שיחה לפר' ויצא - "הפעם אודה את ה'" (בראשית כט, לה)

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

אחד הדברים החשובים והלא פשוטים שבחור צריך לעשות פה בישיבה זה לעצב את הקשר שלו עם ריבונו של עולם. חלק גדל מהקשר שלנו עם ריבונו של עולם צריך לנוע על שני צירים. ציר אחד זה הציר של הודיה, להבין שבעצם כל נשימה ונשימה היא מאיתו יתברך, וכל המתנות הגדולות שכל אחד מאיתנו קיבל הם מאיתו יתברך, וכל הזמן להודות ולהיות אסיר תודה ולהרגיש תודה ולא לקחת שום דבר כמובן מאליו. זה ציר אחד. והציר השני שאני חושב שהוא מאוד חשוב, דווקא מתוך ההבנה שה' מנהל את העולם וכל מה שיש לי מריבונו של עולם, זה הציר של בקשה – לשאוף יותר, לרצות יותר. וללכת כל הזמן על שני הצירים הללו . וככל שבחור יתחזק בשני הצירים האלה, בציר של הודיה ובציר של בקשה, ככה הקשר שלו עם ריבונו של עולם יגדל ויתעצם.

וַיַּרְא יְהוָה כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה. וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי רָאָה יְהוָה בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי. וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר כִּי שָׁמַע יְהוָה כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן. וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ לֵוִי. תַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת יְהוָה עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת. (בראשית כט, לא-לה)

הגמרא מעצימה מאוד את ההודיה הזאת של לאה:

"מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שהודה להקב"ה עד שבאתה לאה והודתו שנאמר: הפעם אודה את ה" (ברכות ז:)

והגמ' קשה. וכי מבריאת העולם עד עכשיו לאה היא הראשונה שמודה? הרי מצאנו שהאבות הודו והקריבו קורבנות. מה כוונת הגמ' ?

מצאנו ביטוי נוסף בחז"ל בעקבות קריאת שמו של יהודה:

"לאה תפסה פלך הודיה ועמדו הימנה בעלי הודיה, יהודה (בראשית לח) ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני, דוד אמר (תהלים קלו) הודו לה' כי טוב, דניאל אמר (דניאל ב) לך אלהא אבהתי מהודא ומשבח אנה" (בראשית רבה פרשה עא)

המדרש לכאורה מערב פה שני דברים – "ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני", פה יהודה לא מודה מלשון תודה אלא הוא מודה בדבר, לעומת זאת דוד זו לשון הודיה- "הודו לה' כי טוב". כותב "הפחד יצחק" לשון זו של הודיה בלשון הקודש יש בה שני דברים –א. מודה במקצת, מודה בדבר כמו שיהודה הודה על הדבר.ב. הודאה מלשן תודה. צריך לדעת ששני הדברים האלה קשורים, כי אם אדם לא מודה שהדברים לא ממנו אלא מאיתו יתברך, אז הוא גם לא מסוגל לומר תודה. לכן ההקדמה לתודה זה ההודאה, להבין שזה מהבורא יתברך.

לדעתי בתרבות המערב מדגישים את "האני", בצורה שהאדם לא חווה מספיק שהכל ממנו יתברך. אנחנו צריכים להבין שכל מה שיש לנו הוא מריבונו של עולם.

מה היה המיוחד בהודיה של לאה שלא היה אצל אברהם יצחק ויעקב?

נביא מספר הסברים, וכל הסבר יעצים את תודתו לה' יתברך.

ההסבר הראשון:

ותאמר הפעם אודה את ה' וכו'. בש"ס ברכות (ז:) לא היה אדם שהודה לה' דע שבאתה לאה. והוא תמוה, וכי האבות לא הודו לה' על הניסים שעשה להם, הלא הקריבו קרבנות ושיבחו לה'? ואומר מעתה, בודאי אברהם ויצחק הודו ושבחו לה‘ כמפורש, אבל להם נעשו נסים שלא בטבע, ואין חידוש כל כך שמצאו עצמם מחוייבים להודות ולשבח ולזבוח לפני ה‘ זבחי תודה, אבל בלאה מצינו שנתנה תודה לה ‘ בהיוולד לה בן, הגם שכן בטבע וכמה נשים מולידות כמה בנים, מכל מקום לא תלתה במקרה וטבע, והיא היתה הראשונה שמצינו בה הודאה כזו ושבחוה חכמים “. (כתב סופר)

פעמים רבות אנו מודים רק על דברים מיוחדים ושוכחים שגם על השגרה אנו צריכים להודות. צריכים להודות על זה שאנו בריאים, נושמים, זה לא מובן מאליו. ואם נעמיק יותר נבין באמת שהשגרה היא הנס הגדול ביותר. זהו נס תמידי. לאה מודה על השגרה, על לידת ילדים, על דבר שקורה ב"ה לנשים רבות. לאה מבינה שגם הדבר הזה השגרתי הוא מיוחד מאד וניסי.

לדעתי אנחנו לא מתחנכים מספיק להכרת תודה הן לריבונו של עולם והן לאנשים שסובבים אותנו. אין מספיק פרגון, לוקחים דברים כמובנים מאליהם. אחד הדברים שבחור צריך לקחת מהישיבה הוא, הודיה לריבונו של עולם והודיה לסביבתו. השגרה זהו הנס הגדול ביותר עלי אדמות.

הבנה שניה בהודיה של לאה מצאנו בכתב סופר.:

"ותאמר הפעם אודה את ה'- בש"ס (בררכות ז ע"ב) לא היה אדם שהודה לה' עד שבאתה לאה והדבר תמוה וכי האבות לא הודו לה' על הניסים שעשה להם הלא הקריבו קרבנות ושיבחו לה'. ונ"ל עפ"י מה ששמעתי בשם הגאון מהר"מ שיק זצ"ל לפרש מה שאמרה :הפעם אודה את ה' ותקרא שמו יהורה, כי לאה אמרה בעצמה מאחר שכבר נולדו לה ד' בנים וכי די אם אודה את ה' רק פעם אחת הלא ראוי להודות לה' תמיד תהילתו בפי שלא לשכוח חסדי ה' המרובים, ותמיד יהיה לנגד עיני גמולות וטובות של הקב"ה .ע"כ קראה שמו יהודה כדי שיהיה לה למזכרת אהבה ותודה לה' ב"ה. וזה שאמרה הפעם אודה את ה' בלשון בחמיה, וכי רק פעם אחת אודה את ה', הלא לא די בזה בפעם אחת רק תמיד תהילתו בפי ע"כ קראה שמו יהודה ודברי פי חכם חן. ובזה יאירו לנו דברי חו"ל שבאמת מציגו שגם אבות כשנעשה להם נס הודו ושיבחו לה', אבל לא עשו זכר לנס באופן זה שיהיה תמיד לנגד עיניהם הנס שעשה להם הקב"ה, ולא טוו ממחשבתם עד שבאה לאה והורתה הדרך הנכונה על איזה אופן להכיר טובת ה' ולשבחו ולהודות לו על נפלאותיו וחסדיו תמיד ותדיר ונכון ב"ה"

המיוחד בלאה לא בזה שהיא הודתה, זה גם האבות עשו. המיוחד בלאה, שהיא קראה לו יהודה, וברגע שהיא קראה לו יהודה, כל פעם שהיא פגשה אותו ואמרה את שמו, זה עזר לה שהיא תודה בצורה תמידית. היא נעזרה בשמו כדי שהיא תהיה במצב של הודיה תמידית.

לפעמים אנחנו חושבים שלהיעזר במשהוא זה מראה על חולשה שלנו. לאה שקראה לבנה יהודה, זה עזר לה להרגיש את ההודיה בצורה תמידית, כל הזמן. הדבר דומה לקריאת שמע לפי הסבר המהר"ל בפגישה עם יוסף שיעקב קורא. יעקב מרגיש שהוא נמצא ברמה אמונית מאוד גבוהה, הוא פתאום מבין מה זה השגחת ה', הוא פתאום מבין שכל כך הרבה שנים הוא חי בטעות, במחשבה שיוסף מת. ואז הוא קורא קריאת שמע כדי לקבע את ההרגשה שלו. קריאת השם יהודה זה תזכורת תמידית, זה מקבע את הדברים ויוצר רצף, לא סתם גל חולף.

אסור שעמל התורה יהפוך להיות איזה שהוא גל חולף, אלא תמידי, כפי שלאה ידעה להתמיד בהודיה. תמידיות עמלה תורה יש בו חשיבות מאוד גדולה.

הבנה שלישית מצאנו בפרדס יוסף:

"ותמוה וכי אדם נח אברהם יצחק יעקב שתיקנו כל התפילות לא הודו לה'?.. וראיתי בשם הגאון "טיב גיטין" ז"ל שהחילוק בין שבח להודאה, שבח הוא על שאדם משבח פעולת טובתו שעשה לעולם, אבל אם האדם היה סבור שדבר זה לרעתו ואחר כך ראה שתצמח מזה טובה, אז שייך לשאול הודאה.... וזה ודאי האבות נתנו שבח לה', אבל לא מצאנו שנתנו הודאה על דבר שסברו שהוא רעה ונהפך לטובה. אולם לאה הייתה שנואה וסברה שהשנואה היא לרעתה, וכשראתה שעל ידי זה שהייתה שנואה זכתה שיצאו ממנה רוב שבטים והיתה לטובה, אמרה הפעם אודה את ה'"

מה ההבדל בין שבח להודיה? האבות נתנו שבח, לאה נותנת הודיה. שבח זה דבר שהוא כל הזמן טוב. הודיה זה דבר שחשבנו שהוא רע ופתאום רואים את הטוב שבו. לאה הבינה שדווקא בגלל העובדה שהיא שנואה ליעקב, זכתה לארבעה בנים.

וְהָיָה רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר וְאַחֲרִיתְךָ יִשְׂגֶּה מְאֹד. אִם יְבַלְּעֶנּוּ מִמְּקוֹמוֹ וְכִחֶשׁ בּוֹ לֹא רְאִיתִיךָ. הֶן הוּא מְשׂוֹשׂ דַּרְכּוֹ וּמֵעָפָר אַחֵר יִצְמָחוּ. (איוב פרק ח)

עוברים עלינו ימים קשים. בן של בוגר הישיבה ראש אולפנה בערד, הרב יהושע פיינה, נהרג בטיול. נסעתי לנחם בערד וקשה למצוא מילים לנחם אבא שקובר בן. לפני שעתיים הייתה לוויה של בת של בוגר נוסף בישיבה-בתו של הרב אסולין ממבוא חורון, בת שנפצעה בפיגוע לפני 6 וחצי שנים, ונפטרה הלילה. ואתה לא יודע את נפשך מצער.

בלדד מנחם את איוב, שעשרה מילדיו נפטרים בחיי אביהם. ובלדד נותן משל בדבריו לאיוב, ואומר לאיוב תאר לך שיש פה עץ עתיק, הוא הסמל של איזה שהיא עיירה, וכל התיירים באים להצטלם ליד העץ העתיק הזה, ופתאום באים פועלי העיריה ועוקרים את העץ, וכולם צועקים עליהם מה אתם מוציאים את העץ,מיזה אנחנו חיים?! מתברר שהמקום שהעץ נמצא אין מספיק מקום לשורשים והעץ הזה ייבול, אז הם הולכים ושמים אותו במקום אחר כדי שהשורשים יהיה להם מספיק מקום לפרוח. אומר בלדד ליואב, דע לך שאתה רואה רק חלק מהתמונה הכוללת, אתה לא רואה את הסוף, לכן אתה לא מבין, ולכן יש לך שאלות על ריבונו של עולם, כמו אלו שראו את הפועלים עוקרים את העץ ולא רואים שהם נוטעים אותו כדי שיהיה מקום לשורשים. אבל תדע לך שכל מה שעושה ריבונו של עולם הכל לטובה, למרות שאתה לא רואה את זה כעת. כשתראה את הדברים מצד השני, אז "ישגה מאוד", אז תבין את הדברים.

אנחנו הרבה פעמים לא רואים את כל התהליך, לכן קשה לנו גם להודות, כי אנחנו לא רואים את כל התהליך. אבל צריך להיות לנו אמונה, ידיעה, שאין רע – שכל מה שה' עושה הוא בסופו של דבר טוב. דווקא הראייה והבנה של לאה שהרע נהפך להיות טוב, זה ההודיה המיוחדת ולכן הגמ' משבחת הודיה זו.

וההבנה הרביעית להודיה של לאה:

ונראה לומר שלאה סבלה מהרגשה שאינה אהובה, ובבן הראשון קראה לו ראובן כי ראה ה' בעוניי כי עתה יאהבני אישי, כלומר היא מרגישה חסרון במצבה. והבן השני כי שמע ה' כי שנואה אנכי שוב פעם מרגישה את הריחוק מבעלה. בפעם שלישי הפעם ילוה אישי היא מרגישה תלות בבעלה ומצפה לקירבה ממנו. ואילו ביהודה הפסיקה לאה את הדרך הזאת, אינה מתיחסת לבעלה אלא רק הודאה לה',כרגע היא הבינה שבמקום להרגיש הרגשה לא טובה בגלל היחס של בעלה אליה יש להיפך לשמוח ולהודות לה' בהרגשה טובה. זה מה שאומרת הגמ' שההודאה הזאת היתה מיוחדת" (אוצר הפרשה-הרב מיכאל פרץ)

בשלושת הבנים הראשונים לאה הרגישה חוסר. ביהודה היא שינתה גישה. היא הבינה שהיא צריכה לראות את הטוב ולא לחיות את החסר.

אנו נמצאים לפעמים באיזה שהוא מלכוד. מצד אחד אנחנו רוצים בכוונה לחשוב על החסר – מה אנחנו צריכים להתקדם, במה אנחנו לא טובים. אדם שלא רואה את מה שחסר לו לא שואף קדימה. ואנחנו צריכים לעשות את הדבר. ומאידך חובה לעינו לראות ולחוות את הטוב ורק אז לשאוף קדימה מתוך הטוב.

יש לפעמים אנשים שיורדים על עצמם ומבקרים את עצמם, מתוך שאיפה להיות יותר טובים. אך ביקורת זו כשהיא נוקבת בלי ראיית הטוב הקיים, היא לא מצמיחה. ה"אמרי אמת" כותב "סור מרע עי"י עשה טוב"-אסור לאדם להתרכז ברע גם אם מטרתו נכונה, כי בזה הוא מקבע את הרע בתוכו. אלא חשוב שיעשה טוב ויראה טוב, וע"י זה הרע ייעלם לגמרי.

ה"אבן עזרא" בניגוד לארבעת ההסברים שהבאנו עד כה, מבקר את ההודיה של לאה לאור זאת שמיד אח"כ כתוב "ותעמוד מלדת"

"אחר שיש לי ארבה בנים, אודה השם כי לא אחמוד להיות לי עוד, כמאמר, אודה את ה' שנתן לי כל זה ויספיק לי, על כן עמדה מלדת"

לאה הרגישה מיצוי, וההודאה שלה נבעה מהרגשת המיצוי. לאה מודה אך לא מבקשת. היא אינה מעוניינת בילדים נוספים, ואת זאת יודע ה' ולכן "ותעמוד מלדת". אומר ר' שמחה בונים מפשיסחא, חייבת לבוא מיד עם ההודיה- בקשה. אף פעם אל תודה בלי לבקש הלאה. תבין שזה מריבונו של עולם ותרצה לשאוף קדימה, אל תישאר במקום.

יהי רצון שגם אנחנו נזכה כמו לאה, שהפלך שלנו ודרכנו בעבודת ה' יהיה פלך של הודיה, וממילא בעלי הודיה ייוולדו מאיתנו.