פרשת בהר - גיבורי כח עושי דברו
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור בפרשתנו מוזכרת מצוות השמיטה, שעל שומריה אומר המדרש:
"ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו וגו'. במה הכתוב מדבר? אם בעליונים הכתוב מדבר והלא כבר נאמר "ברכו ה' כל צבאיו," הא אינו מדבר אלא בתחתונים.'גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְּבָרוֹ' במה הכתוב מדבר א"ר יצחק בשומרי שביעית הכתוב מדבר בנוהג שבעולם אדם עושה מצוה ליום א' לשבת אחת לחודש א' שמא לשאר ימות השנה ודין חמי חקליה ביירה (רואה את שדהו בורה) כרמיה ביירה (נוטש את כרמו בור) ויהבי ארנונא (נותן מיסים למלכות) ושתיק יש לך גבור גדול מזה?" (ויקרא רבה, א' א')
לפי דברי המדרש, "גיבורי הכוח" שעושים את דבר ה' הם קבוצה מצומצמת מאוד, המונה את שומרי השמיטה, השותקים ולא מתלוננים, למרות המראה הקשה של אדמותיהם. לפי דברי המדרש, אנשים אלה נחשבים דומים למלאכים. דברי המדרש עשויים לעורר אותנו, ראשית להבנה מהי ההשוואה בין שומרי השביעית למלאכים, וכן לשאלה אודות משמעותם של הדברים לימינו, לתקופה שבה אין בבעלות רוב האנשים קרקע, כיצד נוכל גם אנחנו לזכות למעמד זה, ולהשוואה למלאכים.
לצורך הבנת הדברים לעומקם, נבחן מקום נוסף שבו הושוו בני ישראל למלאכים:
"אמר רבי אלעזר: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן: מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו? דכתיב "בָּרֲכוּ ה' מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ"- ברישא עושי, והדר לשמוע" (שבת פ"ח עמ' א')
לפי דברי הגמרא, גם כשאמרו בני ישראל "נעשה ונשמע", נדמו למלאכים, ונקראו עליהם דברי הפסוק "גיבורי כוח עושי דברו". את הסיבה לכך, מספקים המהר"ל והרב קוק, כל אחד בדרכו שלו.
הרב קוק מסביר בעין אי"ה:
"כל דבר שאינו בטבע צריך הוא בתחילה הקשה ולימוד ואח"כ מתיישרים אל עשייתו. אבל מה שההכנה הטבעית גמורה בו, אין צריך לימוד מוקדם, כ"א האדם שט אל העשייה אם אתם מקבלים את התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם, וכל המציאות כולה מתקוממת לנגדכם כאשר את מתקוממים מול עצמיותכם" (עין אי"ה)
לפי דברי הרב קוק, בטרם מעמד הר סיני, הרגישו בני ישראל קשר נפשי ברור והדוק לריבונו של עולם. מרוב אהבתם ודבקותם בה', ראו באופן בהיר, ללא מיצרים והפרעות את הקשר הטבעי עם הקב"ה, כמו אהבת אדם להוריו.
המהר"ל אומר דברים דומים, אך לדעתו הבהירות לא הייתה בצד הרגשי אלא בצד השכלי, של הבנת תפקידו של עם ישראל בעולם:
"כי גזרת השם יתברך על ישראל לעשות מצוותיו, וישראל נבראו על דבר זה לעשות גזרת השם יתברך, אשר הוא גוזר עליהם, כמו המלאכים שהם נבראו לעשות שליחות בוראם, ולפיכך מקדימים נעשה לנשמע דבר שהוא מצד העילה. כלל הדבר, מה שהוא מחויב ומוכרח הוא קודם לדבר שאינו מחויב ומוכרח. ולכך קודם העשייה, לפי שהעשייה היא גזרה מן העילה מוכרחת, ואילו השמיעה שהיא מצד המקבל, היא אפשרית. ולכך מקדימים המלאכים נעשה לנשמע. וכן ישראל גזרת השם יתברך עליהם מוכרחת, ולכך מקדימין נעשה לנשמע " (תפארת ישראל, פרק כ"ט).
משילוב דברי הרב קוק והמהר"ל עולה כי כאשר יש לאדם בהירות רגשית ושכלית, וברור לו מה תפקידו, מה עליו לעשות בכל צומת בחייו, הוא זוכה להגיע לדרגה שבה הוא מדומה למלאך, שהרי למלאך אין יצר הרע ולכן אין לו בלבול במחשבותיו והרגשותיו.
לאור זאת ניתן להבין שאלה שנשאלה על הכתוב בפרשתינו:
"וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ. וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים" (ויקרא כ"ה, ה'-ו')
על פסוק זה שאל רבי זושא מאניפולי, מדוע יש צורך להציג את ברכת ה' להגדלת כמות התבואה, כתשובה לשאלה "מה נאכל בשנה השביעית", שכן, לכאורה, ניתן היה לציין את קיומה של הברכה ללא הקדמה זו.
תשובתו של ר' זושא, מתבססת על הגמרא בכתובות:
"והיינו דאמר ר' אלעזר מפני מה אצבעותיו של אדם דומות ליתידות ... שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעותיו באזניו" (כתובות ה:)
חידושה המרכזי של הגמרא הוא שהצורה שבה נברא האדם, נועדה לשרת אותו בקיום המצוות, ובהימנעות מהעבירות. ובאופן רחב יותר, ניתן להבין מדברים אלו כי התורה אינה "הוראות שימוש", שאמורים לאפשר את ההתמודדות עם העולם, אלא העולם והבריאה כולה, אמורים להיות כלים לקיום התורה, שעומדת בראש הפירמידה ושחשיבותה עולה על הכול.
זוהי גם כוונת רש"י על הפסוק "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" שכותב, "בשביל התורה שנקראת ראשית ובשביל ישראל שנקראו ראשית". כלומר, כל מטרת העולם היא, להיות כלי המשרת את התורה ואת ישראל. ולכן, נברא כחוק טבע בתוכו שהתבואה בשנה השישית תספיק עד ניסן בשנה השמינית.
מתוך דברים אלו, ניתן לענות על שאלת רבי זושא. ברכת שפע התבואה, ככל הבריאה, טבועה בעולם כחוק בסיסי, שמטרתו לאפשר את קיום המצוות. לאור זאת, היהודי אינו אמור לחשוש מפני המחסור במזון בשנת השמיטה. כשאדם שואל מה יאכל, הוא מעיד על כך שאינו מבין את משמעות העולם, ואת העובדה שהיבול המוגבר הצומח בשנה השישית הוא חלק טבעי מהעולם, שנברא בהתאם לחוקי התורה. רבי זושא מסביר כי היה ניתן לחשוב שברכת "ונתתי את ברכתי בשנה השישית", תינתן רק למי שאינו שואל מה יאכל, מאחר ושאלה זו מעידה על היעדר הבנת התנהלות העולם, ולמעשה, על חיסרון באמונה. על מנת לחדש שגם מי שישאל, ויתהה מה יאכל בשנת השמיטה, יזכה לברכת השפע המובטחת בפרשתנו, הופיעה ההבטחה כמענה לשאלה.
לעומת השואל מה יאכל בשנה השישית, ניתן לראות את השותק. האדם שאיננו שואל מה יאכל, וללא כל חשש הוא משבית את שדהו בשנת השמיטה. אדם זה הוא המתואר במדרש כאדם בדרגה של מלאך. לאור דברינו, ניתן להבין כי הוא שרואה באופן נהיר לחלוטין את מבנה העולם ואת מהלכיו, ועל כן זוכה למעמד של מלאך, כמו בני ישראל בזמן מתן תורה על אף חשיבות ההבנה כי התורה היא מטרת העולם, וכי כל התנהלותו הטבעית היום יומית נועדה לשרת את לימוד התורה ואת קיום המצוות, יש לשים לב כי קיים עניין גדול גם בהתנהלות הטבעית בעולם, ברכישת מקצוע ובפרנסה. אך את כל זאת יש לעשות מתוך ההבנה מה חשוב ממה, ומה גובר על מה בעת התלבטות.
תקופתנו, תקופה של תחילת זמן הקיץ, מלווה בדרך כלל בהתלבטויות רבות לגבי המשך הדרך. כשאר אנו שוקלים את דרכינו, אנו צריכים לשים דברים אלה על ליבנו, לזכור מה עליון, מה נועד לשרת את מה, מה המטרה ומה האמצעי.
יהי רצון שנזכה להגיע לאותה בהירות רגשית של צימאון נפשי לקשר עם ריבונו של עולם, ולבהירות השכלית, כיצד לפעול בעולם מתוך עמל תורה וקיום מצוות, ומתוך כך נזכה להיות "גיבורי כוח עושי דברו" כמו המלאכים.
לעשות שליחות בוראם, ולפיכך מקדימים נעשה לנשמע דבר שהוא מצד העילה. כלל הדבר, מה שהוא מחויב ומוכרח הוא קודם לדבר שאינו מחויב ומוכרח. ולכך קודם העשייה, לפי שהעשייה היא גזרה מן העילה מוכרחת, ואילו השמיעה שהיא מצד המקבל, היא אפשרית. ולכך מקדימים המלאכים נעשה לנשמע. וכן ישראל גזרת השם יתברך עליהם מוכרחת, ולכך מקדימין נעשה לנשמע " (תפארת ישראל, פרק כ"ט).
משילוב דברי הרב קוק והמהר"ל עולה כי כאשר יש לאדם בהירות רגשית ושכלית, וברור לו מה תפקידו, מה עליו לעשות בכל צומת בחייו, הוא זוכה להגיע לדרגה שבה הוא מדומה למלאך, שהרי למלאך אין יצר הרע ולכן אין לו בלבול במחשבותיו והרגשותיו.
לאור זאת ניתן להבין שאלה שנשאלה על הכתוב בפרשתינו:
"וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ. וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים" (ויקרא כ"ה, ה'-ו')
על פסוק זה שאל רבי זושא מאניפולי, מדוע יש צורך להציג את ברכת ה' להגדלת כמות התבואה, כתשובה לשאלה "מה נאכל בשנה השביעית", שכן, לכאורה, ניתן היה לציין את קיומה של הברכה ללא הקדמה זו.
תשובתו של ר' זושא, מתבססת על הגמרא בכתובות:
"אמר ר לעזר, מפני מה אצבעותיו של אדם דומות ליתדות? שאם ישמע דבר שאינו הגון יוכל להניח אצבעותיו באוזניו" (כתובות ה, ב)
חידושה המרכזי של הגמרא הוא שהצורה שבה נברא האדם, נועדה לשרת אותו בקיום המצוות, ובהימנעות מהעבירות. ובאופן רחב יותר, ניתן להבין מדברים אלו כי התורה אינה "הוראות שימוש", שאמורים לאפשר את ההתמודדות עם העולם, אלא העולם והבריאה כולה, אמורים להיות כלים לקיום התורה, שעומדת בראש הפירמידה ושחשיבותה עולה על הכול.
זוהי גם כוונת רש"י על הפסוק "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" שכותב, "בשביל התורה שנקראת ראשית ובשביל ישראל שנקראו ראשית". כלומר, כל מטרת העולם היא, להיות כלי המשרת את התורה ואת ישראל. ולכן, נברא כחוק טבע בתוכו שהתבואה בשנה השישית תספיק עד ניסן בשנה השמינית.
מתוך דברים אלו, ניתן לענות על שאלת רבי זושא. ברכת שפע התבואה, ככל הבריאה, טבועה בעולם כחוק בסיסי, שמטרתו לאפשר את קיום המצוות. לאור זאת, היהודי אינו אמור לחשוש מפני המחסור במזון בשנת השמיטה. כשאדם שואל מה יאכל, הוא מעיד על כך שאינו מבין את משמעות העולם, ואת העובדה שהיבול המוגבר הצומח בשנה השישית הוא חלק טבעי מהעולם, שנברא בהתאם לחוקי התורה. רבי זושא מסביר כי היה ניתן לחשוב שברכת "ונתתי את ברכתי בשנה השישית", תינתן רק למי שאינו שואל מה יאכל, מאחר ושאלה זו מעידה על היעדר הבנת התנהלות העולם, ולמעשה, על חיסרון באמונה. על מנת לחדש שגם מי שישאל, ויתהה מה יאכל בשנת השמיטה, יזכה לברכת השפע המובטחת בפרשתנו, הופיעה ההבטחה כמענה לשאלה.
לעומת השואל מה יאכל בשנה השישית, ניתן לראות את השותק. האדם שאיננו שואל מה יאכל, וללא כל חשש הוא משבית את שדהו בשנת השמיטה. אדם זה הוא המתואר במדרש כאדם בדרגה של מלאך. לאור דברינו, ניתן להבין כי הוא שרואה באופן נהיר לחלוטין את מבנה העולם ואת מהלכיו, ועל כן זוכה למעמד של מלאך, כמו בני ישראל בזמן מתן תורה על אף חשיבות ההבנה כי התורה היא מטרת העולם, וכי כל התנהלותו הטבעית היום יומית נועדה לשרת את לימוד התורה ואת קיום המצוות, יש לשים לב כי קיים עניין גדול גם בהתנהלות הטבעית בעולם, ברכישת מקצוע ובפרנסה. אך את כל זאת יש לעשות מתוך ההבנה מה חשוב ממה, ומה גובר על מה בעת התלבטות.
תקופתנו, תקופה של תחילת זמן הקיץ, מלווה בדרך כלל בהתלבטויות רבות לגבי המשך הדרך. כשאר אנו שוקלים את דרכינו, אנו צריכים לשים דברים אלה על ליבנו, לזכור מה עליון, מה נועד לשרת את מה, מה המטרה ומה האמצעי.
יהי רצון שנזכה להגיע לאותה בהירות רגשית של צימאון נפשי לקשר עם ריבונו של עולם, ולבהירות השכלית, כיצד לפעול בעולם מתוך עמל תורה וקיום מצוות, ומתוך כך נזכה להיות "גיבורי כוח עושי דברו" כמו המלאכים.
