שאלה שבועית: מנייני הקורונה המצומצמים- גדר 'תפילה בציבור'
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
ה'שאלה השבועית' השבוע מוקדש לכבודו של ה'צוות צח"י' המסור של קרית החינוך שמתחילת תקופת הקורונה מנהלת את העניינים במסירות.
לאחר ה'סגר' שהיה בראשית ימי הקורונה, התארגנו ברחבי קרית החינוך שלנו מניינים מצומצמים של עשרה אנשים, כשכל אחד נרשם מראש אל המנין אליו הוא מתכנן להצטרף.
אחד המניינים התקיים בחצר ביתי. בוקר אחד, הגיעו לתפילה רק תשעה אנשים. לא הצלחנו למצוא מתפלל ממנין אחר לא נזקקים לו במקום. לבסוף התקשר הגבאי לאחד מחבריו שהתפלל שחרית כותיקין, וביקש ממנו שיבוא ויישב במשך התפילה לצידנו, ו'ישלים' לנו מנין, ואכן, כך עשה.
צירוף זה למנין- של אדם שכבר התפלל, מהווה פתח למספר דיונים הלכתיים, אודותם נסובה 'שאלתנו' היום.
א. הגדרת תפילה בציבור- לתפילה בציבור ישנה מעלה גדולה, כפי שכותב הרמב"ם בהל' תפילה (ח, א):
"תפלת הציבור נשמעת תמיד ואפילו היו בהן חוטאים אין הקב"ה מואס בתפלתן של רבים לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור ולא יתפלל ביחיד כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור".
האם תפילה כזו שיש בה רק תשעה שלא התפללו מוגדרת כתפילה בציבור, או לא?
ב. חזרת הש"ץ- עוד ברצוננו לברר, האם ניתן לעשות חזרת הש"ץ במקרה בו המנין מורכב בחלקו מאנשים שהתפללו קודם לכן ורק משלימים מנין?
הדרכי משה (או"ח קמג, ג) כותב בשם המהר"ם מינץ:
"דאם התפללו כבר בבית הכנסת ובאו אחר עשרה שלא התפללו יכולים לחזור ולהתפלל ולהעמיד חזן עליהם אף על פי שהראשונים בבית הכנסת".
מדברי המהר"ם מינץ שכתב שיבואו עשרה שלא התפללו נראה שלא ניתן לצרף אנשים הנמצאים בבית הכנסת שכבר התפללו קודם לכן.
אכן, מדברי תוס' (מגילה כט, ב) מבואר לא כך, שכתבו:
"ואין פורסין על שמע - הקונטרס פירש בני אדם שבאו בבית הכנסת אחר שהתפללו הצבור ורוצים לומר קדיש וברכו צריך עשרה ור"ת פירש דבשבעה שלא שמעו עם שלש אחרים סגי ותלמידי רש"י פירשו משמו דאפילו בשביל אחד שלא שמע"[1].
חישבו, מהי סברת מחלוקתם?
ג. מנין בקריאת התורה- אותו יום בו השלימו עבורו מנין היה יום שקראו בתורה. וגם בזה יש לדון- האם לקריאת התורה ניתן להסתפק במנין שחלקו מורכב מאנשים שכבר יצאו ידי חובה, או לא?
הביאור הלכה (סי' קמג) כותב:
"עיין בחיי אדם (כלל ל"א סי"א) שנסתפק אם יש איזה בני אדם שלא שמעו הקריאה אם מותר לקרות עוד הפעם בשבילם, דאפשר דלא תקנו אלא כשכל העשרה הם חייבין בקריאה. והראני גדול אחד שמפורש בר"ן רפ"ק דמגילה בסוגיא דמגילה בזמנה קורין ביחיד דברובן שלא קראו סגי עי"ש".
החיי אדם מסתפק, ומדברי הר"ן רוצה הביאור הלכה לדייק שאין צורך במנין ממש- מה צדדי הספק?
האם שורש הדיון והמחלוקת משותף לשלוש השאלות הנזכרות?
ד. המתנה לי' לפני תפילת לחש- הלכה למעשה- האם על בעל התפילה להמתין לעשרה שיסיימו את ברכות קריאת שמע כדי שיתחילו יחד את תפילת לחש, או לא?
ה. התחלת חזרת הש"ץ- הלכה למעשה- מתי יכול בעל התפילה להתחיל את חזרת הש"ץ? האם צריך להמתין לעשרה מתפללים שיסיימו את תפילת הלחש ורק אז להתחיל את החזרה, או שיכול להתחיל אפילו אם רק רוב המנין סיים את תפילתו.
ו. 'רובו ככולו'- במנין- בכל התורה כולה הלכה היא שרובו ככולו. ואם כן, אם נאמר שבמנין לא ניתן להסתפק ברוב, עלינו להסביר מדוע- במה שונה דין מנין משאר התורה? שאלה זו עשויה לסייע לנו בתשוב גם על השאלות הקודמות.
תשובה
נפתח את דברינו בשאלה האחרונה- ומתוכה נשוב ליתר הדינים. שאלתנו היתה- מדוע על פי הסוברים שלא די ברוב עשרה לא מיישמים ביחס לצירוף למנין את דין 'רובו ככולו'?
הג"ר ברוך בער ליבוביץ בעל הברכת שמואל (יבמות סי' כא) מביא בשם רבו הג"ר חיים מבריסק (להלן- הגר"ח), שדן בגדר הצורך ב'מנין' בקריאת התורה ובחזרת הש"ץ, וכך דבריו:
"שמעתי מפי מו״ר קדוש ישראל זי״ע [=ר' חיים] לענין אם מהני רוב מדין רובו ככולו לצרוף עשרה בקריאת התורה, ובקריאת מגילה, ובחזרת הש״ץ; ואמר דבכל הדינים האלו תלוי בחדא סברא, דיש לחקור בכל אחד מדינים אלו דהיינו מה דבעינן [=שצריך] עשרה בכל אחד מהדינים האלו אם החיוב של קריאה התורה ומקרא מגילה וחזרה הש״ץ חל על עשרה ביחד דוקא, וכל זמן דליכא מעשרה ליכא חיוב כלל של קריאה התורה ומקרא מגילה וחזרת הש״ץ. או לא, דנאמר דהחיוב של קריאת התורה ומקרא מגילה וחזרת הש״ץ חל אפילו על אחד אלא דדין הוא דאינה נאמרת אלא בעשרה".
דן הגר"ח האם כל עוד אין עשרה מתפללים החיוב לקרוא בתורה, ולחזור על התפילה בציבור כלל לא חל, או שמא החיוב חל, אלא שישנה הלכה שאי אפשר לקיימו אם אין עשרה.
וכותב הגר"ח, ששאלת השימוש הדין 'רובו ככולו' ביחס למנין, תלויה בשני צדדים אלו:
"ואמר, דאם נאמר דהחיוב נעשה דוקא על ידי עשרה ביחד [=וכל עוד אין עשרה החיוב לא חל], אז לא שייך הדין ד'רובו ככולו', דהא ליכא חיוב כלל ואפילו מיעוט חיוב ליכא, דהרי החיוב הוא חל דוקא על ידי עשרה. אבל אם נאמר דהחיוב חל אפילו על אחד אלא דדין הוא דאינה נאמר אלא בעשרה, אז שייך הדין דרובו ככולו דהרי איכא רוב חיוב ומיעוט פטור ודין הוא בכל התורה כולה דאמרינן רובו ככולו".
אם מציאות העשרה היא שיוצרת את החיוב- כל עוד אין עשרה אין את הסיבה המולידה את החיוב- ולא יעזור דין רובו ככולו. אולם אם מציאות העשרה מאפשרת לקיים את החובה המוטלת- כאן, כבכל התורה כדי לקיים את הפרט הדיני הנצרך, ניתן להסתפק בעשרה.
מסיבה זו אמר המהר"ם מינץ שכל עוד לא הגיעו עשרה מתפללים חדשים החייבים בתפילה- לא נוצר כלל החיוב, ועל כן אינם יכולים לקיים את חובות הציבור. אולם תוס' שחלקו עליו סברו שהעשרה אינם יוצרים את החיוב אלא מאפשרים את קיומו בפועל- ועל כן דין ברוב עשרה שלא התפללו.
אכן, גם על פי תוס' עדיין יש צורך בעשרה[2]- מפני ש"אין דבר שבקדושה פחות מעשרה" (ברכות כא, ב ועוד), אולם בזה ניתן להיעזר גם במתפללים שכבר יצאו ידי חובתם.
חילוק בין תפילת לחש לחזרת הש"ץ- הרמב"ם בהל' תפילה (ח, ד) כותב שדי ברוב שלא התפללו- ביחס לחזרת הש"ץ-
"וכיצד היא תפלת הציבור יהיה אחד מתפלל בקול רם והכל שומעים, ואין עושין כן בפחות מעשרה גדולים ובני חורין, ושליח ציבור אחד מהם, ואפילו היו מקצתן שכבר התפללו ויצאו ידי חובתן משלימין להם לעשרה והוא שיהיו רוב העשרה שלא התפללו, וכן אין אומרים קדושה ולא קוראין בתורה ומברכין לפניה ולאחריה ולא מפטירין בנביאים אלא בעשרה".
הרמב"ם לא כתב את דין זה ביחס לצירוף לתפילת לחש בעשרה, אלא רק ביחס לתפילת הציבור- לחזרת הש"ץ.
דייק מזה הגר"ח בחידושיו (מגילה כג, ב) שאף שדי ברוב מחוייבים, והעשרה אינם נצרכים כדי ליצור את החיוב, כדי להגדיר עשרה מתפללים כתפילה בציבור- צריך שכל העשרה יתפללו. שהרי מעלת התפילה בציבור נובעת מכך שה' אינו מואס תפילה של רבים, ואם אין עשרה שמתפללים אין תפילתם 'תפילת רבים'.
לדברי הגר"ח, במקרה שלנו היינו צריכים 'לדלג' על תפילת הלחש לגמרי ולהתחיל מיד עם סוף ברכות קריאת שמע בחזרת הש"ץ. מפני שישנם הסוברים שאם התפללו תפילת לחש כיחידים אין אפשרות לערוך 'חזרת הש"ץ'. ועל כן, עדיף שיתחילו עם תפילת הש"ץ- שביחס אליה ישנו חיוב גם אם חלק מהמנין כבר התפלל.
בנוסף, לפי זה, אין להתחיל תפילת לחש לפני שעשרה מהמתפללים הגיעו ל'גאל ישראל' ומוכנים להתחיל בתפילה.
הג"ר אליהו אליעזר דסלר סיפר שבישיבת קלם החזן לא היו מתחילים תפילת לחש עד שאחרון הבחורים יגיע ל'גאל ישראל', כדי שאף אחד מהבחורים לא יפסיד את מעלת התפילה בציבור.
הג"ר משה פיינשטיין (אגרות משה ח"א סי' ל) חולק וסבר שבמקרה שלנו עליהם להתפלל תחילה כיחידים זאת משום שסובר שגם אם התפללו תפילת לחש כיחידים, יכולים להצטרף לאחר מכן לחזרת הש"ץ.
נציין שבעל הקהילות יעקב חשש[3] לדברי הגר"ח והיה מקפיד מאוד שלא להתפלל במנין שאין בו עשרה שלא התפללו. ואילו החזון אי"ש חשש לגר"ח רק בערבית, ולא בשחרית ובמנחה. זאת משום, שלמד החזון אי"ש שתפילת הלחש 'נגררת' אחר חזרת הש"ץ, ואם ישנו חיוב בחזרת הש"ץ (הואיל ובה די ברוב מנין שלא התפללו), גם תפילת היחיד הקודמת לה תוגדר כתפילה בציבור. ועל כן, רק בתפילת ערבית, בה אין חזרת הש"ץ הקפיד שיהיה מנין שלא התפללו.
הקהילות יעקב מאוד הקפיד כמו הגר"ח ולא היה מתפלל במנין שאין עשרה שלא התפללו.
החזון איש חשש לגר"ח רק בערבית אבל לא בשחרית ומנחה, בגלל שאין חזרת הש"ץ. בחזרת הש"ץ לא צריך עשרה, התפילה בלחש היא נגררת אחרי חזרת הש"ץ ולכן א"צ גם בתפילת הלחש בעשרה.
הג"ר משה שטרנבוך בשו"ת תשובות והנהגות (ג,לג) סבור, שבמידה שהאנשים שהתפללו ומצטרפים עתה להשלים מנין, עסוקים בתפילה כל שהיא- כאמירת תהילים, או סיום חלקים אחרים בתפילה- די בזה כדי להחשיב זאת כתפילה בציבור:
"ואני רגיל בעזהשי"ת לחלק בזה שאם הארבעה [המשלימים] על כל פנים עסוקים בתפילות אפילו באשרי ובא לציון חשיב עשרה מתפללין יחד ושכינה עמהם.... ולכן נאה הדבר ויאה שעל כל פנים יתעסקו גם הם בתפלות או באמירת תהלים דאז יש עשרה המתחננים לאלקינו יתברך שמו, והוי אז שעת רצון יותר".
במידה ויש תשעה מחויבים- אולם, לבסוף נחה דעתי, הואיל ובמקרה שלנו היינו תשעה שלא התפללו, ורק אדם אחד נוסף היה חסר לנו למנין, ובזה פשוט יותר שמוגדר הדבר כתפילה בציבור, כפי שכותב הגר"ח שם בסוף דבריו:
"ונראה דכל זה דין הוא רק במיעוט שלא התפללו, אבל כשיש תשעה מחויבין בודאי יכולים לצרף לתפילה בלחש גם אותו שכבר התפלל, דצירופו הוא מדין כל בי עשרה שכינתא שריא, לפי שיטת השו"ע (או"ח סי' נ"ה ס"ו) דסובר דמצטרפין אף אם האחד הוא ישן, וראייתו מקטן המוטל בעריסה דבעיא היא בגמרא (ברכות דף מ"ז ע"ב, עי' בתוס' דף מ"ח ע"א ד"ה ולית) אם מצטרף ומסיק שם דכיון דהוא קטן הוא פטור מתפילה, אבל משום שהוא ישן ואינו מתפלל אין חוששין לזה כארון שמצטרף לעשרה"
אם נסכם- 1) לפי הגר"ח אם אין תשעה שלא התפללו לא מתפללים תפילה בלחש, אלא מתחילים ישר מחזרת הש"ץ.
2) לפי הג"ר משה פיינשטיין גם אם אין עשרה שלא התפללו מתפללים תחילה בלחש, אלא שאין לתפילה זו את מלא המעלה של תפילה בציבור.
3) החזון אי"ש הקפיד על כך רק בתפילת ערבית- שאין בה חזרת הש"ץ.
4) הג"ר משה שטרנבוך שליט"א כתב שבמידה וה'משלימים' עוסקים בתפילה כל שהיא מוגדר כתפילה בציבור.
ביחס לשאלה עם כמה מתפללים ניתן להתחיל חזרת הש"ץ- השולחן ערוך (או"ח קכד, ד) פוסק:
"כשש"צ חוזר התפלה, הקהל יש להם לשתוק ולכוין לברכות שמברך החזן ולענות אמן; ואם אין ט' עונים לברכותיו, קרוב להיות ברכותיו לבטלה; לכן כל אדם יעשה עצמו כאילו אין ט' זולתו, ויכוין לברכת החזן".
נראה מדבריו שכל עוד אין תשעה עונים מלבד החזן, אין להתחיל את חזרת הש"ץ.
מנגד, בדיני קדיש (או"ח סי' נה, ו-ז) פוסק השולחן ערוך:
"ואם התחיל אחד מהעשרה להתפלל לבדו ואינו יכול לענות עמהם, או שהוא ישן, אפילו הכי מצטרף עמהם
כשאחד מתפלל לבדו נכון שהאחרים ימתינו מלומר קדיש עד שיגמור, כדי שיזכה גם הוא".
נראה שאין צורך בתשעה שיכולים לענות על תפילת הש"ץ?
שני הסברים בדבר:
1) שולחן ערוך הרב מסביר שיש הבדל בין קדיש (שבו אין צורך בעשרה עונים) לחזרת הש"ץ (בה יש צורך בעשרה):
"אם הם עשרה בצמצום, ואחד מהם מתפלל תפילת י"ח שאינו יכול לענות עמהם קדיש, אף על פי כן מצטרף עמהם, והוא הדין אפילו אם היו ב' או ג' או ד' מתפללין, כל שנשאר רוב שעונין קדיש ואמנים מותר לומר קדיש. מה שאין כן בחזרה דבעינן (שצריכים) תשעה שומעים חזרת ש"ץ ועונין אמן, וכאשר יתבאר לקמן".
2) הפסקי תשובות (קכד, ט) מביא שיש שחילקו בין לכתחילה (צריך ט' עונים) לבדיעבד (שדי ברוב מנין עונה):
"אמנם עדיין לנגד עינינו שיטת המהרי"ל המוזכרת במג"א סימן נ"ה סק"ח ובמשנ"ב סקי"ט שהעולם סומכים על ששה עונין אמנם חס וחלילה להקל לכתחילה אלא כשיש מנין מצומצם ויש טורח גדול לציבור עקב כמה המאריכים בתפילתן דאו אפשר למיעבד עובדא".
מו"ר הג"ר שלמה זלמן אוירבך[4] היה ענק בתורה וענק במידות, היתה לו רגישות גדולה מאוד לעניני 'בן אדם לחברו'. ועל כן, על אף שסבור היה שצריך עשרה כדי שתהיה מעלת התפילה בציבור שלימה, מכל מקום אמר שבמקרה בו רוצה אדם ללכת למקום שיש בו מנין, ומבקשים ממנו להצטרף ולהשלים מנין לזקוקים לכך, אף ששם המנין מבוסס על מיעוט שכבר יתפללו- יילך וישלים להם אף שיפסיד את מעלת התפילה בציבור.
[1] נשים לב, שתוס' עוסקים בקדיש וברכו, אך כרגע הנחת היסוד שלנו שאין הבדל ביניהם.
[2] ניתן לנסח את השאלה באופן נוסף- האם הצורך בעשרה (במנין) הוא כדי ליצור את החיוב (ואז בעי' עשרה שעדיין חייבים), או שהצורך בעשרה הוא בגלל שאין דבר שבקדושה פחות מעשרה (הלכה ב'מעמד').
[3] כך כתוב בארחות רבנו ח"א סי' כא.
[4] הליכות שלמה תפילה ה, ח.
