שאלה שבועית: קטן שהגדיל בימי ספירת העומר
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
בשבועיים האחרונים עסקנו במחלוקת בה"ג ובעלי התוספות בדין השוכח לספור יום מימי ספירת העומר- בביאור מחלוקתם בגדר הספירה, ובהשלכות ההלכתיות למעשה.
ברצוננו לעסוק היום בשאלה שנגזרת ממחלוקת זו, והיא- האם קטן שנכנס בעול מצוות בימי הספירה יכול להמשיך ולספור לאחר שהגדיל ונכנס בעול המצוות, בברכה.
מדוע שלא יוכל? חיובו של קטן במצוות אינו מהתורה, אלא מדברי חכמים בלבד- מדין 'חינוך'. דעת ראשונים רבים[1] שחובת קיום המצוות מדין 'חינוך' אינה מוטלת על הקטן עצמו, אלא על אביו- על האב מוטל לחנך את הקטן לקיום מצוות.
לאור זה, נמצא שהספירה שספר עד עתה לא היתה ספירה של חיוב, ולדברי בה"ג- הן אם נאמר שסבר שהספירה בכל ימי הספירה היא מצוה אחת, והן אם נאמר שצריך לספור ארבעים ותשעה יום רצופין כדי שהספירה תחשב ל'ספירה', לא יוכל הקטן להמשיך לספור בברכה.
ואם כן נמצא, שלהלכה שהשולחן ערוך חשש לדברי בה"ג כפי שהזכרנו בשיעורים הקודמים, קטן שהגדיל בימי הספירה לא יוכל להמשיך לספור בברכה לאחר שהגדיל ונכנס בנועם עול מצוות, על אף שעד עתה הקפיד לספור ולא החסיר יום אחד. ואכן, כך כתב הג"ר עובדיה יוסף זצ"ל בתשובה (שו"ת יחוה דעת ג, כט):
"נמצא לפי זה שכל מה שהקטן קיים מצות ספירת העומר, אינו אלא מתורת חינוך, ולא מתורת חובה המוטלת עליו, ורק כשהגדיל ונעשה בר מצוה נתחייב בכל המצות. ומעתה לדעת בה"ג שהובא בתוספות מגילה (כ, ב) שבמצות ספירת העומר צריך להיות 'תמימות', כמו שכתוב בתורה 'שבע שבתות תמימות תהינה', ואם לא ספר יום אחד מימי הספירה, שוב אינו סופר בברכה.. אף על פי שספר הנער בקטנותו, כיון שהיה אז פטור מהמצות, אין ספירתו ולא כלום, ונמצא שאין כאן תמימות, לפיכך סופר מיום שנעשה בר מצוה בלא ברכה".
וכך חותם בסוף תשובתו:
"ומאחר שכלל גדול בידינו ספק ברכות להקל, יש להורות לקטן שהגדיל בימי הספירה שיפסיק מלברך, וימשיך לספור בכל יום בלי ברכה".
רוב הפוסקים האשכנזים חלקו על הג"ר עובדיה יוסף זצ"ל ופסקו שקטן יכול לספור בברכה בימי הספירה, ברצוננו לעמוד היום על שורש מחלוקתם.
בדברנו נביא בעזרת ה' ששה הסברים שונים בביאור דעת החולקים הסוברים שהקטן יכול להמשיך לספור בברכה.
יש הסוברים, שגם אם הקטן לא ספר קודם הגיעו למצוות, יכול לספור משהגדיל בברכה. חישבו, כיצד יכול להסתדר הדבר עם פסק השולחן ערוך שחשש למעשה לדעת בה"ג?
שאלה זו היא שאלה שכיחה מאוד- רבים הם הנולדים בימי הספירה מידי שנה ושאלה זו נוגעת לקיום המצוה על ידם. התקשר אלי אחיין שלי, שבר המצוה שלו עומדת להתקיים בימי הספירה, ושאל אותי כיצד עליו לנהוג למעשה. בדברנו נתמקד בעיקר בהסברת דעת החולקים.
תשובה
כפי שפתחנו, ברצוננו לעסוק היום בביאור דעת החולקים על הגרע"י וסוברים שקטן שהגדיל בימי הספירה יכול להמשיך ולספור בברכה אף לאחר שהגדיל. כשהשאלה הגדולה שעומדת בפנינו- כיצד יתכן שהקטן יכול להמשיך לספור בברכה גם לדעת בה"ג הסובר שצריך ספירה רציפה, אם ספירתו בקטנות היתה מתוקף מצות חינוך שאינה מוטלת עליו עצמו כלל, אלא על אביו?
א] 'תמימות'- כל ימי החיוב: בעל החסד לאברהם (מהדו"ת או"ח סי' נו) מבאר, שגם בה"ג סובר שכל יום ויום מימי הספירה הוא מצוה בפני עצמה, אלא שכל עוד לא סופר את כל הימים שהתחייב בהם ספירתו אינה 'תמימה', חסר ב'תמימות', ואינו יכול להמשיך ולמנות את הימים הבאים.
בדרך כלל, סך ימי החיוב בספירת העומר- הם כל ארבעים ותשעת הימים, אולם במקרה של קטן שהגדיל בימי הספירה, סך ימי החיוב שלו הוא כמנין הימים שנותרו לו מיום שהגדיל עד תום הספירה. וכדי שספירתו תחשב ל'תמימה', עליו לספור את כל הימים שנותרו לו עד סוף הספירה- שהם ימי החיוב שלו.
וכך כתב:
"דכן גזרה תורה שלא יחסר מימי הספירה שהוא מתחייב בהם משום דבעינן 'תמימות', אבל כל שספר כל הימים שנתחייב בהן אז' שמקצת הימים לא נתחייב בהן לא נפיק מכלל תמימות שאותן הימים שלא נתחייב בהם אינן בכלל ימי הספירה".
לדבריו, גם אם הקטן לא הקפיד לספור בקטנותו יכול הוא לספור משהגדיל בברכה, הואיל והגדרת ה'תמימות' נקבעת רק לפי הימים הללו.
החסד לאברהם מוכיח את דבריו מדברי הגמ' בסוכה (כז, ב), שם דנה הגמ' בדעתו של רבי אליעזר הסובר ש'אין יוצאין מסוכה לסוכה, ואין עושין סוכה בחולו של מועד'. וביארה הגמ' את טעמו:
"מאי טעמא דרבי אליעזר אמר קרא חג הסכת תעשה לך שבעת ימים עשה סוכה הראויה לשבעה".
ואומרת הגמ', שמהפסוק "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" שעל אף שאין עושים סוכה בחולו של מועד, גר שהתגייר בחול המועד וכן קטן שהגדיל בחול המועד- עושים סוכה בחול המועד.
ואין זה עומד בסתירה למקור של דברי רבי אליעזר, מפני שלדבריו צריך לעשות סוכה הראויה למשך כל זמן החיוב של האדם- גר שהתגייר וקטן שנולד התחייבו רק באמצע החג, ועל כן סוכתם צריכה להיות ראויה רק לפרק הזמן שנותר להם מהגיור/הכניסה בעול מצוות עד החג.
באותה דרך מבאר החסד לאברהם את דין קטן שהגדיל בימי הספירה- ביחס לספירת העומר נאמרו שני פסוקים- האחד שדרש 'תמימות'- "שבע שבתות תמימות תהיינה" (ויקרא כג, טו), והשני שדיבר על חובת ספירה כללית בלא דרישה זו: "עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום"- משמע חובת ספירה יום – יומית!
מבאר החסד לאברהם- הפסוק שדרש תמימות מדבר על רוב עם ישראל, שפרק זמן החיוב שלהם הוא כל ארבעים ותשעת הימים, ואילו הפסוק שלא דרש ספירה של כל ארבעים ותשעת הימים, עסק בגר שהתגייר וקטן שהגדיל בימי הספירה.
חולה שהורדם לחלק מימי הספירה- מה דין חולה קורונה שלא יכול היה לספור בראשית ימי הספירה בגלל שהורדם והונשם, ועתה, ברוך ה' הבריא באמצע ימי הספירה, האם לדברי החסד לאברהם יכול להמשיך לספור בברכה? האם דומה הדבר לקטן שהגדיל בימי הספירה?
לכאורה, התשובה לשאלה זו נעוצה בהגדרת 'אנוס'- שנפטר ממצוות. האם בזמן האונס מחויב הוא במצות אלא שלא יענישו אותו על אי קיומן מפני שלא היה ביכולתו לקיימן, או שפטור מהמצוה שנאנס מלעשותה לחלוטין.
אם נניח שנפטר מכל חיוב בזמן אונסו, יוכל להמשיך לספור בברכה לאחר שהבריא. אולם אם מוגדר הוא כ'חייב' גם בימי אונסו, יתכן ולא יוכל להמשיך בספירה, מפני שעברו עליו ימי 'חיוב' שלא מנה בהם- ועל כן ספירתו אינה 'תמימה' לבה"ג.
נמצא, שלדעת בעל החסד לאברהם, אף אם עד עתה ספר הקטן בלי ברכה, מכאן ואילך יכול הוא להמשיך לספור בברכה.
חמשת השיטות הבאות שנביא בביאור דעת הסוברים שניתן להמשיך ולספור בברכה, חלקו על החסד לאברהם בנקודה זו, וסברו שאם לא ספר בימי קטנותו כראוי, אינו יכול להמשיך לספור בברכה.
ב] דרבנן מוציא דאורייתא- המנחת חינוך (שו, ו) מסביר את הצד שהספירה שספר בקטנותו תצטרף לספירה שספר כשהגדיל, על פי דברי המרדכי (מגילה תשצח, הביאו המגן אברהם רסז, א) האומר שמי שקיבל שבת מוקדם וקידש לאחר פלג המנחה- לפני שקיעת החמה, יצא ידי חובת קידוש ואינו צריך לשוב ולקדש. עולה מדברים אלו שמעשה שעושה בזמן חיוב מדרבנן מועיל גם לחיוב דאורייתא בגלל פוטנציאל החיוב שלו. על אותה דרך נכון הדבר אצלנו- חיובו הדרבנני של הקטן טרם היכנסו לעול מצוות מצטרף לספירתו בגדלותו, ונמצאת ספירתו תמימה ושלימה.
ג] ספק ספיקא- אף שהשולחן ערוך חשש דעת בה"ג, ועל כן אמר שהמדלג על יום בספירת העומר ימשיך לספור בלי ברכה, פסק (או"ח תפט, ח) שהמסופק אם ספר או לא, יכול להמשיך לספור בברכה.
וביאר המשנה ברורה את טעמו על פי הפרי חדש ופוסקים נוספים:
"דאיכא ספק ספיקא- שמא לא דילג כלל [על יום מימי הספירה], ואם תימצי לומר שדילג, שמא הלכה כאותן פוסקים דכל יום הוא מצוה בפני עצמה".
לאור זה מסביר הכתב סופר (או"ח סי' צט) את הסיבה לפיה קטן שהגדיל רשאי להמשיך לספור בברכה, והיא- שיש לפנינו ספק ספיקא- ספק אם הלכה כרש"י הסובר שמצות החינוך מוטלת על האב ואז בפירת הקטן בקטנותו אינה ספירה, ספק אם הלכה כתוס' הסוברים שמכח מצות החינוך מוטלת חובה על הבן עצמו והיא מועילה להגדיר את ספירתו כספירה. וגם אם נאמר שהלכה כרש"י- ונמצא שאינו יכול להסתמך על הספירה שספר בקטנותו הואיל ולא היה 'בר חיובא', יתכן והלכה כתוס' הסוברים שכל יום מימי ספירת העומר הוא מצוה בפני עצמו, ועל כן יכול הקטן להמשיך ולספור גם לאחר שהגדיל.
הן המנחת חינוך והן הכתב סופר משתמשים בשני חלקי ספירתו (הן החלק הנעשה בקטנות והן החלק שבגדלותו) כדי להסביר כיצד יוצא ידי חובתו.
ד] 'קיום' של מצוה- המהר"ם שיק (או"ח רסט) מבאר שגם אם על הקטן עצמו לא מוטל כל חיוב בקטנותו, אם קיים מצוה יש למעשהו שם של 'מעשה מצוה' הואיל ומצוה קלה עשה. ומסיבה זו יכולה הספירה שעשה בקטנותו להצטרף עם הספירה שעושה משהגדיל, גם לדברי בה"ג הסובר שכל יום הוא מצוה העומד בפני עצמה.
הבנה זו מובנת היטב על פי ההגדרה שהבאנו בשבוע שעבר בדברי בה"ג, ולפיה גם הבה"ג מודה שספירת כל יום ויום היא מצוה בפני עצמה, אלא שסבר שספירה נחשבת לספירה רק אם נעשית ברצף. לדברי המהר"ם שיק די ב'קיום מצוה' כדי להגדיר את הספירה שספר בקטנותו לספירה וליצור 'רצף' של ספירה.
ה] קיום הקטן- מצוה דאורייתא- הג"ר משה שטרנבוך שליט"א (מועדים וזמנים ד, רפח) מחדש, שקטן המקיים מצוה אינו רק מסייע לאביו למלאות את חובת החינוך המוטלת עליו, ואף אינו מקיים מצוה קלה במעניקה למעשהו שם של מעשה מצוה, אלא מקיים מצות עשה קיומית של תורה. ואף שאינו יכול להוציא אחרים ידי חובה, דבר זה נובע מכך שרמת חיובם גבוהה משלו[2].
לאור זה אומר הגר"מ שטרנבוך שקטן שהגדיל בימי הספירה יוכל להמשיך ולספור בברכה על סמך ספירתו שספר עד כה.
ברכת התורה ביום הכניסה לעול מצוות- נער שנעשה בר מצוה- נכנס לעול מצוות בכניסת הלילה, אז מתחיל ה'יום' מבחינת ההלכה. את ברכות התורה בירך הנער בבוקר- בטרם שנכנס לעול המצוות, ואם כן נמצא שעתה, כשיבוא לדרוש בפני באי בר המצוה- יאמר דברי תורה בלי לברך לפניהם!
יש פוסקים שאמרו שעליו לכוון בברכת ''אהבת עולם" בתפילת ערבית לברכות התורה, אולם הגר"מ שטרנבוך לשיטתו מבאר, שעל אף שבקטנותו הוא עצמו לא היה מחויב בברכות התורה, מכל מקום כאשר ברכה- קיים בזה מצוה מהתורה!
נציין שרבה של ארץ ישראל הג"ר אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל השיב על שאלה זו (אוצרות הראי"ה ח"ג עמ' 111) ואמר, שהואיל ולקטן ישנה שייכות בלימוד תורה שחובתו היא מהתורה- שהרי אביו מחויב ללמדו תורה, וחיוב זה הוא מהתורה. מגדיר הדבר אותו כשייך בברכת התורה מהתורה, ועל כן יכול לצאת בברכות התורה אותן בירך בקטנותו[3].
ו] מצות חינוך לאחר שיגדיל- הג"ר בן ציון אבא שאול זצ"ל[4] בספרו אור לציון כותב, שגם אם נאמר שלא חלה על הקטן חובת ספירה ככל גדול- הואיל ולא ספר את כל הספירה בגדלותו- דווקא בגלל סיבה זו יתחייב הקטן שהגדיל להמשיך ולספור- מדין 'חינוך':
"מסתברא, דכשם שאנו מצווים לחנך הקטן למצוות והיינו טעמא כדי שיהא מכיר ורגיל בעבודה ויורגל בקיום המצוות, הוא הדין נמי בגדול שהתחייב בחצי מצווה כשהגדיל וכגון שהגדיל באמצעה יתחייב לסיימה כלומר דאף אם נאמר דבכהאי גוונא פטור מהמצוה מדאורייתא, מכל מקום יש לחייבו במצוה [מדין חינוך- שיתרגל לקיים את המצוה]".
נמצא לפיו, שהעובדה שלא יכול לקיים את ספירת העומר כהלכתה משהגדיל אינה גורמת לביטול המצוה לגמרי, אלא מביאה להשתת חובת דרבננית עליו- מדין חינוך.
[1] כך עולה מדברי רש"י בברכות (מח, א ד"ה עד), רמב"ן במלחמות בברכות (כ, ב) ועוד.
[2] הגר"מ שטרנבוך מקשה על דבריו מדברי הרמב"ם בהלכות קרבן פסח (ה, ז):
"גר שנתגייר בין פסח ראשון לפסח שני, וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים, חייבין לעשות פסח שני, ואם שחטו עליו בראשון פטור".
האחרונים התקשו בדברי הרמב"ם- מדוע אם שחטו עליו בראשון פטור- הרי בראשון לא היה הקטן בר חיובא כלל? ויישבו שחיובו נלמד מפסוק. ומבואר מדבריהם שבלא חיוב אין 'קיום' מצוה. אולם הגר"מ שטרנבוך כותב שלא קשה על דבריו משם, מפני שקרבן פסח ייחודי בכך שלא בא 'נדבה', ועל כן אם לא היה חיוב כל שהוא על הקטן לא היה יכול לצאת ידי חובה בהשתתפותו בפסח ראשון
[3] הגראי"ה מוכיח את עיקרון זה- ששייכות בדברים מצד שאחרים מצווים לפעול איליו- מגדירה אותו כשייך בדבר, מכך שקטן נחשב 'בר זביחה' הואיל ואם אוכל נבלות בית הדין מצווים להפרישו. הרי שמוגדר כשייך בדבר בעקבות זה שאחרים מצווים ביחס אליו.
[4] מעין כיוון זה מעלה הג"ר משה שטרנבוך בתשובה הנ"ל.
