שאלה שבועית: אין עונשין מן הדין
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
שאלה א] מלקות במכה את חברו- המכה את חברו מחמת מריבה / כעס שיש לו עליו, לוקה. כך כותב הרמב"ם בהלכות חובל ומזק (ה, א-ב):
אלא כל המכה אדם כשר מישראל בין קטן בין גדול בין איש בין אשה דרך נציון הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר לא יוסיף להכותו, אם הזהירה תורה מלהוסיף בהכאת החוטא קל וחומר למכה את הצדיק. אפילו להגביה ידו על חבירו אסור, וכל המגביה ידו על חבירו אע"פ שלא הכהו הרי זה רשע.
נשים לב, שהרמב"ם למד איסור זה מקל וחומר! הכיצד? הרי 'אין עונשין מן הדין'?
שאלה ב] 'כאשר עשה' במלקות ומיתה- דעת הרמב"ם, שעל אף שההלכה ביחס לעדים זוממים היא 'כאשר זמם' ולא 'כאשר עשה', ועל כן אם כבר 'הרגו' בית הדין על פיהם – 'אין נהרגין'. כל זאת ביחס למיתה, אולם ביחס למלקות- אפילו אם הלקו על פיהם- נענשים ולוקים:
נהרג זה שהעידו עליו ואחר כך הוזמו אינן נהרגין מן הדין, שנאמר כאשר זמם לעשות ועדיין לא עשה ודבר זה מפי הקבלה, אבל אם לקה זה שהעידו עליו לוקין, וכן אם יצא הממון מיד זה ליד זה בעדותן חוזר לבעליו ומשלמין לו.
מלבד הצורך להבין מדוע ביחס למיתה איננו אומרים את קל וחומר זה, רואים אנו מדברי הרמב"ם שעונשין מן הדין. ונשאלת השאלה כיצד- הרי למדנו ש'אין עונשין מן הדין'?
שאלה ג] 'אין עונשין' בדיני שמים - נאמר בתורה (במדבר יב, יד):
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְאַחַר תֵּאָסֵף.
ובגמ' בב"ק (כה.) מצוין הדבר ש'דיו' המגביל את החידוש הנלמד מקל וחומר- תוקפו מהתורה:
מדין ק"ו כיצד 'ויאמר ה' אל משה ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים ק"ו לשכינה ארבעה עשר יום אלא דיו לבא מן הדין להיות כנדון
הרי שעונש בידי שמים ענשינן בקל וחומר, ונשאלת השאלה מדוע? הרי 'אין עונשין מן הדין'. ובלשונו של בעל התורה תמימה על אתר (הערה טו):
ודע דיש להעיר בכלל הענין שרצה ללמד ק"ו שיענש י"ד יום, לפי מה דקיי"ל אין עונשין מן הדין, וכבר כתב בס' הליכות אלי [ספרדי] בשם התוס' דגם עניני עונשים רוחניים, כמו כרת ומיתה בידי שמים, וכדומה הם בכלל אין עונשין מן הדין, וא"כ גם נזיפה כן, וא"כ איך אפשר בכלל לדון כאן ק"ו זה.
שאלה ד] ביאור טעם 'אין עונשין מן הדין' – מה הטעם? נרחיב בעז"ה בתשובה, אולם אחד הטעמים הוא 'שמא יש שום פירכא'. טעם זה צ"ב לכאורה! אם חוששים אנו שמא יש שום פירכא, את כל התורה כולה לא נוכל לדרוש?
שאלה ה] 'כאשר עשה בממון' – עדים זוממם נמנים ברשימת המזיקים בב"ק ד:. במקום דנים מדוע חייבים – הרי כבר הוצא ממון על פיהם וזוהי אם כן מציאות של 'כאשר עשה'? ומשיבים:
ועדים זוממין - פירש ריב"א דאפילו שילם על פי העדים זוממין חייבין דלא שייך בממון כאשר זמם ולא כאשר עשה דאפשר בחזרה. ור"י מפרש דלא צריך להאי טעמא דגבי ממון מחייבינן להו בק"ו דגבי ממון עונשין מן הדין .
מהי סברתו של ר"י? מדוע בממון 'עונשין מן הדין'?
שאלה ו] שורש מחלוקת המשנה והמכילתא- תוס' בסוגיין מביא את המכילתא הנוקטת ש'אין עונשין ממון מן הדין', ואילו תנא דמתניתין מוצג כמי שסובר ש'עונשין ממון מן הדין'.
האם מוכרח הדבר שנחלקו? ואם כן, מה שורש מחלוקתם?
שאלה ז] הרמב"ם (נז"מ כ, ז) פוסק:
כל המשלם נזק שלם הרי התשלומי ממון שהוא חוב לשלמו כמו שלוה מחברו שהוא חייב לשלם.
מה בא הרמב"ם ללמדנו בהשוואה זו שהשווה את תשלומי נזקי הממון להלוואה?
תשובה
נפתח בשני הטעמים העיקריים לכך ש'אין עונשין מן הדין':
1] המהרש"א (סנהדרין סד:) מביא בשם הסמ"ג שאין להענישו בעונש בו מוענש ה'קל', שמא לדי בעונש ה'קל' לאור חומרת עבירתו.
ומזרעך ולא כל זרעך כתב הסמ"ג לאווין מ' ויש בזה טעם לתשובת המינים מפני שבמיתת ב"ד מתכפרין המומתין וזה עשה כ"כ עבירה גדולה שאין הקב"ה רוצה שיהא לו כפרה ומזה הטעם אני אומר כו' עכ"ל ע"ש ומזה נראה לתת טעם הא דאמרינן בכל דוכתא דאין עונשין מן הדין אע"ג דק"ו מדה היא בתורה מכ"מ אין לדון כן לענין עונש דאימא זה שעשה עבירה החמורה מזו אינו מתכפר בעונש המפורש בקלה ממנה וק"ל.
2] ובכללי התלמוד לרבי שמואל הנגיד נאמר ש'אין עונשין מן הדין' מחשש לטעות הסברה. ובלשונו:
והטעם לפי שהק"ו ניתן לידרש מעצמו ופעמים שהוא טועה בסברא והדין פריכא ולא אדעתין
וכפי ששאלנו, הדבר זוקק ביאור! אם ישנו חשש אמיתי לטעות, כיצד באיסורי תורה ניתן ללמוד בקל וחומר? כיצד יכולה הגמ' ללמוד מדין 'קל וחומר' דינים חמורים (כדוגמא- הוא אמינא בגמ' שאשה תתגרש בחליצה מקל וחומר!).
מכח טענות אלו מכריח הרב ארלנגר בספרו ברכת אברהם (ב"ק כאן) שודאי שסומכים על קל וחומר בדיני תורה, לענייני איסורים ופרטי דינים. רק לענין ענישה חששו יותר שמא יש שום פירכא. ובלשונו:
ובע"כ אין הפשט בדעה זו דק"ו הוי בגדר ספק אלא דהוי חשש בעלמא דלעניין עונשין ענינו נחוש לפירכא אבל בודאי ניתן לדרוש ....ומ"מ לעניין עונשין אין לנו לסמוך בזה...
כיוון זה שהעלה הברכת אברהם, המבדיל בין ענישה ליתר דיני התורה, עמוק עוד יותר:
הקב"ה נתן את יכולת החידוש בתורה בידי עם ישראל עד כדי שיכולים לדרוש קל וחומר מדעתם! אולם הגביל זאת- לדרוש כן, להעניש לא. סמכות הגדרת ותיחום הענישה נותרת בידי שמים. בה לא מתאפשר מקום לשיקול דעת של האדם.
ביאור דברי הרמב"ם בעדים זוממים- לאור זאת מובנים דברי הרמב"ם הסובר שדין 'כאשר זמם' ולא 'כאשר עשה' נאמר ביחס למיתה בלבד. זאת משום, שהקל וחומר האומר שאם מחייבים רק על זממה בלבד נחייב על עשייה הנדרש בשכל האנושי, יכול להביא לידי חיוב עונש מלקות, אולם לא יכול להביא לידי חיוב עונש מיתה החמור- הוא יוטל בידי שמים בלבד.
ר"י החולק וסובר שבממון לא מחייבים אפילו 'כאשר עשה', מסכים עקרונית לשיטתו של הרמב"ם, אולם 'העביר את הקו' בנקודה אחרת: לפיו גם עונש מלקות חמור דיו ועל כן יכול להיות מוטל בידי שמים בלבד, ולא מכח דרשת האדם. אולם עונש ממון הפחות בחומרתו יכול להילמד גם מכח דרשת האדם.
נמצא, שבדברינו אלה השבנו על ב' שאלות: הן על הקושי בטעם הדין ש'אין עונשין מן הדין', והן על השאלה מדוע לדעת הרמב"ם יש חלוקה בין 'כאשר זמם' ל'כאשר עשה'.
בדעת הרמב"ם מצינו ביאור נוסף בדברי הכסף משנה על אתר:
עוד י"ל טעם אחר שמאחר ש'אלהים נצב בעדת א-ל' אילולא שהיה חייב זה מיתה לא היה מניח הקב"ה שתאבד נפש אחת מישראל ומאחר שהניח הקב"ה לבית דין שיסכימו להרוג את זה ונהרג חייב מיתה היה הילכך אין לעדים משפט מוות, מה שאין לומר כן במלקות.
דין מיתה לא היה מתרחש אילולא לא היה האדם חייב מיתה- הקב"ה היה מסובב שלא תאבד נפש מישראל, ועל כן במידה והרגו בית הדין על פיהם אין נהרגים. אולם מלקות – יתכן ובית הדין ישגו ויטילו שלא בצדק, ועל כן אם גם אם נעשה הדבר על פיהם בפועל – נענישם על מעשיהם.
ישנו כיוון נוסף בהסבר חילוקו של הרמב"ם בין מיתה למלקות, והוא דברי הגר"ח מבריסק: יסוד דבריו הם שמלקות שהולקו שלא בצדק הינן מכות בעלמא ואינן בגדר 'מלקות בית דין'. נמצא שעונש בין דין עדיין לא נעשה, ועדיין הדברים בגדר של 'כאשר זמם' ולא הגיעו לכדי 'כאשר עשה'. ועל כן מענישים את העדים הזוממים במלקות, ובלשונו:
אם כן הא נמצא דאין על המלקות דין מעשה ב"ד כלל, ולא חשיבי ב"ד בזה, והולקה חוץ לב"ד, וא"כ הא איגלאי מילתא דמה שלקה אין בזה דין מלקות, ולא חשיב תו עשה, כיון דהויא כמו חבלות בעלמא, אבל לא שהולקה בדין מלקות ובשם מלקות כלל, ולא דמיא מלקות למיתה וממון, דהתם הרי לא בעינן שהקיום יהא בב"ד דוקא, וא"כ אע"ג דאח"כ איגלאי מילתא דלא הוה מחוייב מיתה וממון, ואיגלאי מלתא גם זה דאין על המיתה דין מיתת ב"ד ואין על הממון דין תשלומין, אבל כל זה הוא רק משום דחסר לו החיוב של מיתה, ובזה הא איכא הגזירת הכתוב דמקרי עשה, דבהכי הא איירי קרא דזמם לעשות ולא עשה, דבכה"ג דעשה עפ"י עדות שקר מקרי עשה ומיפטר, משא"כ מלקות, דאית בה דין מסויים דגם הקיום ועשיית המלקות צריך להיות בפני ב"ד, א"כ בהוזמו הא נמצא דחסר מדין הקיום, דבטלה מדין מלקות, על כן שפיר ס"ל להרמב"ם, דכיון דלא מצינו על זה גזירת הכתוב שיהא נקרא עשה, על כן שוב הדר דינא דכיון דבטל מינה דין מלקות שוב לא הוי עשה כלל, והוי רק זמם לעשות ולא מיפטרי העדים.
הבדלים אפשריים בין הטעמים השונים- ישנן מספר נפקא – מינות אפשריות בין הטעמים שהוזכרו לכך ש'אין עונשין מן הדין':
א] האם 'עונשין מן הדין' בדיני שמים או לא? אם הטעם הוא מחמת שהדבר הנלמד חמור יותר ושמא לא די לו בכפרה זו- אפשר שגם ביחס לדיני שמים נכון כלל זה. אולם אם הטעם הוא מחשש פירכא- 'קמי שמיא גליא' שאין פירכא – ואם כן ניתן לענוש מן הדין. אכן לטעם השלישי- אין עונשין מן הדין בכל מקרה.
ב] האם עונשים מן הדין ב'במה מצינו'- החשש לפירכא עדיין קיים, אולם אין חשש שמא אחד חמור מהשני – הואיל והמלמד והלמד הינן שוות דרגה. אכן לטעם השלישי- אין עונשין מן הדין בכל מקרה.
תוס' (ב. ד"ה ולא זו"ז) מדייקים מהמשנה בתחילת המסכת שלמדה בדרך של 'במה מצינו', ש'עונשין מן הדין', וזאת אע"פ שזהו לימוד בדרך של 'במה מצינו'. נראה שלמדו שלסוברים ש'אין עונשין מן הדין' נכון הדבר גם ביחס לזה.
ג] האם עונשין מן הדין 'ביש בכלל מאתיים מנה'- הטעם ש'שמא לא די לו בכפרה זו' שייך גם במקרה זה, הואיל וה'למד' חמור יותר. אולם אם הטעם הוא משום חשש פירכא, במציאות של 'יש בכלל מאתיים מנה' לא שייך חשש זה.
ביאור המחלוקת בין תנא דמתניתין לתנא דמכילתא- אחר שדייקו תוס' מהמשנה ש'עונשין מן הדין' בממונות, מביאים תוס' מכילתא, ממנה נראה ש'אין עונשין מן הדין' בממונות:
ובמכלתין תניא כי יפתח וכי יכרה אם על הפתיחה חייב על הכרייה לא כל שכן אלא ללמדך שאין עונשין ממון מן הדין.
מהו שורש מחלוקתם?
1] בטעם 'אין עונשין מן הדין'- אם הטעם הוא מהטעם שמא לחמור לא די בכפרה, נכון הדבר כאשר מדובר בכפרה, אבל כאשר מדובר בתשלום נזק שאינו בתורת 'כפרה' אפשר שנענוש מן הדין. אולם אם הטעם שאין עונשין מן הדין הוא מחשש פירכא, טעם זה שייך גם בממונות על אף שאין כל היבט כפרתי.
2] גדר תשלומי נזיקין – דנו בשיעורים קודמים האם גדר תשלומי נזיקין הינו 'עונש' או פיצוי. אם תשלומי ממון הינם ענישה- שייך גם ביחס אליהם הכלל שאין עונשין מן הדין. אולם תשלומי ממון הינם 'פיצוי', אפשר שביחס אליהם לא שייך כלל זה.
3] האם 'אין עונשין מן הדין' נאמר גם ביחס לתשלומי ממון- אפשר שכולי עלמא סוברים שתשלומי ממון הינם בגדר 'פיצוי', אלא שנחלקו האם הכלל ש'אין עונשין מן הדין' נאמר גם ביחס לתשלומים. וזאת על פי הכיוון השלישי בטעם שאין עונשין מן הדין: אין סמכות ביד האדם להטיל עונש. מחלוקתם היא האם גם ביחס לתשלומי ממון נאמר שאין בסמכות האדם להטילם על אחרים, או לא.
