שאלה שבועית: מה בין 'ברכות התורה' לברכת 'לישב בסוכה'

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

ביום ראשון יהיה יום השנה לשני תלמידי הישיבה שלמה אומן הי"ד ואברהם חיים מוצן הי"ד שנפלו בקרב במלחמת לבנון הראשונה.

המשותף להם זה ה'בכל דרכיך דעהו'- איזושהי עבודת ה' שלימה שמקיפה את כל החיים כולם, כל אחד בדרכו שלו.

אברהם מוצן הי"ד היה איש שכולו חסד, כל בחור בישיבה שהיה צריך עזרה היה פונה אליו. אחד הבחורים בישיבה נזקק לטיפול שיניים ולא היה לו כסף לשלם עבור הטיפול. אברהם הי"ד שמע זאת, והלך לעבוד בתנובה מידי לילה ב3:00 לפנות בוקר, ועובד עד תפילת שחרית בישיבה. את הכסף שקיבל בתמורה העביר לישיבה והיא העבירה לבחור בלא שידע מהו המקור האמיתי של הכסף.

מספר חודשים אחרי שהתחלתי את לימודי בישיבה כבחור, הגעתי לרמלה בלילה ופספסתי את האוטובוס האחרון לשעלבים. הרמתי טלפון לישיבה בקשתי לדבר עם אברהם, ואמרתי לו שנתקעתי ברמלה. מיד הוא לך וביקש מר' צבי כספי את רכבו ובא לקחת אותי.

לשלמה אומן הי"ד היתה רחבות דעת מדהימה- כל מה מה שלמד ועסק- היה קשור לתורה. אחרי שסיים את לימודיו בישיבה שקד על התורה בישיבת מיר, ולמד משפטים באוניברסיטה, והכל היה מבחינתו עבודת ה', אפילו מוזיקה! הוא ניחן ברחבות דעת שהביאה להבנה שניתן למצוא את הקב"ה בכל מקום- רק תחפש!

שנזכה ללמוד ממעשיהם אל חיינו אנו, זהו הפשט ב'עילוי נשמה'- לקחת מהאישיות שלהם לחיים שלנו.

שבעזרת ה' יהיו הדברים שנלמד היום לעילוי נשמת אברהם חיים בן יוסף שלמה, ושלמה בן ישראל הי"ד.

שאלה א] ברכה על ישיבת סוכה לעומת ברכות התורה- המשנה (סוכה כז.) אומרת:

רבי אליעזר אומר ארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה אחת ביום ואחת בלילה וחכמים אומרים אין לדבר קצבה חוץ מלילי יום טוב ראשון של חג בלבד.

הגמ' מנמקת את דעת רבנן-

ורבנן [תשבו כעין תדורו-] כדירה מה דירה אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל אף סוכה נמי אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל. אי הכי אפילו לילי יום טוב ראשון נמי? אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק נאמר כאן חמשה עשר ונאמר חמשה עשר בחג המצות מה להלן [בחג המצות] לילה הראשון [ליל הסדר] חובה מכאן ואילך [שאר ימי החג] רשות אף כאן לילה הראשון חובה מכאן ואילך רשות. והתם מנלן? אמר קרא 'בערב תאכלו מצת' הכתוב קבעו חובה.

בסוכות- על אף שרק אכילת לילה ראשון היא חובה ואכילת שאר הימים רשות, עם כל זאת בכל פעם שנכנסים לסוכה[1] מברכים על ישיבתה. בברכת התורה לעומת זאת, מברך פעם ביום גם אם מפסיק בבין לימוד ללימוד הפסק ארוך ומשמעותי, מהיכן נובע ההבדל?

תוס' במסכת ברכות (יא: ד"ה שכבר) מתקשים בשאלה זו:

ואם תאמר, מאי שנא מסוכה שצריך לברך על כל סעודה וסעודה לישב בסוכה?

ומשיבים:

ויש לומר, דשאני תורה שאינו מייאש דעתו דכל שעה אדם מחויב ללמוד דכתיב "והגית בו יומם ולילה" והוי כמו יושב כל היום בלא הפסק. אבל אכילה בסוכה יש שעה קבועה.

בתשובתם של תוס' מופיעים שני מרכיבים הדורשים ביאור והרחבה: האחד- 'שאינו מייאש דעתו' מלימוד התורה. האם נכון הדבר? האם כשהאדם נוהג ברכבו (לדוג') אינו מייאש דעתו מהלימוד?

עוד כתבו תוס' 'שכל שעה מחויב ללמוד'- וגם כאן הדברים זוקקים ביאור והגדרה- שהרי סדר יומו של האדם מורכב מפעולות נוספות- מוכרחות- כאכילה וכדו'?

שאלה ב] ברכת התורה אחרי שנת יום- השולחן ערוך בהל' ברכת התורה (או"ח מז, יא) מביא שנחלקו הפוסקים האם יש לברך ברכות התורה לאחר שנת יום:

שינת קבע ביום, על מטתו, הוי הפסק. ויש אומרים דלא הוי הפסק, וכן נהגו.

ברצוננו להבין מה שורש מחלוקתם? ובכלל, מה יהיה הדין על פי ההגדרה המופיעה בתוס'?

שאלה ג] הנכנס לבית המרחץ או לבית הכסא – האם נחשב הדבר להפסק ועליו לברך לאחר מכן, או לא? הרי שם לכאורה אינו יכול להמשיך בלימוד?

שאלה ד] מדד אחיד/משתנה – בנוסף, עלינו לברר האם הגדרה זו אחידה ונכונה ביחס לכל בני אדם או לא. הרי ישנם אנשים שאינם לומדים מלבד לימוד קצר לאחר התפילה בבוקר. ואף יתירה מזאת, גם אם יש לו זמן פנוי אינו מנצל אותו ללימוד. מה יהיה הדין אם באופן חריג הצטרף ללימוד מאוחר יותר ביום, האם עליו לברך שוב ברכת התורה, או לא?

שאלה ה] ד"ת לאינו שומר תו"מ- מנהגי להשתדל לומר דבר תורה לכל אדם שאני פוגש. מה יהיה הדין במקרה בו אני נוסע עם נהג מונית שאינו שומר תורה ומצוות, האם אני רשאי לומר לו דבר תורה או לא? לכאורה אם אומר לו דבר תורה אעבור על 'לפני עיור' בכך שאני גורם לו ללמוד תורה ללא ברכה! האם אכן כך הדין! [נציין, שעקרונית גם על שמיעת דברי תורה גרידא יש לברך ברכות התורה].

שאלה ו] מנהגו של רש"י בברכות התורה – מסופר על רש"י שנוהג היה לקום מידי בוקר קודם עלות השחר, מברך ברכות התורה ולומד, ולאחר מכן בהולכו לבית הכנסת היה מברך ברכות התורה פעם נוספת בתחילת תפילת שחרית. מדוע נהג באופן זה?

שאלה ז] 'עובר לעשייתן' – הלכה היא בכל ברכות המצוות שיש לברך עליהן 'עובר לעשייתן', האם נכון הדבר גם ביחס לברכות התורה או לא? האם עליו ללמוד מיד? מה מוגדר 'מיד'? ומה יהיה הדין במידה ולא למד בפרק זמן זה?

תשובה[2]

כאמור, פתחנו בשאלת תוס' במסכת ברכות- מדוע על ישיבת הסוכה מברכים מידי סעודה וסעודה, ואילו על לימוד התורה מברכים רק פעם אחת בתחילת כל יום. כאמור השיבו תוס':

יש לומר, דשאני תורה שאינו מייאש דעתו דכל שעה אדם מחוייב ללמוד דכתיב והגית בו יומם ולילה והוי כמו יושב כל היום בלא הפסק. אבל אכילה בסוכה יש שעה קבועה.

לפנינו חמשה כוונים שונים בהם ניתן לבאר את דברי תוס', שמבין- ביתריהן עולות השלכות משמעותיות להלכה.

השולחן ערוך בהל' ברכת התורה (שם סעי' י) פוסק:

אם הפסיק ללמוד ונתעסק בעסקיו, כיון שדעתו לחזור וללמוד, לא הוי הפסק.

נראה, שיסוד דברי השולחן ערוך הוא בתירוצם של תוס'. אולם השולחן ערוך הוסיף מספר מילים שאינן בתוס'- 'כיון שדעתו לחזור וללמוד'.

א] 'דעת' וחיוב מתמשך- המגן אברהם (ס"ק ט) על אתר, מדייק מדבריו, שמי שאין דרכו לשוב וללמוד ונמלך בדעתו ושב ללמוד- עליו לשוב ולברך פעם נוספת את ברכות התורה:

משמע דמי שאין דרכו ללמוד ונמלך ללמוד צריך לברך וכ"כ הרא"ש בתשובה.

לדברי המגן אברהם נראה, שאיש עסקים שיומנו עמוס בפגישות מבוקר עד ערב והבטלה לו אחת הפגישות ובמקומה החליט לשבת וללמוד תורה, יצטרך לשוב ולברך את ברכות התורה!

אולם עדיין עלינו לברר לאור דבריו מהו שורש ההבדל בין ברכות התורה לסוכה? הרי גם במצות סוכה- כשיושב האדם ואוכל ארוחת בוקר בסוכה, בדרך כלל יודע הוא שיאכל בערב גם את ארוחת הערב בסוכה, ואם כן, מדוע יצטרך לברך על ישיבת הסוכה גם על ארוחת הערב?

התשובה היא שמלבד התכנון ישנו רכיב נוסף אותו עלינו לקחת בחשבון- והוא שאלת החיוב. בתלמוד תורה חייב האדם בכל עת שיכול, אולם בסוכה אמנם אינו רשאי לאכול מחוץ לסוכה, אך עליו חובת אכילה (בסוכה) כל ימי החג (למעט הלילה הראשון).

שיטה ב] חיוב מתמשך לעומת 'קיום'- הט"ז (ס"ק ח) על אתר חולק על דברי המגן אברהם:

אבל אין האמת כן, דכבר נתבאר לעיל הטעם שאין הפסק מפסיד כלום מטעם שחיוב הלימוד תמיד רובץ עליו אלא שהטירדה פוטרתו, וכל שעה שאינו טרוד חל עליו החיוב. על כן אין צריך לחזור ולברך, ולאו בדעתו תליא מילתא.

גם הט"ז מודה עקרונית לדברי המגן אברהם שהמדד מורכב מחיוב ותכנון. אלא שבשונה מהמגן אברהם סבור שבלימוד תורה יש לאדם תכנון תמידי.

והביאור בדבר הוא על פי דברי הקהילות יעקב (ברכות) שגדר חיוב מצות תלמוד תורה על האדם הוא ללמוד בכל זמן שיכול ואינו עסוק בדברים אחרים. ועל כן דעתו ללמוד תורה על עוד יהיה הדבר באפשרותו, ובאם תבטל לו פגישה- דעתו ללמוד תורה ועל כן אינו צריך לשוב ולברך.

נמצא שגם לדבריו, במידה ואדם מצהיר שלו אין תכנון תמידי ללמוד תורה (לצערנו), וגם אם יתבטלו עיסוקיו לא ילמד, אכן יהיה חייב לשוב ולברך ברכות התורה במידה ומעוניין ללמוד במשך היום באופן לא מתוכנן.

שיטה ג] אין היסח הדעת- המהר"ם מרוטנבורג (בתשו' ח"ד סי' מג) מבאר מדוע נוהג הוא לברך ברכות התורה אחת ליום:

ואני נוהג שלא לברך אלא בפעם ראשונה שאני עוסק בתורה ביום אם קודם בית הכנסת אני מברך איני חוזר ומברך בבית הכנסת כשאיני משכים אני מברך בבית הכנסת ותו לא כל היום אפילו [כשאני] מפסיק ואוכל כי איני מסיח דעתי.

ואכן, לאור דבריו אלו כתב המהר"ם מרוטנבורג שכאשר ישן שנת קבע, הואיל ואין מהרהר בדברי תורה חוזר ומברך:

אך כשאני ישן ביום שינת קבע אני חוזר ומברך, ושלום מאיר בר' ברוך זלה"ה.

לאור זאת האם יש לברך אחר כניסה לבית הכסא? כשהבית יוסף (או"ח סימן מז) דן מדוע אין לברך ברכת התורה לאחר יציאה מבית הכסא, ומשיב בשם האגור:

"לפי שאף כשהוא נפנה צריך להיזהר בדינים כמו בגילוי טפח וכיצד יקנח".

מחדש האגור שבית הכסא אינו 'הפסק' לענין ברכת התורה הואיל וגם לו ישנן הלכות ייחודיות, וכשהוא נפנה ומודע לאותן הלכו ונוהג לפיהן, נחשב הדבר מעין קיום של מצות לימוד תורה, לכל הפחות לענין זה שלא ייחשב הדבר ל'הפסק'.

לדבריו, ניתן להשיב על שאלתנו- האופי המיוחד של מצות לימוד התורה, לדברי האגור, מביא לכך שבכל שלב ושלב מהיום ישנו קיום מסוים של המצוה, ואין כלל הפסק לאורך כל היום ולכן אין טעם לברך את ברכת התורה בכל פעם ופעם. מה שלא ניתן לומר ביחס למצות ישיבת הסוכה.

ואכן, לשיטת הגר"א הסובר שאין להרהר בבית הכסא אפילו בהלכות בית הכסא

אכן, כאשר האדם ישן- אז אינו עסוק בהלכה כל שהיא (הוא אינו במצב 'מודע' שיוכל לעשות זאת), ועל כן נחלקו הפוסקים בשאלה האם יש לברך ברכת התורה לאחר שינה- אפילו ביום, הואיל וישנו 'הפסק' בלימודו- על פי שיטת האגור.

ר' חיים מוואלז'ין אף מוסיף וכותב (נפש החיים א, ח) שחובה על האדם בכל עת לעסוק בתורה, גם תוך שמתעסק בענייני העולם הזה.

כי ודאי שאין דעת רבי ישמעאל שיהא הרשות נתונה לאדם לפרוש ח"ו אף זמן מועט מעסק התורה ולעסוק בפרנסה ויהיה בטל אותו העת מעסק התורה לגמרי ח"ו אמנם רמזו ר"י בלשונו הקדוש הנהג בהן מנהג דרך ארץ רוצה לומר עמהן עם הדברי תורה היינו שגם באותו העת ושעה מועטת שאתה עוסק בפרנסה כדי הצורך וההכרח לחיות נפש על כל פנים ברעיוני מחשבתך תהא מהרהר רק בדברי תורה וכן רבא אמר לתלמידיו ביומי ניסן ותשרי לא תתחזו קמאי דיקא שלא לבא לבית מדרשו אבל ודאי שתלמידי רבא לא היו בטלים ח"ו לגמרי מעסק התורה גם בביתם באלו הימים

שיטה ד] הג"ר יצחק הוטנר זצ"ל בספרו פחד יצחק (על חג השבועות מאמר יג) מחדש חידוש גדול, אולם עבורו עלינו להקדים את דברי הגמ' במסכת סוטה נאמר (כא, א) שאם יש לאשה הסוטה זכות- אותה זכות תולה לה ומצילתה מהמים המאררים. ודנה הגמ' איזו זכות ישנה לאשה המגינה עליה מהבדיקה והעונש החמור- ואומרת שאין לומר שזו 'זכות מצוה' הואיל ואינה חשובה כל כך כדי להציל מעונש זה, ומאידך אין לומר שזוהי זכות תורה הואיל והאשה אינה מצווה בלימוד תורה?

ומשיב רבינא:

"לעולם זכות תורה ודקאמרת אינה מצווה ועושה נהי דפקודי לא מפקדא באגרא דמקרין ומתניין בנייהו ונטרן להו לגברייהו עד דאתו מבי מדרשא מי לא פלגאן בהדייהו?".

זכות זו, אינה זכות מצוה שהרי אמרנו שזכות מצוה אינה מגנה מפני עוון כה חמור? על כרחך שזוהי 'זכות תורה'! הכיצד? הרי הנשים אינן לומדות באותו זמן תורה?

מחדש הפחד יצחק:

"דכוחו של תלמוד תורה מתפשט הוא על כל הענינים המאפשרים אותו והמסייעים בידו לעמוד על צביונו ההגון לו...".

והכל נכלל בכלל 'לימוד תורה' עצמו! הדבר ייחודי למצוות לימוד תורה, בשאר המצוות לא מצינו שמי שמסייע למצות כיבוד הורים נחשב כמכבד הורים בעצמו ממש וכדו'. כמקור לחידושו זו, מביא הוא את דברי ריש לקיש בגמ' במנחות (צט:):

פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה (-קיומה).

ומפרש רש"י על זה:

שביטולה של תורה - כגון שמבטל תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה זהו יסודה כלומר מקבל שכר כאילו יושב ומייסדה ועוסק בה!

מסביר זאת הרב הוטנר:

דמכיון דבלימוד תורה יש תנאי של על מנת לעשות, לא שייך להיפטר מן המצוות על ידי העסק בתורה יעוי"ש...

לאור חידוש מופלא זה, שב הרב הוטנר ומבאר את דברי התוס' בהם אנו עוסקים- בהשוואה בין מצות לימוד תורה למצו ישיבת הסוכה:

ומעתה נראה דעד כאן לא כתוב התוס' דמשום דחובת הלימוד הוא כל היום סגי בברכה אחת, אלא בתלמוד תורה דוקא, דמשכחת להו לכמה פעולות אחרות, שמצד עצמן אין להם שום שייכות למעשה הלימוד, ובכל זאת יחשבו לעסק התורה. ולהכי לא דיינינן להו להיסח הדעת מתלמוד תורה.

לאור זה מסביר הרב הוטנר את ההבדל בין מצות תפילין למצות לימוד תורה- בעוד שגם ביטול מצות לימוד התורה הרי הוא כקיומה, ביטול מצות התפילין אינו כקיומה, ועל כן 'הפסקת מצות התפילין'- חליצתן, הרי היא מעשה הפסק והסחת דעת. ועל כן יש לברך על כל הנחה והנחה.

אפשר, שזהו שכתוב בתלמידי רבנו יונה (ו.):

ונראה לו לתרץ שאינו דומה זה לזה מפני שהתפילין כשחולצן או הציצית כשמפשיטן מעליו נגמרה מצותן ולפיכך כשחוזר ומניחן פעם אחרת מצוה אחרת היא וצריך לחזור ולברך אבל בקריאה כשקרא פעם אחת עדיין לא נגמרה מצותה שהיא כל היום ולפיכך כשקורא וחוזר למצותו הוא חוזר ואין צריך לחזור ולברך.

שיטה ה] 'מודעות רדומה'- הרב יוסף דב סולובייצ'יק זצ"ל מסביר את תשובת תוס' בדרכו ובלשונו הייחודית[3]:

"כאשר אמא הולכת לעבודה, האם היא שכחה שהילד שלה בגן? האם היא לא מודעת לתינוק שלה? היא אמנם לא חושבת באופן פעיל על הילד, אך היא נותרת מודעת בצורה תת-מחשבתית - האהבה והדאגה נותרים בתודעתה, אפילו נסתרים, אך לעולם לא הרחק מהשטח. כך גם עם התורה, עם המתנה שבאמצעותה בחר ה' את עם ישראל: היא חלק חיוני מזהותנו, והאדם אינו יכול לנתק עצמו מתודעת עצמו. לכן, הברכה של הבוקר ממשיכה לקדש את כל התורה שתילמד במהלך היום".

ההסבר לדברי תוס' לפיו, אינו מצד הגדרים ההלכתים של קיום מצות תלמוד תורה, אלא מצד השיוך והזהות העמוקה של כל אחד ואחד מישראל עם לימוד התורה.

ברכות לבני חו"ל שבשבת זו אנו אמורים להיפרד מהם לשלום, ונפרדים אנו מהם מתוך דבר הלכה[4].

א.שכל יום ויום יהיה לכולנו חשק תמידי ללמוד תורה (ט"ז, אבודרהם, ערוך השולחן, שו"ת מהר"ם מרוטנבורג)

ב. שגם כאשר נפסיק מהלימוד נחשוב מתי נוכל להשלים וללמוד. (מגן אברהם)

ג. שבתת מודע תמיד נחשוב על תורה (הגרי"ד סולובייצ'יק)

ד.שנרגיש שכל חיינו חיי ה' ולכן כל מה שעוזר לחיים הוי ממילא קודש (פחד יצחק)

ה. נרגיש כפועלים ומה שלא הספקנו ביום נעשה מיידית כפועלים בלילה (רבינו יונה)

Brachot

In light of this, we offer a Bracha for all of us, including the Overseas students who we are parting from, that:

Every day each of us will have a constant desire to learn Torah (Taz, Abudraham, Aruch HaShulchan, Shu”t Maharam of Rothenburg)
Even when we stop learning, we should be thinking about when we can continue and complete our learning (Magen Avraham).
In our subconscious we are always thinking about Torah (Rav Soloveitchik).
We should feel that all aspects of our lives are Avodat Hashem and therefore anything that helps our lives is by definition קודש. (Pachad Yitzchak).
We should feel like workers: whatever we were not able to get done during the day, we should immediately make up that night. (Rabbeinu Yonah).