שאלה שבועית: נתינת מאכל לאדם שאינו שומר תורה ומצוות
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
לצפייה בשיעור: חלק ראשון | חלק שני
השיעור הקודם עסק בשאלת שיתוף חברים ל'נמר' בדברי מאכל שנשלחו מהבית, והזמנת מילואימניקים שאינם שומרי תורה ומצוות לסעודות השבת ביישוב עליו שומרים.
הבאנו בשיעור הקודם את דיונו של רבי משה פיינשטיין בדברות ואגרות משה אודות שורשו של איסור 'לפני עיור', האם נעוץ הוא בגרימת הנזק לאחר, הבאתו לכך שייענש בבית דין של מעלה (בין אדם לחברו). או שמא שורשו בכל שלא זו בלבד שאסור לאדם לעשות איסורים בידיו, אלא אסור לו גם לגרום ליצירת איסורים בעולם[1].
על הצד ששורשו של האיסור הוא ב'נזק' שנוצר לחברו, הזכרנו בשיעור הקודם שני צדדי היתר:
א] מאחר שהחייל המתארח מוגדר כ'תינוק שנשבה' ואינו נענש על מעשיו, לא נחשב הדבר שמזיקו, ועל כן אינו עובר על 'לפני עיור'.
ב] אינו מוגדר כמזיקו, משום שמצילו מאיסור חמור יותר שעלול להיווצר אם לא יתן לפניו דבר מאכל. ככיוון זה האחרון, אמר מו"ר הרב שלמה זלמן אוירבך. נציין, שהרב עובדיה והרב אלישיב לא קיבלוהו, כשאפשר לבאר טעם גישתם – בכך שסברו ששורשו של יאסור 'לפני עיור' הוא שאסור לגרום איסור, וכאן סוף סוף נגרם איסור מחמתו.
בשיעור שלפנינו, נבדוק האם ישנם צדדים נוספים להיתר, גם על פי הסוברים שאיסור 'לפני עיור' נעוץ באיסור שנגרם מחמתו.
'לפני עיור' בדרבנן- השיעור שלפנינו יעסוק במושג נוסף, והוא 'לפני עיור' במקום בו יכול היה האדם לעבור על האיסור גם לולי עזרתו של המכשיל, כשהשאלה היא האם במקרה זה רשאי המכשיל לתת את האיסור לפניו, או שמא עובר בזה משום 'לפני עיור' מדרבנן[2].
כדוגמא להסביר את העניין, נציין לתשובה של האגרות משה, אודות יהודי שומר מצוות שהיה לו עסק משותף עם יהודי שאינו שומר מצוות, כשאת העבודה עשו בביתו של שומר המצוות. שאלתו היתה, האם רשאי לתת מזון לפני שותפו על אף שאינו שומר מצוות ויאכלוהו בלי ברכה.
האגרות משה (או"ח ה, יג) משיב לו:
"ומש"כ נכדי יקירי שאם ביתו בתוך העיר, הוא נחשב כחד עברא. הנה שייך זה רק על הסעודה הגדולה, שאינו אוכל אותה אלא פעם אחת בצהריים, וכשיאכל כאן לא יאכל בביתו. אבל לא שייך זה על משקין ומיני מתיקה, שאוכלין ושותין אפילו הרבה פעמים, אף כשאינו רעב ואינו זמן אכילה, שאף שיאכל כאן יאכל בביתו".
מחלק האגרות משה בין ארוחות אותן היה אוכל היהודי שאינו שומר תורה ומצוות בכל מקרה (שבזה ניתן להמציא לפניו דברי מאכל), לבין כיבוד קל בין הארוחות, שאותו לא היה החבר שאינו שומר מצוות אוכל לולי נתינתו – אין להגיש בפניו.
לאור חילוק זה, יתכן ויהיה הבדל בין 'נמר' לבין הזמנת מילואימניק לסעודת ליל שבת. ב'נמר' מדובר על כיבוד קל שלולי ששומר המצוות היה מחלקו, היה הלה מסתדר בלי, ועל כן על פי הנאמר ייאסר. לבין הזמנת מילואימניק, שגם כך היה אוכל סעודה בליל שבת, שאז אין איסור בדבר.
בשיעור שלפנינו נעמוד על יסודות דין זה ('לפני עיור' דרבנן, וגדריו).
לסיום השאלה, נציין לשאלה ששאל בעל אולם מלונדון את רבי משה פינשטיין (אגרות משה יו"ד א, עב): זוג בא לבעל אולם שומר מצוות והביעה רצון להתחתן באולם שברשותו. אך דא עקא שבני הזוג מעוניינים שהריקודים בחתונה יהיו מעורבים. גם אם החתונה תיערך באולם אחר הריקודים יהיו מעורבים, ונמצא שלא 'בגללו' יתקיימו ריקודים אלו, האם מהווה הדבר סיבה להקל ולהתיר להשכיר את האולם (ובמקרה שלנו להשאיל את הרכב לחבר), או לא?
תשובה
המשנה בתחילת מסכת עבודה זרה (ב.) אומרת:
"לפני אידיהן של עובדי כוכבים שלשה ימים אסור לשאת ולתת עמהם להשאילן ולשאול מהן להלוותן וללוות מהן לפורען ולפרוע מהן".
הגמ' (שם ו:) דנה בטעמו של איסור זה:
"איבעיא להו משום הרווחה או דלמא משום ולפני עור לא תתן מכשול? למאי נפקא מינה? דאית ליה בהמה לדידיה, אי אמרת משום הרווחה הא קא מרווח ליה, אי אמרת משום עור לא תתן מכשול- הא אית ליה לדידיה".
הגמ' מניחה בשאלתה שאם יש לגוי מעצמו אינו עובר משום 'לפני עיור', ועל הנחה זו מערערת הגמ':
"וכי אית ליה לא עבר משום עור לא תתן מכשול והתניא 'אמר רבי נתן מנין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח ת"ל ולפני עור לא תתן מכשול' והא הכא דכי לא יהבינן ליה שקלי איהו וקעבר משום לפני עור לא תתן מכשול"?
כתשובה לשאלה זו מחלקת הגמ' חילוק יסודי בגדרי 'לפני עיור':
"הכא במאי עסקינן? דקאי בתרי עברי נהרא, דיקא נמי דקתני 'לא יושיט' ולא קתני 'לא יתן', שמע מינה".
מבואר בגמ', שבמידה ועובר העבירה יכול היה להגיע אל החפץ בכוחות עצמו ולעשות את העבירה ללא עזרת ה'מכשיל', אינו עובר על איסור 'לפני עיור'.
האם במצב זה הסיוע מותר לגמרי, או שמא יש בו איסור מדרבנן? נחלקו בדבר בעלי התוספות:
מתוס' במסכת עבודה זרה (ו: ד"ה מנין) נראה שב'חד עבר דנהרא' אין אפילו איסור דרבנן, שכתבו:
"ולפי זה אסור להושיט למומרים לעבודת כוכבים דבר איסור אף על פי שהוא שלהם כי הדבר ידוע שיאכלוהו והוא נאסר להם דכישראל גמור חשבינן ליה ומיירי בדקאי במקום שלא יוכל ליקח אם לא יושיט לו זה וכדמסיק דקאי בתרי עברי נהרא".
משמע שבמקום שיכולים לקחת בכוחות עצמם אין איסור בהושטה.
אולם מתוס' במסכת שבת (ג. ד"ה בבא) מבואר שיש בזה איסור דרבנן, כך כתבו בענין הושטת מזון לעני- שעל ידי נכשל העני באיסור הוצאה מרשות לרשות:
"ואם תאמר והא קא עבר [בעל הבית המושיט לעני] אלפני עור לא תתן מכשול? ואפילו מיירי שהיה יכול ליטלו אפילו לא היה בידו דלא עבר משום לפני עור דמושיט כוס יין לנזיר מוקי לה בפ"ק דמס' עבודת כוכבים (ו:) דקאי בתרי עברי דנהרא, מכל מקום איסור דרבנן מיהא איכא שחייב להפרישו מאיסור".
אכן- צריך עיון כיצד יסבירו תוס' בשבת את הגמ' בעבודה זרה הנ"ל- ממנה עלה שבמצב בו יש לגוי בהמה משל עצמו, אין בעיה למכור לו בהמה אף 'לפני אידיהן'? וכן- האם הכרח הוא שבעלי התוספות חולקים זה עם זה?
לפנינו ג' דרכים בביאור היחס בין תוס' בשבת לגמ' בעבודה זרה, ובין דבורי המתחיל של תוס':
א] הרמ"א (יו"ד קנא, א) דן האם מותר למכור דברים המשמשים את הגויים לעבודה זרה במקום בו יש להם יכולת להשיג את אותם דברים מבעלי חנויות אחרים?
ומביא להלכה את ב' הדעות שבבעלי התוספות:
"יש אומרים הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתם, היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו או שלא יוכלו לקנות במקום אחר, אבל אם יכולים לקנות במקום אחר, מותר למכור להם כל דבר. (מרדכי דפ"ק דע"ז). ויש מחמירין. ונהגו להקל כסברא הראשונה, וכל בעל נפש יחמיר לעצמו".
כיצד תסביר דעת ה'יש אומרים' את הגמ' בעבודה זרה? הגר"א במקום מבאר (ס"ק ח) שבדרך כלל גם ב'חד עברא דנהרא' ישנו איסור לסייע- מדרבנן, אלא שבגמ' בעבודה זרה הותרה המכירה מחמת שאין הישראל- מוכר הבהמה יודע בודאות שישתמש הגוי בבהמה להקרבה לעבודה זרה, וזהו רק חשש, ועל כן לא גזרו חכמים במצב זה.
להכרעת הרמ"א שמעיקר הדין נהגו להקל כסברה א' ורק בעל נפש יחמיר- מסתבר שבמקרה שלנו – אירוח מילואימניקים בשבת, נתיר.
ב] הש"ך (יו"ד קנא, ו) מבאר שבעלי התוספות לא נחלקו זה עם זה:
"אבל, לפענ"ד דלא פליגי, דכולי עלמא מודים להמרדכי ותוס' בפ"ק דעבודת כוכבי' דבעובד כוכבי' או מומר שרי, והגמ"ר ותוס' והרא"ש בפ"ק דשבת והר"ן פ"ק דעבודת כוכבים מיירי בישראל שהוא חייב להפרישו מאיסור".
גם תוס' בשבת הסכימו לכך שאין איסור לפני עיור בחד עבר דנהרא, אלא שכוונתם היתה שעדיין אסור הדבר משום החובה להפריש את חברו מאיסור (וכל שכן שאין לתת לו איסור בידים). ועל כן חובה זו לא שייכת בגוי ולא בישראל מומר.
הדגול מרבבה מבאר שבניגוד להבנה הפשוטה שראתה באיסור הסיוע מדרבנן מעין 'הרחבה' של איסור 'לפני עיור', למד הש"ך שאיסור הסיוע הוא מדין תוכחה בלבד- דבר זה שייך בישראל בלבד ולא בגוי, ועל כן כתבה הגמ' בעבודה זרה שבמצב בו יש לגוי בהמה משלו- אין כל איסור בדבר.
לדבריו, שאלת הזמנת מילואימניקים לסעודות השבת, תלויה בשאלת יחסם של המילואימניקים למסורת; במידה ומדובר על מילואימניקים מסורתיים אין להזמינם, הואיל וישנו צד שאם יוכיחם תוכחתו תתקבל. אולם במידה ומדובר על אנשים הרחוקים ממסורת שתוכחתו לא תביאם להימנע מחילול שבת, רשאי להזמינם.
רוב הפוסקים הכריעו כהבנת הש"ך, ועל כן חילקו בין מקרה בו האדם המדובר פתוח לשמוע תוכחות (אז קיים איסור להכשילו מדרבנן), לבין מקרה בו תוכחה לא תעזור לו.
ג] המגן אברהם (שמז, ס"ק ד) מחדש גם הוא שאין איסור דרבנן לסייע לנכרי:
"אבל אסור - דקעבר משום לפני עור לא תתן מכשול ואם הוא מונח באופן שאם אפילו לא היה בידו היה יכול ליטלו לא עבר אלפני עור ומכל מקום איסורא דרבנן איכא דאפי' קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו כ"ש גדול שלא יסייע לו ...ונ"ל דלעכו"ם ליכא אסור לסייע במידי דאסור לו כמו אבר מן החי אם לא דקאי בענין שאינו יכול ליטלו".
דעת המגן אברהם שאיסור הסיוע הדרבנני- הוא מדין ערבות. ועל כן, בגוי או במומר להכעיס שאין בו את דין ערבות אין את איסור זה- ובזה מיושבת הגמ' בעבודה זרה ואף דברי תוס' זה עם זה.
על בסיס דברי המגן אברהם סבר האגרות משה בתשובתו (יו"ד ח"א סי' עב) שעל בעל האולם להחמיר ולא להשכיר את אולמו לזוגות שיחגגו את חתונתם באופן מעורב. אולם ציין, שבמידה והדבר יגרום לכך שיתחתנו באולם שאינו כשר, ניתן לסמוך על הדעות האחרות ולהקל.
נפקא מינות מגדר איסור 'לפני עיור' - כתוספת לדיון שליווה אותנו בגדרי 'לפני עיור' בשאלה האם שורשו של האיסור הוא בגרימת הרע לחברו (שנכשל וייענש בבית דין של מעלה) או באיסור שנעשה מכוחו, נציין בקצרה לשתי נפקא מינות נוספות:
א] נחלקו האחרונים האם ישנו איסור 'לפני עיור' ביחס לעבירה שהמכשיל אינו מצווה בה. דעת האמונת שמואל (סי' יד) שבמקרה זה אינו עובר משום 'לפני עיור', ובמנחת חינוך (רלב, ג) מציין לדעתו ומביא אחרונים החולקים על דבריו.
בפשטות, שורש מחלוקתם נעוץ בשורשו של איסור 'לפני עיור', ונבאר: אם שורשו של האיסור הוא בנזק שנגרם לחברו על ידו, שעבר על איסור וייענש, גם במקרה זה היסב לחברו נזק. אולם אם שורשו של האיסור הוא בכך שאסור לו לגרום למעשה איסור שיעשה, יתכן שבמידה ואינו מצווה באיסור, לא יעבור על 'לפני עיור'.
ב] המכשיל את חברו באיסור דרבנן, עובר על 'לפני עיור' מדאורייתא, או לא? שיטת תוס' (חגיגה יח. ד"ה חולו) שעובר על 'לפני עיור' דרבנן בלבד. אולם המנחת חינוך (רלב, ד) ואחרונים נוספים סבורים, שעובר על איסור תורה.
נראה, שנחלקו גם כן בשורש איסור 'לפני עיור'- תוס' למדו ששורשו של האיסור הוא בכך שאסור לאדם לגרום שיעשה מכוחו איסור בעולם, ועל כן הואיל והכשיל באיסור דרבנן, עובר על 'לפני עיור' דרבנן.
אולם האחרונים למדו ששורשו של איסור 'לפני עיור' הוא בנזק שגרם לחברו, ועל כן, גם במקרה בו גרם לחברו לעבור על איסור דרבנן היסב לו נזק (עבר עבירה ויענש עליה בשמים), ועל כן עבר על איסור 'לפני עיור' דאורייתא.
[1] דודי הרב והסופר שמחה רז היה קצין דת במחנה צבאי לפני הרבה שנים. הוא נתן שיחה לכל החיילים על העוה"ב, עמד אחד החיילים בסוף השיחה אמר לו אני לא מבין בעוה"ב בכלל, אם אתה רוצה אני מוכר לך את העולם הבא שלי. אמר לו דודי תמכור, כתבו על שטר ועשו מעשה קנין.
לפני מספר שנים דפק על דלת ביתו של דודי חסיד ברסלב שהזדהה כבנו של אותו חייל וביקש שימכור לו את העולם הבא של אביו בחזרה. דודי אמר לו שיתן לו לחשוב על זה ג' ימים. הוא התקשר אלי ושאל אותי האם בכלל המכירה תפסה. אפשר, ששאלה זו תלויה בנידונו של האגרות משה- האם העובדה שנענש בבית דין של מעלה מוגדרת כנזק ממשי שנוצר לו, או לא. למעשה, הם עשו מעשה קנין חדש והחזירו את הבעלות לאב על בסיס דין זכין.
[2] מדאורייתא לא יהיה איסור בדבר, כפי שיפורט להלן בהרחבה בתחילת התשובה.
