוא התאחדות השומע והמשמיע[4] זה בדיבור וזה בשמיעה עד שמתיחס גם הדיבור למצות השומע לכן אף במצוות שאינו יוצא בדיבור כל דהו אלא שצריך תנאים בדיבורו מכל מקום יוצא בשמיעה.

היחס לגדרי שליחות- לדברי בעל בית הלוי דין 'שומע כעונה' אינו שייך להלכות שליחות- שהרי השומע אינו יוצא ידי חובה על ידי דיבור המשלח אלא על ידי ה'דיבור' שלו- השמיעה! אולם לדברי החזון אי"ש שהשומע יוצא ידי חובה בדיבור המשמיע, ישנו בדין 'שומע כעונה' היבט של שליחות. לדבריו, גם באמירה שיש בה 'תנאים' ודרישות נלוות נוספות ניתן להפעיל את דין 'שומע כעונה'.

הפסקה לשמיעת קדושה- כאמור, נחלקו רש"י ותוס' האם העומד באמצע תפילת לחש ושומע שהציבור שהגיעו לקדושה יפסיק תפילתו וישמע (רש"י) או לא (תוס').

בדעת רש"י נראה שלמדו כדרכו של החזון אי"ש שהשומע בדין 'שומע כעונה' יוצא ידי חובתו על ידי מעשה החזן המשמיע. אולם בדעת תוס' שחלקו, נראה שלמדו שהשומע יוצא מחמת מעשה עצמו. אך לא מחמת שדי בשמיעה בלבד, אלא מחמת שדין 'שומע כעונה' מביא לכך שנחשב הדבר כאילו הוא הוציא את המילים מפיו.

מסיבה זו, באם ניצב השומע באמצע תפילת לחש לא ישתוק ויכוון לצאת, הואיל ושמיעתו תיהפך ל'דיבור', ונמצא שהפסיק באמצע תפילתו[5].

האחרונים מבארים, שעל פי רש"י אינו פטור מהקדושה מדין עוסק במצוה, מחמת שאם לא יאמר את הקדושה עם הציבור נמצא מזלזל בשבחו של מקום, ועל כן, לולי הנימוקים המופיעים בסוגיא, היה עליו להפסיק לקדושה בתפילתו.

לאור הצדדים שהעלינו בגדרי דין 'שומע כעונה' נשוב לדיני ספירת העומר: אם דין 'שומע כעונה' משמעותו שהשומע יצא ידי חובה בשמיעתו, לא יועיל דין זה בספירת העומר, בה ישנה הלכה של 'וספרתם לכם'. אולם אם משמעותו של דין 'שומע כעונה' היא שהמשמיע הוא מעין שליח של השומע, מסתבר שתועיל ספירתו של ה'משמיע' מדין 'שומע כעונה' להוציא את השומע ידי חובתו גם הוא יושב.

אולם אם משמעותו של דין 'שומע כעונה' היא שהשומע הוציא את הדברים מפיו, מסתבר שכדי שהשומע ייצא ידי חובה עליו לעמוד בעת הספירה, וכשיטתו של הרי"ץ גיאות.

שומע כעונה בסיפור יציאת מצרים – כזכור, שאלנו מדוע בקריאת מגילה אין הקטן יכול להוציא ידי חובה את הגדול הואיל ורמת חיובם אינה שוה ('תרי דרבנן' לעומת 'חד דרבנן'), ואילו בסיפור יציאת מצרים יכול הסומא להוציא את האחרים ידי חובתם אם רמת החיוב היא מדרבנן?

הג"ר מרדכי שטרנברג זצ"ל מבאר[6], שמצות סיפור יציאת מצרים ומצוות קריאת מגילה שונות בתכלית: בקריאת מגילה המצוה היא בקריאה – בהוצאת הדברים בפה, וכדי שהשומע ייצא ידי חובה ודיבור המשמיע 'יתייחס' אליו, יש צורך שיהיו באותה דרגת חיוב. ועל כן אין הקטן יכול להוציא את הגדול ידי חובתו.

אולם בסיפור יציאת מצרים מרכזה של המצוה הוא בתוצאה – שהשומע יישמע את הסיפור ויגיע להכרה במעשי ה', ועל כן די שישמע סיפור שמוגדר כ'דיבור של מצוה' ובכך ייצא ידי חובתו.

לדבריו, גם קטן שהגיע לחינוך שייספר ביציאת מצרים יוכל להוציא את השומעים ידי חובתם, הואיל וסיפורו נחשב ל'מעשה מצוה' ותכלית המצוה מומשה גם על ידי סיפורו.

	השומע שומע את המדבר וכך יוצא ידי חובה	השומע נחשב כמדבר וכך יוצא ידי חובה	המדבר הוא שליח השומע וכך השומע יוצא ידי חובה
האם ברכת כהנים מועיל שומע כעונה	לא כי אין קול רם ובברכת כהנים צריך קול רם	לא כי אין קול רם ובברכת כהנים צריך קול רם	כן כי הכהן המברך הוא שליח של כל האחרים
ספירת העומר	בספירת העומר צריך דיבור ולא שמיעה ולכן השומע לא יוצא ידי המצוה (לבוש וחוות יאיר)	השומע כעונה גורם שנחשב שהשומע מדבר ולכן יוצא ידי המצווה כאילו מדבר בעצמו ולכן צריך לעמוד (פוסקים)	השומע כעונה יוצא שהמדבר שליח השומע והוא עומד ולכן יכול לשבת ואז יוצא ידי חובה (ריץ גיאת)
שומע כעונה בקדושה	כן כי לא נחשב הפסק (רש"י)	לא כי נחשב הפסק (תוס')	לא כי לא נחשב הפסק (רש"י)
שומע ד"ת לפני ברכת התורה האם מותר?	כן	לא	כן
האם סומא יכול לעלות לתורה כאשר יש בעל קורא?	לא. רק במגילה זה אפשרי כי שם המצווה לשמוע. (שאילת יעבץ)	כן כי נחשב שהוא קורא (ט"ז)	כן כי הקורא שהוא השליח יש לו את ספר התורה (ט"ז)
שמיעת מגילת אסתר יוצא למרות שאין לשומע מגילה	המצוה רק לשמוע מגילה (גם לגברים) ולכן יוצא ידי חובה ע"י שומע כעונה אפי' שאין לו מגילה, כי הוא לא הקורא ורק הקורא צריך מגילה	המצוה רק לשמוע מגילה (גם לגברים) ולכן יוצא ידי חובה ע"י שומע כעונה אפי' שאין לו מגילה, כי הוא לא הקורא ורק הקורא צריך מגילה	מכיון שהקורא קרא מתוך הכתב והוא העיקר כי הוא עושה מעשה לשני, ולכן אם היה לקורא מגילה וקרא מתוך הכתב יצא השומע
קידוש. מדוע לא צריך שכל אחד מהמסובים יהיה לפניו כוס משלו	כי הכוס חשיבותה שייחשב טקס ולכן כוס אחת ע"י המקדש מספיקה	כי הכוס חשיבותה שייחשב טקס ולכן כוס אחת ע"י המקדש מספיקה	המקדש נחשב כשליח ולכן מספיק שלמקדש יש כוס
מדוע הציבור קורא את עשרת בני המן	כי צריך בנשימה אחת וזה לא עובר מהקורא לשומע (צפנת פענח)	כי צריך בנשימה אחת וזה לא עובר מהקורא לשומע (צפנת פענח)	הסיבה לא קשורה לשומע כעונה
סיפור האדרת שבירך בפה"ג			שומע כעונה-שליחות והשליחות התבטלה כי הוי דיעבד
האם ניתן לעשות "שומע כעונה" על חצי ברכה?	כן כי זה אותו אדם	כן כי זה אותו אדם	לא כי זה שני אנשים שונים

[1] נדגיש, שכוונתו לספירה עצמה. לענין הברכה על הספירה מוסכם לכל הדעות שיוצאים ידי חובה מדין 'שומע כעונה').

[2] מקוצר הזמן, לא לכל השאלות ניתנו תשובות בשיעור זה, ניתן להיעזר בדף המקורות ובטבלה המצורפת להשלים את התמונה.

[3] אכן על שאלה זו האחרונה ניתן היה להשיב, שמכיון שישנה בחדר כוס הראויה לברכה, אף שאינה לפני השומע נחשב הדבר לברכה על היין.

[4] בפשטות כוונתו בדברים אלו לדין שליחות.

[5] דעת המהרי"ל שניתן להעלות סומא לתורה, הרמ"א בדרכי משה משיג עליו. כיצד ניתן להסביר את דעת המהרי"ל? הרי כפי שאמרנו- גם אם נלך בדרכם של תוס'- שדין שומע כעונה מגדיר את השומע כמוציא מפיו- מכל מקום אין קריאתו מתוך הכתב?

ניתן לבאר את דעתו לאור הנ"ל - שהמהרי"ל סבר שגדר דין שומע כעונה הוא שבעל הקורא הינו שליח של השומע. ועל כן, כאשר בעל הקורא קורא מתוך הכתב נחשב הדבר שגם השומע קרא מתוך הכתב. הרמ"א שחלק על הבנה זו סבר כצדדים הנ"ל.להלכה, על אף שבדרכי משה השיג הרמ"א על דעתו, הביאו בהגהת השו"ע:"ומהרי"ל כתב דעכשיו קורא סומא, כמו שאנו מקרין בתורה לעם הארץ". וביאר זאת בשער הציון (ס"ק ו): "דדין זה של מהרי"ל, כבר כתב הדרכי משה בסימן קל"ה ובסימן קמ"א שלא נראה לו, בין בסומא ובין בעם הארץ [אם אינו יכול לקרות עם הש"ץ], אלא מפני שנהגו העולם להקל בזה העתיקו הרמ"א".

[6] לא בשיטת תוס', אלא כהסבר נפרד.