שאלה שבועית: כניסת כהנים לקברי צדיקים
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
מערת המכפלה/קבר רחל/ציון רבי שמעון בר יוחאי
השיעור לע"נ של תלמיד ישיבתנו דניאל צבי בן אריה (מוריס)
שעלה בסערה השמימה ב'אסון מירון' בל"ג בעומר
כאשר אני נוסע עם בני משפחתי למערת המכפלה ונשות המשפחה נכנסות פנימה ואנו הגברים- הכהנים נשארים מחוץ למערה, אני נזכר בסיפור אודות האחים הקדושים ר' אלימלך ור' זושא שנכבשו בבית הסוהר. שם לב ר' זושא שלא ניתן להניח באותו מקום תפילין מחמת הטינופת, ובכה. אמר לו ר' אלימלך- הרי זהו רצון ה' שלא תניח, ועליך לשמוח על הזכות לקיים את רצון ה'.
כמובן, מנהגנו זו נובע מתוך ההנחה שכהנים אסורים להיכנס צדיקים. האם אכן כהנים אסורים להיכנס לקברי צדיקים, האם נכון הדבר בכל מקרה ואופן[1]?
כיום ניתן למצוא הן במערת המכפלה והן בקברו של רשב"י כהנים הנכנסים ונושאים את כפיהם. מנגד, כשנשאל הרב יוסף שלום אלישיב האם ניתן לענות על ברכת כהנים הנעשית בתוך מקומות אלו, השיב שאין לענות הואיל ונעשית בעבירה.
שומה עלינו איפה לברר את שורשה של המחלוקת בין הגישות השונות.
מספר מקורות עיקריים מובאים בהקשר זה:
1] בגמ' בכתובות (קג:) מעיד רבי חייא ואומר על פטירתו של רבי:
והאמר רבי חייא אותו היום שמת רבי בטלה קדושה.
תוס' במקום (ד"ה אותו) מביאים בשם ר' חיים כהן, שהכוונה היא שהותרה טומאת כהנים (היינו שהותרה כהנים להשתתף בהלוויתו ולהיטמא לו):
והרב רבי חיים כהן היה אומר אילמלי [אם אכן] הייתי כשנפטר ר"ת הייתי מטמא לו דהאי בטלה קדושה דקאמר הכא היינו קדושת כהונה.
נראה מגמ' זו שצדיקים אינם מטמאים.
2] בילקוט שמעוני (משלי רמז תתקמד) נאמר:
מעשה היה ברבי עקיבא שהיה חבוש בבית האסורים ור' יהושע הגרסי היה תלמידו ומשמשו, ערב יום הכפורים נפטר ממנו והלך לביתו, בא אליהו ז"ל ועמד על פתח ביתו אמר ליה שלום עליך רבי אמר ליה שלום עליך רבי ומרי, אמר ליה כלום אתה צריך אמר לו ומי אתה, אמר ליה כהן אני ובאתי להגיד לך שרבי עקיבא מת בבית האסורים, מיד הלכו שניהם לבית האסורין ומצאו פתח שער בית האסורין פתוח ושר בית הסוהר היה ישן וכל האסורים היו ישנים והשכיבו את ר' עקיבא על המטה ויצאו, מיד נטפל אליהו ז"ל ונטלו על כתפיו, וכשראה רבי יהושע כך א"ל לאליהו ז"ל רבי והלא אמש אמרת לי שכהן היית וכהן אסור לטמא במת, אמר לו דייך ר' יהושע בני חס ושלום שאין טומאה בתלמידי חכמים ואף בתלמידיהם.
הרי שעל אף כהונתו של אליהו הנביא, נטמא לרבי עקיבא! נראה ממדרש זה שצדיקים אינם מטמאים.
3] בגמ' בבא בתרא (נח.) מסופר על ר' בנאה שהיה מציין (מסמן) קברות כדי למנוע אנשים מלהיטמא ולטמא. בין השאר מתארת הגמ' שהגיעה למערת המכפלה ועסק בציונה. הרי, שגם קבריהם של אבות האומה מטמאים, וזאת על אף מעלתם הרבה?
4] בפרשת בהעלתך (במדבר ט, ו) מסופר אודות 'אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח', ובגמ' (סוכה כה.) מועלת אפשרות שאותם אנשים היו נושאי ארונו של יוסף. הרי, שעל אף צדיקותו של יוסף, נטמאו נושאי ארונו?
זאת ועוד שיש לברר מדוע גוף מטמא? ומכח זה להבין מדוע גופם של צדיקים אינו מטמא?
תשובה
בבואנו להשיב, נפתח תחילה בצד המחשבתי- בהסבר מדוע גוף מטמא, ולאור זאת מדוע אפשר ששונה הדבר בגופם של צדיקים.
שני הסברים לפנינו:
א] הגוף נותר לבדו – ספר החינוך (מצוה רסג) מבאר את טעם טומאת המת וחובת הכהנים להתרחק ממנה:
בשגם הוא בשר פחות וגרוע ומשתוקק אל הרעות, וגם ברעתו רבה החטיא הנפש היקרה בעודה שוכנת אצלו, על כן ראוי שיטמא כל סביביו בהתפשט מעליו כל הודו שזהו נפשו, ולא נשאר בו כי אם החומר הרע. וראוי באמת למשרתי השם להתרחק ממנו...וראיתי רמז אל הטעם הזה שכתבתי בטומאת המת, שאמרו זכרונם לברכה כי הצדיקים גמורים אינם מטמאין, ולפי הדומה כי הכוונה לפי שגופם טהור ונקי ולא החטיא נפשם אבל סייע לזכותה, ועל כן תעלה נפשם בנשיקה, ועל גיוום ישכון אור זרוע לעולם
לאדם הפשוט ישנה התמודדות תמידית בין הגוף המעוניין במילוי תאוות ובסיפוק החומרי, לבין הנשמה החפצה בקרבת ה'. ובעת פטירתו, כשהנשמה נפרדת מהגוף ונשאר הגוף לבדו בשפלותו, ועל כן מטמא הוא את הנוגעים והנמצא בקרבתו.
לאור זאת מסביר ספר החינוך מדוע צדיקים אינם מטמאים במותם- וזאת, משום שזיככו את גופם, ולא רק שלא משכם לחומר ולתאוה, אלא להיפך, סייע להם להתעלות עוד ועוד. ועל כן, גם בהיפרד הנשמה ממנו אינו מטמא.
האבני נזר (יו"ד סי' תסט) בתשובה, מחלק בין סוגי צדיקים, ואומר שישנם צדיקים שזככו את החומר שלהם בצורה כה גדולה עד שאינו מטמא, בדומה להנ"ל:
הצדיק השני הוא דאיתהפיך נפש הבהמיות לטוב ואף היא אין חפצה רק באלקית וזה נקרא בזוה"ק דאיתהפיך מרירא למתקא.
ב] 'טיפות' של מלאך המוות – כיוון נוסף המבואר בדברי הרמב"ן, וביתר הרחבה בדברי רבנו בחיי, הוא- שנטילת החיים בידי מלאך המוות היא שמביאה את הטומאה. ועל כן, מי שחייו נטלו שלא בידי מלאך המוות, אינו מטמא. מסיבה זו, צדיקים- שחייהם ניטלים בידי המקום ב"ה ולא בידי מלאך המוות, אינם מטמאים בפטירתם.
כך לשון הרמב"ן:
וטעם טומאת המת, בעטיו של נחש, כי הנפטרים בנשיקה לא יטמאו מן הדין, והוא שאמרו צדיקים אינן מטמאין.
וברבנו בחיי:
כי החכם המתבונן בעקרי החכמה העליונה שאין מחשבתו נפרדת ממנה לעולם והוא המשיב בה לכל שואל דברים נכוחים שפתים ישק, הלא הוא בסוף דבק בגבולי החכמה ההיא, ומעלת הדבקות הזה היא מיתת נשיקה שהוא הדבקות בשם הנכבד, והיא מעלת החשק שהזכיר דוד ע"ה (תהילים צ״א:י״ד) כי בי חשק ואפלטהו, והצדיק הזוכה אל המעלה הזאת אין מיתתן על ידי הכח המשחית כשאר בני העולם. והנה משה ואהרן ומרים זכו אליה, שהזכיר בהם הכתוב (במדבר ל״ג:א׳) על פי ה', והיא מיתת נשיקה... וכן באבות העולם שכתוב בהם בכל מכל כל. גם רבינו הקדוש ז"ל זכה אליה לפי שברור הדבר מתוך שנתעלה בהשגת החכמה לא היתה מיתתו על ידי המלאך המשחית..... ואמרו בירושלמי כד דמך ר' יהודה נשיאה הכריז ר' ינאי אין כהונה היום, וטעם הדבר מפני שהכהנים מוזהרין על טומאת המת לפי שהם משרתי עליון מקודשים לעבודתו, וכיון שמיתתו היתה שלא ע"י הכח המשחית אלא ע"י שכינה לא היתה שם טומאה. ולכך הכריז ר' ינאי אין כהונה היום, לפי שהכהנים נתעסקו בקבורתו ונסתלקה מעליהם תורת כהונה היום, אבל שאר בני העולם שמיתתן ע"י הכח המשחית שהוא סבת טומאת המת הנה הכהנים מוזהרין מזה שלא יטמאו
לאור דברים אלו כותב האבני נזר (יו"ד סי' תסו) שאדם שנרצח ולא נפטר בצורה טבעית אינו מטמא טומאת מת, הואיל ולא ניטלו חייו בידי מלאך המוות:
דהנה טעם טומאת מת כתב רמב"ן משום דאדם מת בעטיו של נחש. וכמ"ש רח"ו ז"ל שג' טיפי מרה שזורק מה"מ מטמאים הגוף ואינה מוצאת הנשמה מנוח לכף רגלה ויוצאת ומכאן טומאת מת. אך זה במת. אך בנהרג שאינו מת ע"י מה"מ כמ"ש בזוה"ק ח"א קי"ד בטעם עגלה ערופה.
מסיבה זו לא טימא רבי עקיבא אדם (לא מצד גדלותו וחסידותו, אלא מצד שנרצח בידי אדם) [נציין שבלשונו של אליהו הנביא הנ"ל נראה יותר שייחודיותו של רבי עקיבא שאינו מטמא נובעת מצדיקותו, ולא מצד האופן בו מת.
עתה נעבור למקורות הנ"ל ונבחן אותם על פי הכוונים השונים:
1] כאמור בגמ' בכתובות (קג:) נאמר בשם ר' חייא שב'אותו היום שמת רבי בטלה קדושה'.
א] תוס' (ד"ה אותו) דנו בזה, והציעו תחילה ש'בטלה קדושה', היינו מחמת שהיו מכנים את רבי 'רבנו הקדוש', ועתה נפטר.
ב] אכן תוס' (שם), והביאו את דעת ר' חיים כהן, ש'בטלה קדושה' פירושו שבטלה קדושת הכהונה, הואיל והינו נשיא, ולנשיא ניתן להיטמא הואיל והכל כקרוביו, כפי שמופיע בירושלמי (ברכות פ"ג):
מהו שיטמא כהן לכבוד הנשיא כד דמך ר' יודן נשיאה אכריז ר' ינאי ומר אין כהונה היום.
ובלשונם של תוס':
והרב רבי חיים כהן היה אומר אילמלי הייתי כשנפטר ר"ת הייתי מטמא לו דהאי בטלה קדושה דקאמר הכא היינו קדושת כהונה.
להבנה זו, כל ההיתר הוא בעת הלויה בלבד (מעין מה שמצינו שלקרוביו רשאי כהן ליטמא בהתעסקו בקבורתם, אולם לאחר מכן אין היתר להתקרב לקברם.
ג] אכן, רבי שלמה אליעזר אלפנדארי בשו"ת (יו"ד סי' כג) ביאר שכוונת ר' חיים כהן אינה מחמת נשיאותו של רבי, אלא מחמת צדיקותו, וזאת מטעם שצדיקים אינם מטמאים. לכיוון זה, ההיתר אינו מצטמצם לעת הלויה בלבד, אלא גם לאחר מכן קברו אינו מטמא.
2] כאמור, במדרש משלי נאמר שאליהו הנביא נטמא לרבי עקיבא על אף כהונתו!
א] אפשר להשיב כנ"ל, שההיתר הוא בגלל כבודו ודרגתו של רבי עקיבא (מעין כבוד הנשיא).
ב] עוד ניתן ליישב, שרבי עקיבא היה מת מצוה מחמת שלא היה מי שיכול להכנס ולהביא את גופתו לקבורה, ולמת מצוה רשאי כהן להיטמא.
ג] עוד ניתן ליישב ולומר, שרבי עקיבא אינו מטמא מחמת צדיקותו, וכנ"ל.
ד] עוד ניתן לומר שרבי עקיבא אינו מטמא מחמת שנהרג בידי אדם וכנ"ל.
3] כאמור, בגמ' בבא בתרא נח. נאמר שר' בנאה רצה לציין ולסמן את מערת המכפלה וזאת על אף שנקברו בה האבות הצדיקים. נראה צדיקים מטמאים!
האבני נזר מיישב שר' בנאה ציינה מחמת קברי אדם הראשון ועשיו ולא מחמת קברי האבות הקדושים.
הדין למעשה- למעשה ישנם פוסקים שהתירו, אולם מרבית הפוסקים אסרו על כהנים להכנס לקברי צדיקים, כדוגמת הרב עובדיה יוסף, שכתב (יחוה דעת ד, נח):
לדברי הרמב"ן יש לומר שלא התיר לכהן להיטמא לצדיקים אלא בשעת קבורה, כאותו מעשה של אליהו עם רבי עקיבא... יש להסביר דעת הרמב"ן הנ"ל, אבל לבקר בקברות הצדיקים אפשר שגם הרמב"ן יודה לאסור... לפיכך מצוה להוכיח לכהנים החרדים לדבר ה' באמירה נעימה לבל יכניסו עצמם בספר איסור טומאה דאורייתא, ולחלל קדושת כהונתם. ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב.
וכן הרב שלמה זלמן אוירבך (הליכות שלמה יח):
אך זאת למודעי שלמעשה אף שכלנו טמאי מתים וגם אין לנו בזמננו אפילו כהני חזקה ברורים לגמרי מ"מ אין להקל כלל בקדושת כהונה לא בדאורייתא ולא בדרבנן גם חושבני שהיה רצוי להזכיר... את אשר כתבו גדולי עולם שאף אם מותר היה ליטמא לנשיא היינו משום דכבודו מרובה וכולם כקרוביו ולכן הוא נחשב כאחד מז' קרובים וממילא מובן דכל זה שייך דוקא לפני הקבורה ולא לאחר שכבר נסתם הגולל ולכן הכהנים הבאים להשתטח על קברי צדיקים יזהרו מלהקל באיסור כהונה.
לפני שנים היה מנהג בארץ ישראל שהכהנים הולכים ומשתטחים על קברי אבות וכו'. אולם הרש"ז אוירבך, הרי"ש אלישיב ועוד סברו שאסור על הכהנים לעלות על הקבר, וביססו זאת על מקורות נוספים.
כניסה למערת המכפלה, לפניכם תרשים של פנים המערה[2]:
מעל חדר המצבות ישנו פתח שהערבים פותחים אותו בכדי להשליך פנימה נרות. בעת שפותחים אותו עוברת הטומאה לכל חלל המערה. ונמצא שמספק אסור לכהן להכנס למערת המכפלה, שמא הפתח פתוח.
ואין להתיר מחמת שזוהי 'ספק טומאה ברשות הרבים' שהדין הוא שטהור, כפי שהסביר הרב אשר וייס שליט"א:
1] או מחמת שספק טומאה ברשות הרבים טהור נאמר ביחס לטהרות ולא ביחס לטומאת כהן. 2] בנוסף, נאמר הדבר למקרה נקודתי, ולא עבור היתר קבוע.
אכן, היום דיון זה לא רלוונטי הואיל ופתח הנרות פתוח באופן קבוע, ונמצא שזוהי טומאה ודאית[3].
נציין, שהמתירים עשו חור ליד המדרגה השביעית שיהיה מקום לטומאה לצאת בלא לעבור בחלל המבנה, כדי להסיר את המורכבות של 'סוף טומאה לצאת'.
אכן בקבר רחל ובקברו של רשב"י אין חור ליציאת הטומאה, אולם ישנן דעות שדי ב'פותח טפח' גם ללא חור. ועל כן הסתמכו המקילים. אם כי כאמור המנהג הרווח לאסור כניסת כהנים למקומות אלו.
נסיים בסיפור- מסופר שהרב מרדכי אליהו הגיע לרב צבי יהודה הכהן קוק והוכיח לו ממקורות רבים שאין מניעה מלהכנס לקבר רחל. לאחר מכן הלכו יחד לקבר רחל, ועל אף כל הוכחותיו של הרב אליהו, נמנע הרב צבי יהודה מלהכנס, באומרו שאביו לא נכנס יותר, ועליו לנהוג כאביו.
[1] נכון הדבר גם ביחס לקבריהם של קדושי הישיבה הקבורים בהר הרצל. אני ככהן נמנע מלהכנס ולפקוד את חלקת הקבר עצמה. וזאת על אף שהינם קדושי עליון שאין בריה יכולה לעמוד במחיצתם. וכפי שמסופר על הרב שלמה זלמן אוירבך שאמר לתלמיד שביקש להתפלל בקברי צדיקים שאינו צריך ליסוע למרחקים, אלא יכול לחצות את הכביש וללכת להר הרצל ולהתפלל על קברי הקדושים שמסרו נפשם על קידוש ה'.
[2] נעשה ע"י פרופ' יבין, וכן על ידי ילדה שהורדה פנימה. נציין שכשפרופ' יבין ירד לשם הוא מצא שם עצם אדם שאחר בדיקה תוארכה לתקופה הרבה יותר מאוחרת מהאבות. ונחלקו פוסקי זמננו האם יש לחשוש שמא ישנם עצמות נוספות (הרב עזריאל אריאל שליט"א), או לא (הרב אשר וייס שליט"א).
[3] כך מסר הרב נועם קניסברג שליט"א בשם הרב דב ליאור שליט"א. נציין עוד, שגם אם הפתח היה סגור ישל דון האם להתייחס אליו כמכסה לחלל שתחתיו או כמכסה לקבר. במידה ומוגדר כמכסה לקבר, לכאורה כל אולם יצחק בו נמצא הפתח של חלל זה נטמא, וממילא כל המערה.
