שאלה שבועית: כיבוד ומורא הורים
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
השיעור לע"נ אימי מורתי ביילא רחל בת הרב חיים שהשבוע חל יום השנה (יארצייט) לפטירתה.
במוצאי שבת עברתי לפני התיבה כמקובל במוצאי השבת שלפני היארצייט, ולאחר מכן אמרתי לבחורים שהוי בסביבתי, שהימים שלפני היארצייט אינם קלים לי. ככל שעובר הזמן אני חש כמה קבלתי מהורי. ובימים אלה אני מתעורר לחשבון נפש האם הודתי להם כראוי על כל מה שנתנו לי, והאם כבדתי אותם די הצורך. קיום מצות כיבוד הורים קשה הוא – הואיל ואין לה שיעור.
אחד הבחורים הציע לי באותו מעמד, שהשיעור השבוע יהיה על כיבוד הורים, כדי לעורר ולחזק הענין, וקבלתי את דבריו.
בשמחת תורה בעת תפילת 'יזכור' חילקו בישיבה תפילה לאותם שיוצאים וב"ה הוריהם בין החיים, וכך נאמר שם:
יהי רצון שאבין את האחריות הגדולה כלפיהם המוטלת עלי ברכני שאראה חובתי כלפיהם כזכות ולא כנטל, מאהבה ולא מכורח, בשמחה ובנחת ולא בקוצר רוח. שמא מצפוני ייסרני בשעה בה ילכו לעולם. ויהי רצון שאזכה להיות מקור שמחה להורי. אמן.
מסיבה זו נקדיש את השיעור היום לענין כיבוד הורים.
א] מעשה בדמא בן נתינה- נפתח במעשה המפורסם המופיע בגמ' בקידושין (לא.):
אמר רב יהודה אמר שמואל שאלו את ר' אליעזר עד היכן כיבוד אב ואם אמר להם צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד לאביו באשקלון ודמא בן נתינה שמו בקשו ממנו חכמים אבנים לאפוד בששים ריבוא שכר ורב כהנא מתני בשמונים ריבוא והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו ולא ציערו לשנה האחרת נתן הקב"ה שכרו שנולדה לו פרה אדומה בעדרו נכנסו חכמי ישראל אצלו אמר להם יודע אני בכם שאם אני מבקש מכם כל ממון שבעולם אתם נותנין לי אלא אין אני מבקש מכם אלא אותו ממון שהפסדתי בשביל כבוד אבא ואמר רבי חנינא ומה מי שאינו מצווה ועושה כך מצווה ועושה עאכו"כ דאר"ח גדול מצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה.
שלוש שאלות לפנינו על מעשה זה (אם כי, בשיעור זה נשיב רק על האחרונה):
1] שיעור כיבוד אב בגוי - מדוע מודדים אנו את מצות כיבוד אב על פי מעשה שנעשה בגויים? זאת ועוד שישנם מעשים אודות גדולי ישראל שכיבדו את הוריהם בצורה ייחודית?
2] מדוע לא העיר דמא את אביו - אכן, עם כל זאת יש לשאול להבין מדוע לא העיר דמא בן ניתנה את אביו? הרי ודאי שאביו חפץ היה ברווח המכובד שתניב מכירת אבן הטובה, ואף מסתבר שהיו מוכן לוותר על שנתו עבור זה? דומה הדבר למצב בו האב מעוניין לקום בשעה מסוימת וכדו' שודאי מותר להעירו, ואם כן מדוע משבחים חז"ל את העובדה שדמא בן נתינה לא הקיץ אל אביו ומביאים זאת כדוגמא לכיבוד הורים הראוי? האם אומר הדבר שאין לעשות 'אומדנא' שזהו רצון האב, ולפעול על פי הנחה זו?
3] כיבוד אב 'משל אב' - הלכה היא בכיבוד אב ואם ש'כיבוד אב- משל אב' (שם לב.). לאור זאת נשאלת השאלה מדוע דמא בן נתינה היה צריך לכבד את אביו תוך איבוד רווח מכספו שלו?
שאלה ב] אדמו"רות סדיגורא - בכ"א מנחם אב ה'תש"פ נפטר האדמו"ר מסדיגורא הגה"צ הרב משה פרידמן זצ"ל, זכיתי להכיר אותו אישית דרך קרוב משפחה שהיה מחסידיו. היה ענק בתורה ובמידות. הוא נפטר ממחלה קשה לאחר טיפולים ארוכים בחו"ל. לאדמו"ר היו ששה בנים, כשמקובל בדרך כלל שהבן הבכור הוא הממשיך את האדמו"רות.
אולם, בתוך השבעה הגיע הרב של שכונת גני גאולה בירושלים וסיפר שזמן מה לפני שנפטר האדמו"ר כתב צוואה בצלילות דעת גמורה והפקידה אצלו. בצואה נכתב כך:
"הנני ממנה בזה את בני הרב יצחק יהושע העשיל פרידמאן שליט"א, שיהא לאחר אריכות ימי ושנותי ממלא מקומי, שישב על כסאי, כממשיך האדמורו"ת "אדמו"ר-מסאדיגורה" ויעמוד בראש אנשי שלומינו חסידי רוז'ין-סאדיגורה וינהיג אותם בכל הענינים כפי שהי' אתי-עמי... אני מבקש בכל לשון לבל יהין מאן דהו לערער על צוואתי זו, ואבקש מכל אנשי שלומנו וכן מבני, חתני וכל הנלוים עליהן ויוצ"ח שיחיו, להיות עם בני הרב יצחק יהושע העשיל פרידמאן שליט"א, לדבוק בו כמו שדבקו באבותי הק' ובי, לסייע בידו ולתמוך בו בכל העניינים למען תמשך השלשלת כפי שהי' מאז, ואכיר טובה לכם על כך כל הימים".
בן זה הוא הבן החמישי של האדמו"ר שעד עתה היה אברך בכולל באנטוורפן, האח הבכור היה בארץ וניהל חלק ממוסדות החסידות בזמן שאביו היה בטיפולים, ואילו אח נוסף עמד בראש מרכז החסידות בלונדון.
ביום לאחר שקמו משהשבעה, אשת האדמו"ר הקודם, הרבנית שרה פרדימן הוציאה מכתב בו נאמר שרצונה שהבן החמישי יהיה אדמו"ר בבני ברק בלבד, ואילו הבן הבכור יהיה אדמו"ר בירושלים והבן השלישי יהיה אדמו"ר במרכז החסידות בלונדון. זאת בניגוד לנאמר בצוואת האדמו"ר שהבן יהיה האדמו"ר על כל חסידות סדיגורא בכל רחבי העולם.
כולם חיכו למוצא פיו של הבן החמישי שעל פי צוואת אביו אמור ליטול את כתר האדמו"רות, ושאלתנו היא מה באמת עליו לעשות במצב זה? חשבו, איזה שאלות עומדות בבסיס דיון הלכתי זה?
למעשה שאלה זו הגיעה לפתחם של רבנים גדולים, והיו ג' תשובות בדבר: היו שאמרו שחייב לשמוע בקול האב, היו שאמרו שצריך לשמוע בקול האם, והיו שאמרו שיכול לבחור אם לשמוע בקול האב או בקול האם.
על אותה הדרך- אדם שכתב צוואה בה ביקש שאם ייפטר מהעולם ביום שישי, שיקברוהו אפילו עם מנין אנשים בלבד ולא ימתינו למוצאי השבת. בפועל, כשאכן נפטר ביום שישי, אמרה אשתו שאינה מסכימה שייקבר באופן מצומצם ועל כן רצתה לדחות את הקבורה למוצאי השבת. למי צריכים הבנים להקשיב?
שאלה ג] שירות בעזה – בחור שהוריו ביקשו ממנו שלא יישרת בתוך עזה, אלא יסייע למאמץ המלחמתי מבחוץ. יש 'הידור' בקיום מצות המלחמה בצורה קרבית בתוך עזה, אולם גם בשירותו מחוץ לרצועה מקיים הוא את המצוה. האם עליו לשמוע להוריו ולהימנע מלשרת בתוך הרצועה?
נדגיש, שזוהי שאלה של 'דיעבד', לכתחילה צריך להגיע בכל מקרים אלה להידברות והסכמה (כך היה מו"ר הגרש"ז אוירבך אומר).
שאלה ד] דרישת הורה להוצאת ממון – כאמור, הלכה היא ש'כיבוד הורים משל אב'. אולם נשאלת השאלה, מה יהיה הדין במקרה בו האב דורש ממנו שיוציא ממנו- שיכניס אותו לבית אבות על חשבון הבן, או שיקנה לו מידי יום מנה מכובדת במסעדה על חשבונו. האם במקרה זה על הבן למלא אחר רצונו של האב או לא?
שאלה ה] מחילה במורא- אחד מבוגרי הישיבה עבד עם אביו במשרד בפלורידה. אירע, שהאב נאלץ להיעדר מהמשרד לתקופה ארוכה. האב ביקש מהבן שבתקופה זו יישב הבן על כסאו – כס המנהל, כדי לתת תחושה שהעסק מתנהל כרגיל.
האם רשאי הבן להיענות לבקשת האב ולשבת על כסאו, למרות ההלכה מדיני מורא ש'לא יישה על כסאו', או לא?
תשובה
הגמ' ביבמות (ה:-ו.) אומרת:
דתניא יכול יהא כבוד אב ואם דוחה שבת? תלמוד לומר 'איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו'- כולכם חייבין בכבודי ... דתניא יכול אמר לו אביו היטמא או שאמר לו אל תחזיר יכול ישמע לו ת"ל איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו כולכם חייבין בכבודי.
מדברי הברייתא שאמרה שהבן אינו צריך לשמוע בקול אביו כאשר מצווהו לעשות דבר אסור, מבואר שלולי שהיה בדבר איסור היה הבן מצווה לשמוע בקול האב.
ומצינו בדבר ג' שיטות בראשונים:
א] ציות גם כשאין הנאה לאב- לשון רש"י היא:
היטמא- בבית הקברות להשיב אבידה או שהיתה עומדת בחוץ ואמר לו אל תחזיר.
ומבואר מדבריו, שהגם שאין לאב הנאה מהצווי שמצווה את הבן, חייב הבן למלא אחר צוויו (לולי האיסור).
הריטב"א מקשה על דבריו:
ואינו נכון, דאם כן למה ישמע לו אפילו בדברים של רשות? וכל שכן לעשות עבירה או לדחות מצוה, שאין עושה כבוד אלא בעושה דבר להנאתו.
ב] ציות רק כשיש הנאה- מסיבה זו מסביר הריטב"א, וכך כותבים גם התוספות שמדובר באופן מבקש האב את הבקשה להנאת - שאמר לו אביו לחמר בשבת (אחר בהמתו) כדי שיביא עבורו גוזלות.
לדבריהם, רק במקרה בו ישנה הנאה לאב חובה על הבן לשמוע בקולו (לולי האיסור שבדבר). חובה זו אינה מדין 'מורא' אלא מדין כיבוד אב- 'מאכילו ומשקהו'. אולם במידה ואין הנאה לאב אין הבן חייב לשמוע בקולו.
מהו שורש מחלוקתם? 'כיבוד אב ואם' – הינו עבור האב (מאכילו, משקהו וכו' – סיפוק צרכיו). כיצד יש להסתכל על מצות 'מורא' – האם מצוות 'מורא' שייכת גם היא למחלקת הכיבוד- ונועדה עבור כבודו של האב, או שמא נועדה היא עבור הבן – לבנות בקרבו יחס נכון כלפי הוריו?
אפשר שבזה נחלקו רש"י ותוס': תוס' למדו ששורשה של מצות 'מורא' הוא בכבוד האב, ומסיבה זו סברו שרק בדברים המסיבים הנאה לאב מצווה הבן לשמוע בקולו. לעומתם רש"י למד ששורשה של מצות מורא הוא עבור הבן – שלא יאבד את 'רגישותו', שיתייחס נכון להוריו. ועל כן גם בדברים שאינם נוגעים לאב, על הבן לשמוע בקולו.
ייצא אם כן, ששאלת השמיעה להורים שאינו מעוניינים שבנם לא ייכנס לתוך רצועת עזה אלא יסייע למלחמה מבחוץ - תלויה במחלוקת רש"י ותוס'.
ג] אי ציות בגלל 'ערך אחר בעל חשיבות- שיטה שלישית בזה היא דעתו של הרשב"א:
ואף על פי שאמר לו האב לחמר אחר הבהמה לפי שאין עיקר כבודו אלא במה שיש לו בו הנאה וכדאמרינן בקידושין (לא:) איזהו כבוד מאכילו ומשקהו מלבישו ומנעילו אבל אמר לו לעשות דבר שאין לו בו הנאה של כלום אין זה כבוד שנצטוה עליה וכבוד כזה אין בו עשה של תורה שידחה אפילו לאו גרידא".
מדייק הגר"א מדבריו שציות לדברי האב בדבר שאין בו הנאה לאב אינו 'עשה של תורה', ועל כן לא היתה הוא- אמינא שציות כזה ידחה לאו.
דברי הרשב"א טעונים הסבר- אם יש חיוב (מדין כיבוד הורים) מדוע באמת שלא ידחה את הלאו?
ניתן להשיב- שמי שלא שומע בקולו של האב ללא סיבה- מזלזל באב, ולכן הדבר אסור. אולם אם אינו שומע בקולו של האב כדי לקיים ערך אחר בעל חשיבות אמיתית – כדוגמת מצוות ה', לא נחשב הדבר כזלזול בכבודו של האב.
לפי זה רוצה הרב יעקב אריאל שליט"א לומר שלדעת הרשב"א יהיה מותר לבן ללכת לקורס קצינים (או במקרה שלנו- להכנס לעזה) גם נגד רצון הוריו, הואיל ואין בזה זלזול בהם.
בשיחה שקיימתי עם הרב יעקב אריאל אודות פסק זה, שאלתיו מה יהיה הדין במקרה בו ההורים אומרים לבן שמבקשים שלא ייכנס לעזה, כי הדבר יגרום להם לא לתפקד. והשיב- שבמקרה זה נחשב הדבר כנוגע להם ונעשה עבורם, ובזאת עליו לשמוע בקולם.
נמצא אם כן ששלוש שיטות לפניו:
1] לדברי רש"י בכל מקרה יש לשמוע בקול ההורים.
2] לדברי תוס' והריטב"א יש לשמוע בקולם רק בדברים הנוגעים לחיים שלהם.
3] לדברי הרשב"א עליו לשמוע בקולם, אלא אם כן עושה זאת עבור ערך אחר, אמיתי וחשוב.
מעשה 'דמא בן נתינה'- כאמור, דמא בן נתינה נמנע מלהעיר את אביו, הגם שהפסיד עבור זה כסף רב.
וכפי ששאלנו, מעשהו זה, שזכה לשבח מדברי חז"ל, דורש ביאור: הרי הלכה היא בכיבוד אב ואם ש'כיבוד אב- משל אב' (שם לב.), ומדוע אם כן נדרש דמא בן נתינה לכבד את אביו תוך איבוד רווח מכספו שלו?
הר"ן (יג. בדפי הרי"ף) התקשה בשאלה זו, והשיב:
ומסקינן משל אב..וכ"ת אם כן תקשי לן הא דאמרי' לעיל עד היכן כבוד אב ואם צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד באשקלון שהפסיד בשבילו ששים רבוא שכר איכא למימר דכי אמרינן דדוקא משל אב ה"מ לכבודו אבל כדי שלא לצערו יש לו לאבד כל ממון שבעולם אי נמי כי אמרינן משל אב ה"מ בדאיכא חסרון כיס אבל התם עבורי רווחא בעלמא הוה.
שני אופנים הועלו בידי הר"ן בתשובת שאלה זו:
1] לכבדו/לא לצערו- הגבלת חובת כיבוד האב ל'משל אב' (מממונו של אב), נאמרה ביחס לכבוד האב, אולם, ביחס למצות מורא (כדוגמת מעשה דמא בן נתינה- שלא להעיר את אביו, דבר הכרוך בצער), מצווה הבן להוציא ממון אפילו מרכושו שלו.
2] הפסד/מניעת רווח- כיבוד האב 'משל אב' ולא מ'של בן', נאמר ביחס להפסד ממון, אולם מניעת רווח עבור כבוד האב, הינה גם 'משל בן'. ועל כן נכון היה להימנע מלהעיר את אביו על אף ההפסד שנגרם לו- הואיל ומדובר על מניעת רווח בלבד.
נראה, שההסבר הראשון בר"ן הבין שמצות 'מורא' הינה עבור הבן – שלא יאבד את רגישותו ואת היחס הנכון כלפי הוריו. ולכן במצות מורא ישנם דינים נפרדים ממצות הכבוד (שהיא עבור האב), ובשונה ממצות הכבוד הנעשית 'משל אב' בלבד, מצות מורא נעשית גם 'משל בן'.
לעומת זאת, בהסברו השני- משייך הר"ן את מצות המורא למצות הכבוד, נעשית היא לדבריו עבור האב ולכבודו, ועל כן כפופה היא לגדרי מצות הכבוד ואינה נעשית משל בן. ועל כן נזקק הר"ן בהסבר זה לחילוק מקומי, להסביר בכל זאת מדוע על הבן להפסיד ממון עבור 'מורא אביו'.
מחילה ב'מורא'- שאלנו, האם יכול האב למחול על 'מורא' או לא? אם אנו אומרים שעניין ה'מורא' הוא עבור האב- מסתבר שיכול האב למחול על ה'מורא'. אולם אם עניין ה'מורא' הוא עבור רגישותו של הבן- מסתבר שגם אם האב מוחל על הבן להמשיך ולנהוג בו את ניהוגי ה'מורא'.
הגמ' (פסחים קח.) אומרת, שבן מיסב אצל אביו, אולם תלמיד אינו מיסב אצל רבו. חלק מהראשונים מבארים בטעם הדבר, שאב מוחל על 'מורא', והרב אינו יכול למחול על כבודו.
כמובן, כל זאת מתוך הנחה שהרב אכן יכול למחול על כבודו.
שאלת ה'אדמו"רות בסדיגורא- נציין בקצרה לארבע נקודות אותן יש לבחון כדי להשיב על שאלה זו:
1] הקשבה להורה בדבר שאינו נוגע לו - האם הורים יכולים 'להתערב' בתחום זה ולדרוש שיקבל את דעתם. האדמו"ר מסדיגורא הלך ובירר עם אדמו"רים מה עליו לעשות. מי שצידד שיכול לעשות מה שרוצה, אמר זאת בין השאר על סמך טענה זו.
2] 'מצוה לקיים דברי המת'- מלבד שאלת כיבוד הורים יש לדון אימתי נאמר הדין ש'מצוה לקיים דברי המת'. יש האומרים שהלכה זו נאמרה רק אם ציווי המת נאמר בפני היורשים ממש, ויש אומרים שדין זה נכון רק בהפריש ממון עבור זה. ויש האומרים שזהו דין בממונות בלבד.
מלבד זאת- יש לדון האם רבנות מוגדרת ממון, או לא. ונחלקו בדבר גדולי הדורות.
3] כיבוד הורים לאחר פטירתם – נקודה נוספת בה יש לדון היא תוקפה של מצות כיבוד הורים לאחר מיתתם. אם כיבוד הורים לאחר מיתה הינו מדרבנן בלבד, נמצא שמוטלת על הכף מחד מצות כיבוד האם שהינה מהתורה (שהרי האם בחיים), ומנגד מצות כיבוד האב שהינה מדרבנן בלבד, ואם כן, עליו לשמוע בקול האם.
4] זוג נשוי- כיבוד האב קודם לכיבוד האם, שהרי גם האם צריכה לכבדו. מה הדין באלמנה? האם עדיין כבודו בעלה הנפטר- האב, קודם? גם בשאלה זו נחלקו גדולי הדורות. כמובן שהדין שלפנינו אחוז גם הוא בשאלה זו.
