שיחה לפר' שמות - "ייעוד חיינו-לכה ואשלחך"
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור "ייעוד חיינו-לכה ואשלחך"
בפרשתנו יש חידוש גדול המשפיע על כל מגמת חיינו. ה' מודיע למשה רבנו "לכה ואשלחך אל פרעה"- גאולת מצרים לא תצא לפועל בלעדיך. הרי הקב"ה היה יכול להוציא את בני ישראל בעצמו, ובמכה אחת של מכת בכורות המצריים היו משחררים את בני ישראל. לא צריך לעניין זה שליח. אז מדוע ה' ממנה את משה לשליח ליציאת מצרים?
אלא שהקב"ה רוצה שהאדם יהיה חלק מהתהליך הגדול- "כבשו את הארץ", עלינו להיות חלק מהשגחת ה' וניהולו, כעין שותפים. לכל אדם יש את שליחות חייו-את השותפות שלו עם ה' בפיתוח העולם.
כותב הרב סולובייצ'יק:
"ועתה לכה ואשלחך אל פרעה" (שמות ג, י). אמת שלימה נתגלתה בפסוק זה: ריבון העולמים, שהוא טמיר ונעלם, אדון הכל, אין סוף, אל חי העולמים, ממנה לשליחו בשר ודם, שהיום כאן ומחר בקבר. אלא מאי, הרי שלוחו של אדם כמותו (ברכות ה, ה) והאיך יוכל להבל דמה להיות שלוחו של ריבון העולמים? אמנם אין תשובה מלאה לקושיה זו, אולם אין עוררין על העובדה, כי משה רבנו היה לשלוחו של האל "וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים" (במדבר כ, טז). סודו של עניין "ויברא אלהים את האדם בצלמו" (בראשית א, כז) מטיל על האדם לקבל על עצמו שליחות מאת בורא העולמים וכן לעצב ביניהם יחסים של שולח ושלוח. "שלוחו של האדם כמותו" - שלוחו של הקב"ה נברא בצלמו. אם אפשרי היה הדבר לגבי משה להיבחר לשלוחו של הקב"ה, הרי אפשרי הדבר לגבי כל יהודי. האדם נברא בתור שליח. עצם היצירה, הלידה, מכילה בתוכה בהכרח את דבר מינוי השליחות. השבועה שעליה מספרים לנו חז"ל (בתחילת המאמר מביא הרב את השבועה שמשביעים את הנשמה לפני הלידה), היא בעצם הנוסחה, שבה נעשה שימוש במהלך מינוי השליחות. לפני שמינה אברהם אבינו את אליעזר להיות שלוחו, השביע אותו, יעקב השביע את יוסף ויוסף אף הוא השביע את אחיו.את העובדה שמישהו חי בזמן מסוים, בתקופה מיוחדת ובמקום מוגדר, ולא נולד בתקופה אחרת ובנסיבות אחרות, נוכל להבין אך ורק אם נקבל את עצם הרעיון בדבר שליחותו של האדם. ההשגחה יודעת היכן וכיצד יכול הפרט-היחיד על חסרונותיו וכוחות הנפש האצורים בו, לקיים את שליחותו, באילו נסיבות ותנאים ובאיזו חברה יהא זה בכוחו של האדם למלא את שליחותו. בורא העולם פועל בהתאם להלכה האומרת, כי לא יתכן למנות שליח כדי לבצע תפקיד, שהוא למעלה מכוחותיו של השליח. זוהי שליחות, שאי אפשר לקיימה, והיא מחוסרת כל ערך, מאחר שאם ממנים אדם למלא שליחות, מן הראוי ליתן לו את היכולת לפעול כשליח. משום כך נברא היחיד בתקופה ובמקום, שבהם יוכל לקיים את פעולתו לשם קיום שליחותו" (יוסף דב הלוי סולוביצ'יק)
כולנו אמורים להיות שליחים, כמו משה רבנו. ישנם תהליכים בעולם שהקב"ה לא יפעיל אם אנחנו לא נפעל. הקב"ה רוצה להפוך את האדם לשותפו. העובדה שמישהו חי בזמן מסוים, בתקופה מיוחדת ובמקום מוגדר, ולא נולד בתקופה אחרת ובנסיבות אחרות, נוכל להבין רק אם נקבל את עצם הרעיון שהאדם הוא שליח של בוראו.
הרב קוק מציין שזהו פשט המילים: "אלוקי, עד שלא נוצרתי איני כדאי". הקב"ה ברא אותנו כל אחד לתקופתו, כי בתקופה זו עלינו לשמש כשליחיו.
אחד התפקידים הגדולים של ישיבה הוא, איך מוצאים אנו את שליחותנו בחיים, כי זו המטרה שלשמה ה' ברא אותנו, וזה מה שנותן משמעות לחיים.
כותב אור החיים הקדוש:
"לכה ואשלחך וגו'. טעם שהוצרך לומר ואשלחך ללא צורך, כי מן הסתם כשיאמר לו לכה ודאי כי הוא המשלחו. גם הקדים ההליכה קודם הזכרת השליחות, לומר כי לא הליכה זו לבד היא השליחות, אלא אחר ההליכה תהיה התמדת השליחות, כמו שכן היה, שאחר שהלך הוא, שהיה שולחו פעם אחר פעם להוציא וגו'. עוד רמז לו כי לא בהליכה זו לחוד יוציא בני ישראל אלא שיחזור שליחות אחר שליחות, והכוונה בזה כי עתידות ישמיעהו שלא יתרצה פרעה לשלחם תכף ומיד. עוד ירצה על דרך אומרם (מכות י ב) בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו, לזה אמר אליו 'לכה' פירוש אם אתה חפץ במצוה זו ללכת אז אני אשלים חפצך ואשלחך, ומזה אתה למד שאם הוא ימאס מהלוך לא ישלחנו. ואולי כי לזה היה משה משיב בטענות כיון שלא ראה דבר מלך שלטון, אלא אם ירצה היה מגלה דעתו כי יש לו טענות מונעות, והיה ה' משיבו על כל טענה וטענה כדי שילך מדעתו ורצונו כאשר אבאר בסמוך. עוד ירצה על דרך מה שפירשתי בפרשת וישב בשליחות יעקב ליוסף פירוש לכה ואם תחוש למקרה רע ואשלחך ושלוחי מצוה אינן ניזוקין, והיא שעמדה לו בדרך במלון (לקמן ד' כד) שלא המיתו המלאך" (אור החיים שמות פרק ג פסוק י)
הקב"ה לא כופה את השליחות עלינו, הקב"ה רוצה שהשליחות תבוא מאיתנו. לכן המילה שכתוב היא "לכה" – ברצונך. אדם שיהיה שליח לא ברצון, סופה שהשליחות תיכשל. משה רבנו מתווכח לאור זאת שהוא מבין שזה תלוי ברצון האדם, והוא לא היה שלם בשליחות זו. משה חשב שהו צריך לבצע שליחות אחרת בחייו. השליחות היא משהו לכל החיים. היא אומנם משתנה במשך חייו של האדם, אך הוא תמיד נשאר שליח. אדם שפועל בשליחות הוא אדם שמח, הוא חי בשביל משימה, ועושה אותה בלהט, וחייו מקבלים משמעות וייעוד.
התפקיד שלנו בישיבה לברר מה השליחות שלנו ולרצות ולשאוף לעשות שליחות זו, ולהפוך אותה לעיקר חיינו.
כותב ר' שמחה זיסל מקלם
"בראשית הספור של מראה הסנה, הקדימה התורה תולדות משה רבינו ע"ה פרשה שלמה. "ויגדל משה" ופירש"י לגדולה שמינהו פרעה על ביתו. והיה לו מדרך הטבע להיות קשור לפרעה, ועם כל זה "ויצא אל אחיו וירא בסבלותם" ופירש"י נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם, פירושו התבונן תמיד ע"י ראיה חושית, כי החוש יעשה רושם יותר משמיעה, ועי"ז היה מתבונן תמיד להיות נושא בעול עמהם כאילו הוא בעצמו נושא בעול עמהם בפועל ממש ... ואח"כ ספרה התורה שלא לבד לצרת הרבים נשא בעול, אבל גם ליחיד - "וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו", דייקה התורה כי היה לו להט אהבת אחים. ואח"כ ספרה לנו התורה שלא לבד כשאיש מצרי מכה עברי הציל עשוק מיד עושקו, אבל גם - "והנה שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך", גם העשוק מיד עברי נשא בעול עמו ורצה להצילו מיד עושקו. ואח"כ ספרה התורה, שלא לבד במדינתו ארץ מולדתו, והיה יושב שקט ושאנן, אלא אף גם בארץ אחרת במדין והוא גר בארץ אחרת, בורח מפרעה ממות, הלא הוא מתנודד וטרוד בצערו, ועם כל זה כשראה שם מה שעשו הרועים לבנות מדין ויגרשום שלא כדין, ויקם משה ויושיען ... האריך הכתוב בתולדות משה קודם ששלחו ה' להציל את ישראל מיד פרעה להודיע כי לא לחנם בחר בו להוציאם ממצרים וליתן על ידו התורה, כי היתה לו מדת 'נושא בעול' " (ר' שמחה זיסל מקלם - אור רש"ז שמות מאמר קצ"א)
בשנים הראשונות האדם מכשיר את עצמו לקראת השליחות וה' דואג לו לאמצעים והתכונות שתעזורנה לו בכך.
ה' דואג שמשה רבנו יגדל בבית פרעה. מדוע מנהיג עתידי של עם ישראל צריך לגדול בבית מלוכה של מלך גוי? כי אם משה היה גדל כעבד אז הוא היה שפל ולא היה לו כוח להנהגה. ה' רצה שמשה יראה את בית פרעה עם מלכות ומצד שני יראה את עם ישראל בחולשתם ואז יפעיל את מידת הרגישות, וזוהי דרך להנהיג את בני ישראל בעתיד. לכן ה' "דואג" שמשה יראה מצרי מכה יהודי. משה חי בבית מלכות אבל גם חש "עמו אנוכי בצרה"- "ויצא אל אחיו". זה מה שכותב רש"י: ''נתן ליבו ועיניו להיות מיצר עליהם''
בחיי היו כמה תחנות, וישנם כמה דברים שלא הבנתי בשעתו, והיום כשאני מסתכל על הדברים בפרספקטיבה, תחנות אלו היו הכנה לשליחות שה' ייעד לי. דוגמא אחת לכך: אבי ז"ל היה מדען גדול, וכל 7 שנים הוא היה יוצא ל"שנת שבתון", ו3 שנים מחיי הייתי בארה"ב. ובחו"ל היה לי קשה מאד, עזבתי חברים, את השפה לא ידעתי. היום כשאני מסתכל על החיים שלי בפרספקטיבה, לא הייתי יכול לעזור ולייעץ לתלמידנו הרבים הבאים מחו"ל לולא 3 שנים אלו, כי לא הייתי מבין מספיק את המנטאליות וכיווני החשיבה שלהם. ולכן כיום אני מודה לה' על שנים אלו.
אם שליחות היא עיקר חיים האדם, מדוע משה ממאן לשליחות?
כותב המהר"ל:
"יש להקשות, משה שהיו לו כל המעלות, ואף שלמות הגוף היה לו, כמ"ש חז"ל על קומתו- איך היה זה, שלא היה איש דברים?דע, כי מפני שהיה משה רחוק מן החומר, ואין כוח בלתי נבדל מן החומרי (-הקשור לחומר), כמו הפה והלשון. ולכך לא היה למשה כוח הדיבור, שהוא גשמי. וכאשר משה היה נבדל (-רוחני) במעלתו, לא היה נוטה אל הגשמי, כי אם אל מעלה הנבדלת, על כן והיה חסר גמר פטיש זה. וכן תרגם אונקלוס את הפסוק "וַיִּיצֶר יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה"- 'והוות באדם לרוח ממללא'. כי האדם, צורתו, חיבור הנשמה והגוף ביחד. ודבר זה, הוא עצמו כוח המדבר, שהוא נשמה עם גוף. וכוח המדבר, הוא גמר צורתו" (מהר"ל ב' גבורות פרק כ"ח)
מה הפשט בכך שמשה מעיד על עצמו שהוא כבד פה וכבד לשון, ובזה הוא מסביר את אי רצונו לקבל את השליחות לגאולת מצרים? תפקיד הדיבור לקחת את חלק א-לוק ממעל ולשדר אותו לארץ. הוא בעצם המחבר בין הגוף ובין הנפש. משה רבנו היה מלא רוחניות, לא היה מחובר אל החומר, ולכן למשה רבנו היה חסר הצד של חיבור חומר ורוח, ומנהיג חייב להיות חיבור שכזה. הוא אמור להיות אדם רוחני אבל לתקשר עם הציבור מטה. משה רבנו לא הבין שהעיקר לגאול את עם ישראל זה הרוחניות, החיבור עם החומר הוא רק המסגרת, הוא לא הדבר החשוב באמת. חשוב שהמנהיג של עם ישראל יהיה האדם הרוחני ביותר שקיים. ולכן הקב"ה בוחר במשה למרות שהוא כבד פה וכבד לשון, הוא בוחר בו בגלל הרוחניות שלו. וזה ההבדל בין מנהיג שבא לגאול את עם ישראל לבין מנהיג אחר – פה הרוחניות היא הקובעת ביותר.
מה מפסיד משה רבנו בגלל אי רצונו להיות שליח?
כתוב במדרש:
"אמר רב שמואל בר נחמן כל שבעת ימי הסנה היה הקב"ה מפתה את משה שילך בשליחותו למצרים, הה"ד "גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך אל עבדך"- הרי ששה, ובשביעי אמר לו "שלח נא ביד תשלח". אמר לו הקב"ה: משה, אתה אומר "שלח נא ביד תשלח"- חייך, שאני צוררה לך בכנפיך.
אימתי פרע לו? רבי ברכיה אמר ר' לוי ור' חלבו; ר' לוי אמר: כל ז' ימי אדר, היה משה מבקש תפלה ותחנונים שיכנס לא"י, ובשביעי אמר לו "כי לא תעבור את הירדן הזה".
ר' חלבו אמר: כל ז' ימי המילואים, היה משה משמש בכהונה גדולה, וכסבור שלו היא. בז' אמר לו: "לא שלך היא אלא של אהרן אחיך היא", הה"ד "ויהי ביום השמיני" (ויקרא רבה שמיני, פרשה יא)
משה רבנו הפסיד שני דברים: אי כניסה לארץ ישראל, ולשמש ככהן גדול. מדוע דברים אלו? אלא כי ארץ ישראל וכהונה הם מסמלים את החיבור הגדול ביותר של חומר ורוח, ואם משה טוען שאין בו את החיבור של חומר ורוח, אז ממילא הוא לא ראוי להיכנס לארץ ולא לשמש ככהן גדול. בארץ ישראל אין ניסים גלויים, ארץ ישראל היא חיבור בין החומר לרוח. זה המקום שבו מקימים "ממלכת כהנים וגוי קדוש".
כותב השפת אמת:
"בעניין המרגלים. כי הם היו הדור שקיבלו התורה מהר סיני. וכניסת ארץ ישראל היה תיקון הבריאה כעניין שאמרו חז"ל מ"ט פתח בבראשית 'כוח מעשיו הגיד לעמו'. והראיה שהרי היו מוכנים לקבלת התורה ברצון שלם שהקדימו נעשה לנשמע ולבחינת א"י היה קשה להם לבוא. ולכן נראה כי לא השיגו המרגלים לראות טוב הארץ כי בוודאי אמרו המרגלים אמת כי בהיותם היה טוב להם ונראה להם שח"ו יהיה ירידה בכניסתם לארץ. וזהו שסמך הכתוב מצוות חלה לנחמם שלא יקבלו תרעומת המרגלים כי בהיות שבמדבר היה להם לחם מן השמיים ובארץ היה להם לחם הארץ עכ"ז כתיב והיה באכלכם וכו' תרימו וכו'. וזה חלק שחל עליו דם שמיים מרים כל הלחם והוא חשיב לפניו יתברך" (שפת אמת, פרשת שלח תרמ"ה)
המרגלים הסתכלו לא נכון על הארץ כי הם חשבו שלהיכנס לארץ ישראל זה ירידה בקדושה. לכן סוף פרשת שלח מדברת על עניין חלה, שעניינה הפיכת העיסה לקדושה, וזה בא צמוד לעניין המרגלים שלא תרגמו את הכניסה לארץ לחיבור בין חול לקודש.
מסר אחד:תפקידנו בישיבה הוא לגלות את השליחות ולרצות אותה. מסר שני: לחבר בין החומר והרוח, לא לחיות חיים כפולים.
כותב השפת אמת:
"בוודאי כשעמדו על הר סיני היו כמו בלי גוף, ותיקון הגוף ניתן לבנ"י ב' אלו הדברים תורה הקדושה שמלמדת לאדם דעת איך לצאת מחומר הגוף והגשמיות. וא"י ובהמ"ק היא לקרב הגשמיות וחומר הגוף ג"כ אל הקדושה להיות חיבור הנשמה והגוף ביחד. כמ"ש כי תבואו ונטעתם וזה תיקון הגוף היה חסר להם קודם ביאת הארץ. וכן עתה בגלות שהשאיר לנו הקב"ה התורה הקדושה. ובהמ"ק אין לנו. לכן א"א להתקיים בקדושה רק כפי ביטול הגוף לצאת מהגשמיות ע"י הדעת מהתורה ותיקון" (שפת אמת, פרשת כי תבוא תרל"ד)
אדם צריך להיות בבחינת תורה שהרוחניות היא העיקר, ויחד עם זאת הוא צריך להיות בבחינת ארץ ישראל-"ונטעתם", לקחת את החומר שהוא המסגרת ולחבר אותו עם התורה.
כותב הכלי יקר:
"וישב ישראל בארץ גושן וגו'. כל פסוק זה באשמת בני ישראל הוא מדבר כי הקב"ה גזר עליהם כי גר יהיה זרעך, והמה ביקשו להיות תושבים במקום שנגזר עליהם גרות, כמו שדרשו אצל יעקב (בראשית רבה פד ג) וישב יעקב ביקש לישב בשלוה קפצה עליו רוגזו של יוסף וכו', הפסוק מאשימם על ישיבה זו שביקשו אחוזה בארץ לא להם, ולא כך אמרו אל פרעה לגור בארץ באנו, מלמד שמתחילה לא ירדו להשתקע שמה אלא לגור כמדייר בי דיירא ועכשיו חזרו מדבריהם, וכל כך נשתקעו שמה עד שלא רצו לצאת ממצרים, עד שהוצרך הקב"ה להוציאם משם ביד חזקה, ואותן שלא רצו לצאת מתו בשלושת ימי אפילה" (כלי יקר בראשית)
מדוע היה צריך הקב"ה להוציא את עם ישראל ב"יד חזקה"?
כותב הנצי"ב:
"ביד חזקה-בעל כרחם של ישראל שהיה דבר על ישראל הממאנים לצאת לגמרי.. יגרשם מארצו-והיינו למתעצלים לצאת.. עבדים היינו כו'.. ואמר עוד רבותא, באשר נוח לגיבור להוציא את הנכבש מיד חזק ממנו, באופן זה שהנכבש רוצה ומתחזק לצאת מתחת ידו. מה שאין כן אם הנכבש בעצמו רוצה להישאר תחת ידו.. כך היו ישראל כמה אלפי ם ורבבות שלא רצו לצאת באשר היו עשירים, ומהם גדולי המלוכה..עד שהוצרך הקב"ה לבוא עלינו ביחד חזקה למלוך עלינו, וכל זה עלינו לזכור גם בזמן הזה שהרבה ישראל מסרבים בגאולה העתידה במהרה בימינו אבל הקב"ה ימלוך עלינו ביד חזקה" (הנצי"ב)
היו רבים עשירים שלא רצו לצאת ממצרים. הם לא הבינו מהי קדושה של ארץ ישראל. כשהחומריות נהפכת להיות העיקר אדם רואה את העולם בצורה לא נכונה. לכן הקב"ה היה צריך להוציא אותם ביד חזקה.
בסדר הדורות מסביר מדוע היו שכיחות גזרות בקהילות מסויימות בחו"ל:
"מה ששכיחין גזרת בק"ק וורמייזא יותר משאר קהילות ומדינות, כי בחורבן בית ראשון באו ונתיישבו בקהילת קודש וורמייזא, ואחרי כלות ע' שנים גלות בבל, חזרו הגולים לירושלים ולארץ ישראל, ואלה אשר היו בוורמייזא לא חזרו לארץ ישראל, וכתבו יושבי ירושלים לאנשי ק"ק וורמייזא שיבואו גם הם לישב בארץ ישראל.. ולא השגיחו על זה. וכתבו תשובה: שבו אתם בירושלים הגדולה ואנחנו נדור פה ירושלים הקטנה. כי באותו הפעם היו חשובים מאד בעיני השרים והנוכרים. והיו עשירים גדולים. ובענין זה נתחדש עליהם גזרות יותר משאר קהילות ומדינות" (סדר הדורות)
בדומה לעשירים מעם ישראל ממצרים שלא רצו לעזוב, היו אלו בקהילת וורמייזא.
תפקידה של ישיבה, לחיות את החיים באמת. לדעת שיש חשיבות גדולה לחומר, אך החומר הוא רק כלי ולא מטרה. הוא כלי שצריך להיות מחובר לקדושה.
כותב רבינו בחיי:
"אך בענין הנבואה הזכיר של מלשון שלילה, הזהירו שישלול ממנו החומריות שהמשילם לנעלים, לפי שהחומר דבק בגוף כמו שהמנעל דבק ברגל, וכשם שיש ביד האדם לשלול נעלו מעל רגלו כן בידו שישלול ממנו החומריות כדי שיהיה מוכן לנבואה" (רבינו בחיי שמות)
דווקא במקום קדושה אדם מוריד נעליים. הנעליים מסמלים את שלטון האדם, הוא לוקח עור בהמה ושולט עליה. הן מסמלות את החומר. אדם שרוצה קדושה מוריד את הנעל ומתחבר לקדושה.
כדי שהאדם יחיה כל חייו באיזון נכון בין חומר ורוח, יש זמנים בחיים (כגון: בית מקדש, יום כיפור, מעמד הסנה שבפרשתנו) שבהם הוא צריך להיות מנותק לגמרי מן החומר ולספוג קדושה, ולאחר מכן לחזור ולנעול את המנעלים ולהבין שהם רק אמצעי ולא מטרה.
כולי תפילה לבורא עולם שנזכה כולנו לגלות פה בישיבה את לכה ואשלחך, שיהיה לנו רצון, להט להגיד לקב"ה הנני, אני השליח. לגלות את השליחות ולבצע את השליחות בלהט. עלינו לעמול בתורה כדי למצוא את שליחותנו. וכאשר נהיה עמלים בתורה, שקועים בתורה, מחוברים לתורה, נעבור את התהליך שהתמונה תהיה רוחניות והמסגרת תהיה חומריות והחומריות והרוחניות יהיו קשורים, ואז נקבל את ההסתכלות הנכונה על העולם ועל חיינו, ונוכל למצוא את שליחותנו בעולם. כך נזכה כולנו בעזרת ה' ונתרום כל אחד את חלקו ברוממות כלל ישראל, עד שנראה עין בעין את הגאולה השלמה במהרה בימינו.
