שיחה לפרשת במדבר-המפקד והדגל
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
המפקד והדגל
פרשה שלנו נראית כפרשה שגרתית, מנין, חניה, מינוי הלוים בנפרד. בשיחתנו היום נראה שיש בפרשה זו מסרים חשובים מאד, הן לישיבה בכללה והן לכל אחד ואחד בנפרד.
לפני מספר חודשים התחבטתי בשאלה שאפשר למצוא לה תשובה בפרשתנו. איגוד ישיבות ההסדר החליט לעשות יום של סיום הש"ס. רעיון נפלא שאכן יצר קידוש ה' גדול. יישר כח ליוזמים של הרעיון הנפלא הזה. בהתחלה היתה התלבטות האם לקחת את כל תלמידי ישיבות ההסדר עם רבותיהם לאצטדיון טדי בירושלים למעמד סיום הש"ס. (בסוף החליטו לעשות את המעמד בבנייני האומה רק עם הלומדים ורבותיהם). התלבטות זו מורכבת משתי שאלות:1) האם יש ערך שכל תלמידי ישיבות ההסדר יהיו יחדיו? 2) גם אם יש ערך האם זה מצדיק ביטול תורה?
כותב הרש"ר הירש:
"בכל ספירה ומיפקד מסודרים הנפקדים בכלל מוגש אחד משותף, וכל נפקד נחשב ונערך כאחד מנושאי המושג הזה. "פקודי בני ישראל" הם כל אלה הנחשבים כ"בני ישראל", ושבהם מתגלם המושג "בני ישראל" התגלמות ממשית. בו ברגע שאדם בא בכלל מנין "פקודי בני ישראל" הרי שהוא לומד להעריך את עצמו כ"בן ישראל", ודבר זה מעורר בליבו את תודעת ערך עצמו, והוא רואה את עצמו כהתגלמות מושג אומתו שלו" (הרש"ר הירש שמות פרק ל פי"ב)
מסביר הרש"ר הירש, שהמפקד בפרשתנו חידד במינוי המפקד שני דברים שנראים כאילו הפוכים אבל באמת הם השלימו אחד את השני. מפקד מחדד את ההרגשה של זהות. המפקד במדבר בא לחדד בבני ישראל את ההרגשה שהם לא סתם בני אדם אלא הם שייכים לעם סגולה,וכל אחד הוא בן ה'. להיות עם ה' זו זכות גדולה (ה' משגיח בשונה על בניו) ואתגר לקדש שם שמים בעולם. [הדבר דומה לאסיפה משפחתית של משפחת אצולה באנגליה. המפגש מחדיר בכל אחד מהמשתתפים את הרגשת היותו חלק ממשפחת האצולה]. הרש"ר הירש מדגיש שהרגשת השייכות לכלל בני ישראל לא באה לטשטש כוחו וייחודו של היחיד, אלא להעצים את ההרגשה שהכלל בנוי מהפרט, וכל אחד ואחד יש לו תפקיד ייחודי וכולם יחד מרכיבים את כלל ישראל.
כשהייתי ילד, היתה פעילות נוער עם שלטים, וכל אחד נתבקש לבחור את הפינה המייחדת אותו. (כגון: יהודי, ישראלי, אדם, ועוד). אם הייתה פינה בזמן המפקד "בני ישראל-עם סגולה", אזי מטרת המפקד שכולם ילכו לפינה זו.
המטרה בלקיחת כל תלמידי ישיבות ההסדר לאצטדיון טדי (בזמן שאינו ביטול תורה), היא להעצים בכל אחד את הזהות שההגדרה שלו הוא "בן ישיבה". זו צריכה להיות הת"ז שלנו, ולזה יש זכויות רבות ואתגרים רבים.
כותב מי שילוח:
"שאו את ראש וכו' תפקדו אותם לצבאותם אתה ואהרן ואתכם יהי' איש אחד למטה. ענין נשיאות ראש היה כפי מה דאיתא בגמ' אין דעתו של זה דומה לשל זה. כי הש"י חלק לכל אחד טובה וחיים בפני עצמו ואין אחד דומה לחבירו. ע"כ נאמר שאו את ראש היינו שתעמדו כל אחד על מקום השייך לו. ועל ידי זה יהי' במקומו מדוגל ומנושא. ועל כן נאמר אתה ואהרן. כי אהרן הוא נגד חיילין דמשכנא היינו עבודה ומשה הוא נגד חיילין דאורייתא. ובשני אלו היינו תורה ועבודה נכלל כל החיים של ישראל. ואתכם יהי' איש איש למטה לפי שהנשיא הי' יודע לכל אחד איזה מקום שייך לו בהשבט, כי באם יחליף מקום אחד אין מצב השבט בשלימות דרך משל מי שנוטע פרדס בסדר נאה ואם יחסיר או יחליף נטיעה אחת ניכר שאין הפרדס בשלימות. וישראל נקראים מטע ה' להתפאר" (ספר מי השילוח - פרשת במדבר)
לכל אחד יש תפקיד במפקד בני ישראל, וכל אחד מרומם את הכלל.
כותב אור גדליהו:
"והנה ידוע ש״ישראל״ נוטריקון י׳ש ש׳שים ר׳בוא א׳ותיות ל׳תורה (זו״ח סוף שה״ש), היינו לכ״א מישראל יש לו שורש באות אחד של התורה, לכל אות ואות יש לו קדושה מיוחדת ... ויש לומר דזו היא כוונת הזוה״ק ״לראות כמה חיילין לאוריתא״ דכל יחיד ויחיד שנמנה נתברר שורשו באותיות שבתורה. ולכן נאמר ״שאו את ראש כל עדת בני ישראל" - ״שאו״ ־ ״הײב אויף״ (הרם), את כל יחיד לשורש שלו בתורה, לשורש החיות של האות ששייך לו" (הרב גדליהו שור - אור גדליהו פרשת במדבר עמ צב)
כל אחד צריך לשאול את עצמו מה השורש שלו, מה עבודת ה' המיוחדת לו?
"וכן המנין שנמנו כל איש מישראל על מקומו. שנראה מזה שיש לכל איש ישראל דבר מיוחד לעשות להשי"ת. ועל שם זה נברא. ולכך נראה שנכתב המנין בתורה. להודיע שיש לכל אדם שייכות במעשיו עד השי"ת. שהרי נכתב במנין כל איש ישראל. וגם אנחנו כן כל דור לפי מקומו. וכפי מה שמאמין האדם איך מעשיו בפרט מגיעין עד השי"ת, כן זוכה לראות ולהכיר מקומו" (שפת אמת פרשת במדבר שנת תרל"ב)
"באתת - כל דגל יהיה לו אות מפה צבועה תלויה בו. צבעו של זה לא כצבעו של זה, צבע כל אחד כגוון אבנו הקבועה בחשן, ומתוך כך יכיר כל אחד את דגלו" (רש"י במדבר פרשת במדבר פרק ב פסוק ב)
לכל שבט יש תפקיד. אבל יש יחסי גומלין ביניהם והם יוצרים את כלל ישראל.
יש יחוד לכל ישיבה ובתוך הישיבה יש יחוד לכל תלמיד.
בחניית בני ישראל במדבר היו דגלים. אבל מה עומד מאחורי זה?
כותב המדרש, שבמתן תורה ירדו המלאכים עם דגלים להיות נוכחים במתן תורה, כל מלאך עם דגלו, וזה גרם לבני ישראל להתאוות שבחנייתם במדבר גם להם יהיו דגלים. בני ישראל רצו להיות כמו המלאכים.
שואל מאור ושמש:
"המדרש הזה בלתי מובן שאמר כיון שראו אותן ישראל שהן עשויין דגלים דגלים התחילו מתאוין לדגלים, וצריך להבין החמדה זו מה היא. ואם נאמר שחמדו לעבוד את השי"ת כמו מלאכים, גם בלא דגלים נמי מן הראוי שאדם יכסוף יחמוד לזה לעבוד עבודה כמו מלאך (ספר מאור ושמש- פרשת במדבר)
עונה על שאלת מאור ושמש הראי"ה קוק:
"נראה לעניות דעתי לבאר ענין הדגלים... והנה במלאכי השרת, שהם בעבודתם מוטבעים, ואין להם אפשרות לצאת מענין מצבם לשנות מעבודה לעבודה, והם ג"כ פרטיים דוקא במה שנתיחדו, בהם יתכן ודאי דגלים מיוחדים, כי אין החפץ תלוי בהם לבחור בענין זולת טבעם. מה שאין כן בני אדם שהם כוללים כל המדרגות ... כולם יכולים לעבוד בכל הדרכים הכל לפי הצורך. אלא שמכל מקום כל אחד מוטבע במדה פרטית ג"כ בפני עצמו על פי שורש נשמתו, וג"כ על פי מזג גופו, ואע"פ שאין שורש הנשמה וגם המזג מכריח את האדם שלא לסור מדרכו, מ"מ ודאי תשוקתו יותר גדולה בעבודה שטבעו מוכשר לה. ולזה נתאוו ישראל, שינתנו להם דרכים וכח לבחור לכל אחד עבודה כפי נטייתו דוגמת מלאכי השרת, וזהו ענין הדגלים. ... וכאן ג"כ מצד חמדת נועם העבודה הקדושה שראו ממלאכי השרת, וראו אותם חונים איש על דגלו כפי טבעו, נתעוררו ג"כ לבקש עבודה כל אחד כפי טבעו ... להגביר כח הטבע של האדם, כי תעורר את הרחום לרחמים והגיבור לגבורה וכיו"ב" (הראי"ה קוק - מדבר שור - הדרוש השלישי)
מלאך אין לו יצר הרע, אין לו קנאה, ואין לו גאווה ולכן מלאך לא רוצה לשנות את שליחותו. הוא רוצה את השליחות שלו. הכל ברור והוא מרים דגל המסמל את השליחות שלו. אבל בן האדם יותר מורכב. אדם יכול לעשות שליחות של אחר מתוך קנאה , ויכול לפספס את השליחות שלו בעולם. כשבני ישראל התאוו לדגלים, הכוונה שהם התאוו שגם להם תהיה ברורה השליחות שלהם בעולם, ולא ינסו אחד לקחת את השליחות של השני. הם ראו את הנועם והשמחה הגדולה כאשר השליחות בעולם ברורה לכל אחד, ורצו גם כן ללכת בעקבותיהם ולקבל נועם ושמחה.
גם אנו רוצים את השליחות שלנו ולא של אחרים. בישיבה יש דגל כללי ויש דגל לכל אחד ואחד, מה נותן ותורם כל אחד ואחד לכלל. הפרט מעצים את הכלל ולא מצמצם אותו.
גם המאור ושמש הולך באותו קו מחשבתי, וכך הוא כותב:
ונראה בזה דהן אמת שעם בני ישראל הקדושים צריכין להיות יחד בקשר אמיץ וחזק באחדות גמור באהבה ואחוה וריעות אך על כל פנים צריך האדם להתבונן ולידע ערכו ודוגמתו לאיזה איש יקרב את עצמו ... ואם מי שהוא בערך הגדולים לא יאמר אשב בין קטני ערך ושם אוכל להשיג עבודת הבורא ב"ה אף שמדומה לו כן ויוכל להיות שאמת אתו על ידי שישפיל עצמו ישיג א-להותו אעפ"כ לא יצא מגבול ערכו אלא יצפה להשי"ת שיהיה בעזרתו ויוכל גם כאן בין הגדולים לבא למדת הכנעה. וכן קטן ערך לא יאמר אדחוק את עצמי לישב בראש קרוב להרב כדי שאשמע דברי אלקים יוצאים מפה קדוש מדבר לדעת עצה ומזימה לעבודת הבורא ב"ה אלא ישב במקומו הראוי לו ואל ידחוק את עצמו יותר ממחיצתו ומצפה להשי"ת שיהיה בעזרו ויוכל לשמוע דברי הרב אפילו בריחוק מקום. וכן מצינו שחנו ישראל רחוק מן הארון דרך מיל כמו שלמדו בגזירה שוה נאמר כאן מנגד ובהגר נמי כתיב מנגד וגו' עיין שם, ולא עלו במעלות לדחוק את עצמם שיהיו קרוב לארון ושם היו חונים אהרן ומשה ויכולים לשמוע מפיהם דברי תורה רק כל אחד חונה במקומו הראוי לו. ומהיכא נתאוו לזה שכל אחד יכיר ערכו אמר המדרש הביאני אל בית היין ... שירד הקב"ה על הר סיני ... ירדו עמו כ"ב אלף רבבות של מלאכים שנאמר וגו' והיו עשויין כולן דגלים דגלים פירוש שחנו איש על מחנהו ואיש על דגלו ולא זז שום אחד מהם ממחיצתו אפילו לראות יקר תפארת גדולת הבורא ב"ה אלא כל אחד עמד במקומו שאנן והשקט והיה מצפה אם יעזור לו ה' יראה במקומו הראוי לו, וכשראו ישראל זאת התחילו מתאוין לדגלים אמרו הלואי אנו נעשים דגלים כמותן רצה לומר הלואי שיהיה בינינו מדה זו שיכיר כל אחד מקומו הראוי לו ולא ידחוק את חבירו לעלות למעלה אלא יצפה להקב"ה ויעזור לו שיוכל ממקומו להשיג ולשמוע עבדות ה'"(ספר מאור ושמש–פרשת במדבר)
כותב במדרש:
"בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה אך את מטה לוי לא תפקוד וגו' נתירא משה ואמר שמא יש פסול בשבטי שאין הקדוש ברוך הוא חפץ שאמננו. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לא אמרתי לך כן אלא להוציאן מן הגזירה שלא ימותו עמהם הה"ד 'ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל' במדבר א מט) למה?שהלוים שלי הן 'והיו לי הלוים' (במדבר ג יב) שכל מי שהוא מקרב אותי אני מקרבו הם קרבו עצמן לי שנאמר (שמות לב) 'ויאמר משה מי לה' אלי ויאספו אליו כל בני לוי' הן קרבו אותי, ואני מקרבן - 'והיו לי הלוים' " (במדבר רבה פרשת במדבר פרשה א יב)
משה לא הבין מדוע שבט לוי לא חלק מהמפקד, וה' מסביר לו שאין הוא רוצה שהם יהיו במפקד כדי שגזירת העונש של חטא המרגלים-המיתה במדבר, לא תחול עליהם, לאור שהם נענו לקריאת משה "מי לה' אלי" ולא חטאו בחטא העגל.
כותב שפת אמת:
"אא"ז מו"ר (אדני אבי זקני מורי ורבי) זצללה"ה הגיד מה שנאמר במדרש בני לוי שקרבו עצמם לי כו'. כי וודאי היו בבני ישראל כמה שלא חטאו בעגל. אך לא בנקל להיות מובטח ולומר לה' אני. כשאלת משה רבינו ע"ה מי לה' כו'. ובני לוי היה להם חיזוק זה כו'. ובאמת כפי התחזקות אמונת האדם כן נעשה עמו" (שפת אמת פרשת במדבר שנת תרל"א )
היו גם מבני ישראל שלא חטאו, אבל כשמשה ביקש להכריז "מי לה' אלי" הם לא באו, רק בני לוי באו, ולהכרזה יש ערך. שבט לוי הכריזו שהם בני ה'. ההכרזה נובעת מדביקות בה', ודביקות זו נעצמת בבחינת "אחרי המעשים נמשכים הלבבות".
"ובני לוי שהיה בהם דביקות עצום, שעל זה נקראו בני לוי, לא נתרשל ידם על ידי החטא. וכענין שכתוב על כל פשעים תכסה אהבה. [ו]זה הוא בהאדם עצמו גם כן, [ש]כפי אהבה ותשוקה שבו להשי"ת אינו מתפעל על ידי קצת שפלות שבו, והאהבה מכסה החסרונות, וזה סימן שהוא בכלל מי לה' כו' " (שפת אמת פרשת במדבר שנת תרמ"ג)
בני לוי הוציאו מן הכוח אל הפועל לכן הם הכריזו. הכרזה מגבירה את הדביקות בה'. כולנו צריכים להרגיש שהזהות שלנו זה להיות בן ישיבה (לכן יש ערך לכנס את כל תלמידי ישיבות ההסדר, שכולם ירגישו את העוצמה שזכינו לה' בחסדי ה' בארץ הקודש –צמיחת עולם התורה. כינוס זה יגביר את הרגשת הזהות אצל כל אחד שהוא בן ישיבה שתפקידו לגדול ולהתעצם בתורה ולקדש שם שמים). להיות בן ישיבה, זו הכרזה "אני שגרירו של הקב"ה בעולם".
יהי רצון שנזכה שכל אחד יידע מהי שליחותו בעולם וייעשה אותה, וכך נזכה לקדש שם שמים בעולמנו.
