שאלת השבוע
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור שימוש חריג בחצר
נדון היום בשני מקרים:
מקרה א'- ראובן בנה מסלעה מסלעים גדולים כאחד מקירות שסביב הגינה שלו ולא שם טיט ברווחים שבין הסלעים. נחשים התיישבו בחורים הללו, ויצאו מהם לחצרו של שמעון השכן. ועתה בא שמעון בתביעה אל ראובן שיסתום את החורים כדי שנוכחותם של הנחשים תיפסק. ראובן סירב וטען שאין הדבר בתחום אחריותו- עם מי הצדק?
מקרה ב'- [שאלה שנשאל הרב גדעון בנימין שליט"א]: אשה אחת, שאוהבת חתולים, מאכילה חתולים בחצר שלה- דבר הגורם לכך שכל החתולים מרחבי הישובים באים אליה, ולאחר שאוכלים נכנסים בהמוניהם גם לחצר של השכן. השכן בא אליה בתביעה שתפסיק להאכיל את החתולים בחצרה, מפני שהאכלת החתולים מביאה אותם לביתו- דבר הפוגע בו ומפריע לו לשימוש בחצר, מנגד השכנה טוענת שזהו תחביבה ובתוך רשותה ראשית לעשות כרצונה- והשאלה היא עם מי הצדק- עם האשה מאכילת החתולים או עם שכנה הסובל?
נדון במקרים הללו לאור סתירה הקיימת לכאו' בין גמרות: בתחילת מסכתנו (ב.) מביאה הגמ' ברייתא האומרת כך: "כדתניא: מחיצת הכרם שנפרצה אומר לו גדור, חזרה ונפרצה אומר לו גדור, תלמוד בבלי נתייאש הימנה ולא גדרה- הר זה קידש וחייב באחריותו".
במשנה בפרק שני (כה:) נאמר:
"מרחיקין את האילן מן הבור עשרים וחמש אמה, ובחרוב ובשקמה - חמשים אמה, בין מלמעלה בין מן הצד. אם הבור קדמה קוצץ ונותן דמים, ואם אילן קדם - לא יקוץ... ר' יוסי אומר: אף על פי שהבור קודמת לאילן לא יקוץ, שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו".
ובגמ' שם נאמר:
אתא לקמיה דרב אשי, א"ל, כי הואן בי רב כהנא הוה אמרינן: מודי רבי יוסי בגירי דיליה".
מבואר מדברי הגמ' שר' יוסי מודה שעל בעל הנזק להרחיק את הנזק שלו רק בגירי דיליה- חיצים שלו, כאשר הנזק בא בצורה ישירה מידיו, ועל כן בעץ הנמצא בסמוך לבור אינו צריך לקוץ. וא"כ מאי שנא הכא- בברייתא שכן מטילים אנו עליו לגדור את הגפנים אף על פי שאינו מזיק בצורה ישירה.
עוד יש להקשות מגמ' בב"ק ריש פרק הכונס:
"תניא, אמר ר' יהושע: ארבעה דברים, העושה אותן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, ואלו הן: הפורץ גדר בפני בהמת חבירו"
הפורץ גדר ויצאה הבהמה והלכה לאיבוד בגלל פריצתו אינו חייב לשלם (בדיני אדם) הואיל ומעשהו מוגדר כ'גרמא' בלבד- ואילו כאן, לגבי מחיצת הכרם רואים שמתחייב לשלם אפילו על אי- גדירה?
אם כן, שתי שאלות לפנינו – מדוע חייב הרי אין זה גירי דיליה? ומאי שנא מפורץ גדר והלכה הבהמה לאיבוד?
נקודה נוספת שברצוננו לדון בה היא בתשובת הגאונים המובאת בבית יוסף (חושן משפט קנה):
"כתוב בתשובות הגאונים (שע"צ ח"ד ש"א סי' כב) שני ישראלים שיש להם שני חצרות וחורבה אחת מהן ואמר לו שכן לבעל חורבה או בנה או גדור או מכור שגנבים באים עלינו בלילה. כיון דמודה ר' יוסי בגיריה ומאי ניהו היזק הבא מכחו הילכך יש מן הדין על בעל החורבה לגדור כדי שלא יהו גנבים באים שם".
וכתב על זה הבית יוסף:
"ואיני מבין דברי תשובה זו דהכא לאו גיריה נינהו".
הב"ח והגר"א אומרים שהם למדו זאת ממחיצת הכרם- כפי ששם חייב לגדור הוא הדין כאן. וצריך להסביר כיצד לומדים זאת משם?
לאור כל דברים אלו נשוב לדון בשני המקרים הנזכרים.
תשובה:
כאמור פתחנו בשאלה מהי סיבת החיוב במחצית הכרם- מהיכן נובע חיובו לגדור? יש שרצו לומר שזוהי הלכה מיוחדת בכלאים, אולם כאמור הב"ח והגר"א כתבו שמקורה של תשובת הגאונים הינה ממחיצת הכרם- הרי שששם- אף על פי שלא מדובר בהלכות כלאים, עם כל זאת הטלנו עליו חיוב, ועל כרחך אם כן שלדבריהם אין זו הלכה מיוחדת בהלכות כלאים, ואם כן צריך להבין מהו שורש החיוב?
רבי נחום פרצוביץ זצ"ל (מראשי ישיבת מיר) מבאר, שיסוד דבריו של ר' יוסי שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו נאמרו דוקא כאשר עושה תשמיש המותר- ועל כן אמרינן שבתוך שלו מותר לו לעשות כרצונו ואין לבוא אליו בטענות כל עוד הנזק לא נעשה באופן של גירי דיליה, אבל במידה ואסור לו לעשות את תשמישו באותו מקום- נדרוש ממנו להרחיקו אף על פי שעושה זאת בתוך רשותו.
ועל כן בגפנים- שאסור לו להמשיך לקיים באותו מקום בגלל איסור כלאים- העובדה שנמצא בתוך רשותו ושהנזק לא נעשה באופן של גירי דיליה לא מסירה ממנה את האחריות ועליו לפנות את גפניו או לחילופין לשאת בתוצאות מעשהו.
בדומה כותב הברכת שמואל (שהיה רבו של ר' נחום) שבנטע עץ ברשות הרבים בסמיכות לבור של חברו (כמובן במידה והבור נחפר בהיתר) עליו להרחיק את האילן גם לר' יוסי על אף שהנזק לבור לא נעשה באופן של גריה דיליה הואיל ואין לו רשות לטעת אילן ולקיימו במקום זה.
ייצא אם כן שגם לר' יוסי פעמים שמשלמים גם בלא גיריה דיליה- וזאת, כאשר אסור לו למזיק היות פה.
עתה באים הגאונים ומרחיבים את זה עוד יותר- לא רק כאשר אסור למזיק להיות פה חל עליו חיוב הרחקה ותשלום, אלא גם כאשר עושה שימוש בלתי רגיל בחצר עליו להרחיק גם כאשר הנזק לא נעשה בצורה ישירה- וחורבה מבחינתם מוגדרת זה שימוש בלתי רגיל. ולכן במקרה כזה עליו לשלם לסתום. וזוהי כוונתם של הב"ח והגר"א שציינו כמקור לדין הגאונים את דין מחיצת הכרם.
ובאמת כשהשו"ע מביא את נידון זה של חורבה מביא שתי דעות- דעת הגאונים שצריך לשלם
ואילו דעת הרא"ש שאין צריך לשלם הואיל ולא הוי גיריה דיליה. ונחלקו בדיוק בנאמר לעיל- האם ישנם מצבים בהם אין צורך בגיריה דיליה אפילו לר' יוסי, או לא.
אם כן, עלינו לעמוד בשני תנאים בכדי שלא יחול עליו חיוב להרחיק את הנזק ולשאת בתוצאותיו: א. שהנזק לא יבואו באופן מידי עם פעולתו. ב. שלא יהיה שימוש חריג ולא רגיל.
לאור זה ניתן להבין מדוע הפורץ גדר בפני בהמת חברו לא חייב הואיל- שהרי הנזק אינו בא באופן מיידי מכח פעולתו (אמנם נוצרה אפשרות לבהמה לצאת, אך היא עדיין לא יצאה.
הטור (סי' קנה) מביא מחלוקת בין הרא"ש לרמ"ה, ששורשה נעוץ גם כן בנידון זה:
"וכתב הרמ"ה ז"ל מאן דמתחייב למגדר בינו ובין חבירו ולא גדר ואתו גנבי וגנבי ליה מידי דרך הגדר חייב לשלומי ליה, וכן כל הגורם לאפסודי ממונא דחבריה כי האי גוונא אף על גב דלא עביד מעשה והוא דאתרו ביה מעיקרא. ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל דאפילו פורץ גדר בפני בהמת חבירו בידים פטור מדיני אדם על הבהמה".
הרא"ש לשיטתו תמה מדוע ניתן לחייבו בזה- הרי אין זה גירי דיליה. אולם הרמ"ה סובר כשיטתם של הגאונים, ותולה את הענין במחיצת הכרם, כפי שמסבירו הב"ח:
"דכיון דהתרה בו מעיקרא ואמר לו גדור ונתייאש ולא גדר ברי הזיקא דגנבים ונעשה מיד וחשיב מעשה".
עתה נשוב למקרים בהם פתחנו: השאלה אותה אנו צריכים לשאול במסלעה בלא טיט- האם מוגדר כשימוש חורג או לא. אם נגדיר כשימוש חורג- יהיה עליו להרחיק או לשאת בתוצאות הנזק שלו- כבעל החורבה, ואם לא- ידמה לעץ המזיק לבור שאמרינן "שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו". הנטיה שלי היא לומר שמוגדר כשימוש חורג.
על אותה דרך יש לדון בסיפור של החתולים שהרי אין זה גירי דיליה, ועל כן האפשרות היחידה לחייב את השכנה היא אם נאמר שזהו שימוש לא נורמטיבי להאכיל חתולים רבים בחצרו.
 האזן לשיעור |
הצפייה וההאזנה לשיעורים באתר זה מצריכים את התוסף של פלאש. אם אינכם רואים כאן את הנגן אנא גשו לכתובת זו והורידו את הנגן ללא תשלום. |
 הורדות |
|
להורדה יש לבצע קליק ימני ואז בחירה ב "שמור יעד בשם...": |