שיחה לפרשת בשלח - קניית ערכי התורה כיצד
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
קניית ערכי התורה כיצד?
בפרשתנו ישנו יסוד שחשוב מאד להבנת התהליך הרוחני, שכדאי וצריך כל תלמיד לעבור בישיבה. לשם הבנת יסוד זה, נשאל שאלות פרשניות על פרשתנו, ובתשובות לשאלות אלו נגיע ליסוד החשוב.
השאלה הראשונה: למה בכלל הקב"ה יצר את הסיפור של בקיעת ים סוף? מה היה חסר באמונה של בני ישראל לאחר יציאת מצרים לאחר שה' הכה בהם עשרת מכות? מה נוסף בקריעת ים סוף מבחינה אמונית לעם ישראל שלא היה קודם? הרי כל הניסים שבמכות מצרים יצרו מציאות שכולם כבר ידעו והפנימו שה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד, אז מה בעצם התחדש בקריעת ים סוף? במילים אחרות, אם ה' לא היה גורם שמצרים ירדפו אחרי בני ישראל, מה היה חסר באמונתם ומחשבתם של בני ישראל? הרי ברור שיש לכל הסיפור הזה של מצרים הרודפים אחריהם ולקריעת הים שלאחר מכן מסר אמוני ( שהרי אם אין מסר אמוני ודאי שעדיף לא להכניס את ישראל לפינה ולחרדה), א"כ מהו המסר האמוני שהתחדש?
השאלה השנייה: "אז ישיר משה ובני ישראל" – מדוע עם ישראל שר רק בקריעת ים סוף ולא שר ביציאתו ממצרים, הרי שם הוא נהפך לעם והפסיק להיות עבד?
המהר"ל כותב:
"יש מקשים מה הועיל לנו היציאה הרי אנו משועבדים בשאר מלכיות דמאי שנא מלכות מצרים משאר מלכיות. ודברי הבאי הם כי כאשר יצאו ישראל ממצרים קבלו הטוב בעצם עד שהיו ראוים בעצמם להיות בני חורין מצד מעלתם, וזאת המעלה עצמית לישראל שהם ראוים להיות בני חורין מצד עצם מעלתם...כי אחר שהוציא הקדוש ברוך הוא את ישראל ממצרים ונתן אותם בני חורין.. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, זה השם הוא לישראל בעצם והמעלה והחשיבות שיש בזה לא נתבטל בגלותם שהוא במקרה, ולפיכך אומרים חכמי ישראל (שבת קי"א ע"א) כל ישראל בני מלכים הם אף בגלותם, וזה מצד המעלה והחשיבות שקנו ישראל בעצם לא נתבטל במקרה כלל" (המהר"ל-גבורות השם פרק ס"א)
יש הבדל גדול מאוד בין גלות מצרים ובין כל הגלויות האחרות. בגלות מצרים עבדו ע"ז, ולא היו משועבדים רק פיזית אלא גם רוחנית. כשבני ישראל עוזבים את מצרים, הם קונים את המשמעות של 'ממלכת כהנים וגוי קדוש', את המשמעות להיות בני חורין. לכן אחר כך,בכל הגלויות האחרות בני ישראל היו משועבדים רק פיזית.
כל המעיין בספרי השו"ת של השואה, מרגיש וחווה את יסוד המהר"ל. האוסף הרב של השאלות, והמגוון העצום בשאלות הקשורות לפיקוח נפש ועד שאלות בדיני רבנן:הוצאה בשבת מרשות היחיד לכרמלית-מרכבת הנוסעת לבירקנו לחוץ, מראה שלמרות השעבוד הפיזי והידיעה לאן נוסעים, עם כל זאת היה להם חירות רוחנית.
מה שברצוני להראות היום בשיחה, שאת החירות שתלווה את בני ישראל בכל הגלויות רכשו הם בקריעת ים סוף ולא ביציאת מצרים, ולכן הקב"ה גרם לכך שמצרים ירדפו אחריהם כך שבני ישראל קנו את הרגשת החירות לנצח.
מתי בדיוק בני ישראל רכשו יסוד זה?
וכך כותב השפת אמת:
"דבר אל בנ"י וישובו כו'. יש לפרש טעם הענין (למה שבו ישראל לכיוון מצרים) שיציאת מצרים היה נס שלא בהדרגה. והיא לשעה. ורצה הש"י שישאר גאולה זו בעצמות ישראל. וכן רצון הש"י תמיד מכל איש ישראל. לעת מצוא השעה. שאין לך אדם שאין לו שעה. ואז צריך לקבוע בלבו על אח"כ שידע להתנהג גם בעת ההסתר. ולכך צוה שיחזרו ויעלו מעצמותם ...ולכך ויצעקו. ולכאורה מאחר שראו נפלאותיו שאין להם שיעור למה יראו. אך כי ידעו שעתה צריכין לגבור מעצמם. וזה שנאמר (עיין רש"י שמות פי"ד פי"ט) שהיו נתונים בדין שע"פ דין יגאלו עתה. והרי זכו ליגאל גם בדין... ואפשר זה שאמרו בנ"י טוב לנו עבוד כו'. פי' שחששו שלא יוכלו לגבור מעצמם. והיה רצונם שבמצרים עצמו יאריך הזמן עד שיהיו ראוין מעצמם" (שפת אמת תרל"א)
בני ישראל רכשו יסוד זה בקריעת ים סוף, לא ביציאת מצרים, ולכן היה צריך ה' לקרוע את הים. ביציאה ממצרים לבד היו רוכשים משהו רגעי ולא תמידי. על מנת שבני ישראל יהיו בני חורין היה חייב ה' לקרוע את הים על מנת שהמדרגה של בני חורין תיהפך להיות חלק מתוכם.
יציאת מצרים היתה חסד גדול-למתנה, עם ישראל לא היה ראוי לה. הרי הם היו במ"ט שערי טומאה ועבדו ע"ז. יציאת מצרים היתה בזכות אבות ולא בזכותם הם עצמם. על מנת שישראל ירגישו ויקנו את הרגשת בני חורין היה צריך לקרוע את הים. שם הם רוכשים את ה'בני חורין' כזכאים, הם עושים זאת בעצמם.
וכך כותב המשך חכמה:
"מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו.... נראה דמפרש דכל בני ישראל הלכו אחרי משה כצאן בבקעה אחר הרועה, אמנם בים צוה הקב"ה למשה שיסע אחרי העם, והמה באמונתם בו ילכו בתוך הים, ובזכות הנסיעה שיבואו תוך המים בים יבקע להם הים. לכן כתוב "ויסע מלאך האלקים ההולך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם" - זה משה שנקרא כאן "מלאך האלקים"... לכן בזכות שהלכו לים ומשה אחריהם נבקע הים... קפץ נחשון בן עמינדב" (משך חכמה)
יש הבדל עצום בין יציאת מצרים ובין קריעת ים סוף. ביציאת מצרים משה מנהיג ובני ישראל נגררים-פסיביים,הם לא מרגישים חלק פעיל ביציאת מצרים. העובדה שהם ניצולים למרות שאינם זכאים לכך, גורמת לכך שהם פסיביים ולא קונים את ערך החירות. בקריעת ים שהם כבר לא עובדים ע"ז ובוטחים בה' (בכך שחזרו לכיוון מצרים עקב ציווי ה') והם הולכים בראש ומשה המאסף ובזכותם נבקע הים, זה גורם להם לקנות את ערך החירות "ממלכת כהנים וגוי קדוש", וזו מטרת קריעת הים, ולכן ה' גם לכל זאת.
זאת גם הסיבה שבני ישראל שרים בקריעת ים סוף ולא ביציאת מצרים. שירה שרים כאשר מרגישים שלימות ומרגישים שקנו את החירות ולא כאשר מקבלים דברים בחסד אשר לא מגיעים לאדם, ולכן השירה הייתה דווקא לאחר קריעת ים סוף.
המשך חכמה מבוסס על המדרשים:
"שנו רבותינו: הקורא קריאת שמע צריך להזכיר את קריעת ים סוף ומכת בכורים ב"אמת ויציב". ואם לא הזכיר - אין מחזירים אותו. אבל, אם לא הזכיר יציאת מצרים - מחזירים אותו, שנאמר: למען תזכֹּר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. ומה בין יציאת מצרים לקריעת ים סוף. אלא יציאת מצרים קשה , שנאמר: או הנִסה -להים לבוא לקחת לו גוי" (שמות רבה, כ"ב,ג')
"או הנסה אלוקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי, כאדם השומט את העובר ממעי הבהמה שהיו אלו ערלים ואלו ערלים אלו מגדלי בלורית ואלו מדלי בלורית אלו לובשים כלאיים ואלו לובשים כלאיים, לא הייתה מדת הדין נותנת שיתעלו ישראל" (מדרש "שוחר טוב" בתהילים)
פה אנו לומדים יסוד גדול מאוד. בתחילה הקב"ה נותן מתנה לאדם שהוא באמת לא זכאי לה. המתנה היא מתנת חסד, לאדם אחד יש לב טוב, לאחר יש 'ראש טוב', כל אחד את מתנותיו לפי השליחות שה' דואג לו. אם הוא לא יינצל מתנות אלו ולא יהיה אקטיבי, אם הוא לא יעמול, המתנות תעלמנה, זה יישאר לרגע ולא לתמיד. חובה על האדם לקנות את המתנות שה' מעניק לו על מנת שתשארנה אצלו כל חייו ותהפכנה להיות חלק מאישיותו.
אני חושב שהתהליך שבחור צריך לעבור בישיבה זהה למצב של יציאת מצרים ולמצב של קריעת ים סוף. בתחילה כשמגיעים לשיעור א', לומדים ש"ס, פוסקים, עיון ובקיאות, אמונה ועוד. לפתע ישנה הסתכלות חדשה על העולם, הסתכלות חדשה על שליחותו בעולם, והתלמיד מקבל ומקבל. אבל ישנו תהליך שהבחור צריך לעבור כדי להגיע ל"קריעת ים סוף" הפרטית שלו, הוא צריך לקנות כל מה שקיבל ע"י יצירתיות ועשייה והתחדשות. הוא צריך להיפך להיות לומד עצמאי. ממצב שלומד מראה מקומות בתחילת שיעור א' למצב שהוא עצמו כותב את מראה המקומות וכך הוא מחדש ויוצר.
כתוב בפרשה:
"וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְקֹוָק לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְקֹוָק בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ יְקֹוָק מִמִּצְרָיִם" (שמות י"ג, ח-ט)
כותב הרש"ר הירש:
"לא ימוש ספר התורה הזה מפיך". כל אחד יהיה עצמו מבשרה של תורה, והיא תמצא מסילות בליבו.. שאמר ה' ליחזקאל: "אכול את המגילה הזאת" – קבל את תוכנה בקרבך בשלמותו, החדירהו בגופך עד היותו חלק ממך" (הרש"ר הירש)
כלומר "למען תהיה תורת ה' בפיך" הכוונה שהתורה תיהפך להיות חלק מהותי באישיות האדם, ולא שתהיה לצידו ולא חלק ממנו.
מה שדורש ביאור הוא פשט הפסוק. ה' מצווה את מצוות תפילין ויש חובה על כל יהודי להניח תפילין כי ה' הוציא את בני ישראל ביד חזקה. מה הכוונה? מדוע העובדה שה' הוציא את בני ישראל ביד חזקה גורמת למצוות תפילין?
ישנם ארבעה דרכים שעשיית כולם יחדיו תביא לקניין תורה.
הדרך הראשונה: עמל התורה ודקדוק במצוות ועשייה מרובה
כותב הנצי"ב:
"ובאמת אנו רואים דבפעם הראשונה כששמעו כי פקד ה' את עמו כולם האמינו ויקדו וישתחוו. אלא משום שבמאמר השני הודיעם משה בשם ה' והייתי לכם לאלקים. היינו השגחתו תהא עליהם ע"פ מעשיהם. משום הכי לא נתרצו כולם לקבל עד שהוציאם הקב"ה בעל כרחם. ובדבר שקשה על האדם לקבל נדרש הרבה פעולות להשריש בלב שמכ"מ כך הוא" (העמק דבר שמות י"ג, ט)
כשמשה פונה לעם ישראל ומכין אותם להיות עבדי ה', חלק לא רצו בכך. האדם מורכב מגוף ונשמה, והגוף בפני עצמו רוצה חופש ודוחה עבודה רוחנית, ולכן חלק מהאנשים לא רצו להיפך להיות עבדי ה' כי ידעו שזה קשה ודורש והצד הגופני תאוותי ורוצה חופש ואי שעבוד לה'. עם ישראל היו עבדים, וגופם רצה חופש, בלי קיום מצוות ועמל תורה . לכן הקב"ה היה צריך להוציא אותם ב"יד חזקה" נגד אלו שלא רצו לצאת.
תפילין של יד מבטא מעשה, ותפילין של ראש מבטא את המחשבה. לכל אדם יש תאוות, כל אדם לא רוצה לעבוד קשה, לכן הרבה ה' במצוותיו שהם יגדילו את כוחה של הנשמה נגד תאוות הגוף, וכך יהיה יותר קל לאדם להתמודד מול תאוותיו. אחרי המעשים נמשכים הלבבות.
עד עתה דיברנו על שני יסודות בלימוד בישיבה:
א)תהליך מהפסיביות ליצירתיות והתחדשות בעבודת ה'.
ב)הגדלת הנשמה- הרוחניות כדי שאפשר יהיה להתמודד נגד הגוף ותאוותיו.
כותב הרב קוק:
"פעולת החיים(תפילין של יד), ועל כח הרעיון, יסוד המחשבה וההרגשה (תפילין של ראש). שני אלה יחדיו יהפכו את הטבע החלוני של האדם לטבע קדוש אלהי, ותורת ד' תהיה בפיו, טבעית, בהגיוני לבבו. כל ההכנה הזאת דרושה היא, מפני שכל היסוד של יציאת מצרים היה להלחם בטבע הגס של החיים, המטביע את האדם במצולותיה של החלוניות.. וכדי להלחם בו עד שינוצח הטבע החלוני שבאדם, כדי שיחול בקרבו אותו מאור של הטבע הקדוש שלו" (עולת ראי"ה חלק א עמוד לט)
הדרך השניה: איזון בן הרוחניות והחומריות
המצוות הם כפי שכותב הכוזרי "תרופות" המשנות את האיזון באדם ומגדילות את נשמתו, ואז הוא יכול לקנות את ערכי התורה והמצוות. ולכן התנאי השני הוא: עמל התורה וקיום המצוות.
מה הדרך? נבדוק מה קורה שלושה ימים אחרי קריעת ים סוף?
"וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם. וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה. וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה" (שמות ט"ו כ-כ"ב)
כותבת הגמ':
"וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים. דורשי רשומות אמרו אין מים אלא תורה שנאמר (ישעיהו נ"ה) הוי כל צמא לכו למים כיון שהלכו שלשת ימים בלא תורה נלאו עמדו נביאים שביניהם ותיקנו להם שיהו קורין בשבת ומפסיקין באחד בשבת וקורין בשני ומפסיקין שלישי ורביעי וקורין בחמישי ומפסיקין ערב שבת כדי שלא ילינו ג' ימים בלא תורה" (מסכת ב"ק פ"ב.)
בשלושה ימים לאחר קריעת ים סוף, בני ישראל סופרים את אוצרות מצרים. הם נהפכים להיות אנשים גשמיים. הם מפסיקים לעסוק בתורה שלשה ימים. ואז מגיעים להתלונן. לכן ראו צורך הנביאים לתקן קריאת תורה שלש פעמים כנגד שלשה ימים שבהם לא למדו עם ישראל תורה, על מנת לחזק את התורה.
הדרך השלישית: התבוננות וחשיבה.
הסיבה ש"אל יצא איש ביום השבת", כי בשבת צריך האדם להקשיב לקול הפנימי שלו. אם האדם יתרוצץ ויטייל בשבת ולא יהיה בביתו, לא תהיה לו מנוחת הנפש להתבונן בתוכו ולמצוא את "הנשמה היתירה" הנמצאת בו.
כל תלמיד ותלמיד בישיבה, דרוש לו זמן התבוננות בחייו בתפקידיו ובשליחותו. זמן שהוא עורך חשבון נפש על העבר ומתכנן את העתיד ע"י התבונות וחשיבה.
הדרך הרביעית: אמונה שאכן האדם יקנה את הדבר ויהיה עבד ה' במשמעות הרחבה האמיתית והעמוקה.
"כשם שצריך אדם להאמין בהשם יתברך כך צריך אחר כך להאמין בעצמו. רצה לומר שיש להשם יתברך עסק עמו ושאיננו פועל בטל שבין לילה וגו'...רק צריך להאמין כי נפשו ממקור החיים יתברך שמו והשם יתברך מתענג ומשתעשע בה כשעושה רצונו. וזה פירוש ויאמינו בה' ובמשה עבדו פירוש משה רצה לומר כלל ששים ריבוא נפשות ישראל בדור ההוא האמינו שהשם יתברך חפץ בהם" (ר' צדוק הכהן מלובלין-צדקת הצדיק אות קנ"ד)
קריעת ים סוף היתה כדי שבני ישראל יאמינו ביכולת שלהם. העובדה שהם הולכים בראש ולא נגררים אחר משה, גרמה לכך שהאמינו בעצמם.
בחור חייב להאמין כבר בתחילת שיעור א', שאכן יגיע להיות יוצר-מחדש-מעמיק, ויבנה בית שכולו מבוסס על תורה ומצוות. אם הבחור לא יאמין בכך, זו תהיה נבואה שתגשים את עצמה, ואכן לא יזכה לקנות לעצמו ערכים אלו.
יהי רצון שאכן נזכה לקנות את מתנות שמיים שה' העניק לנו. יהי רצון שגם אנחנו נגיע לפורים ופסח ונאמר שירה, ונזכה לשירה גדולה של קנייה ושלמות, בעזרת ה' יתברך.
