שאלה שבועית: גדרי שומת נזיקין (חלק ב)
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
בשיעור הקודם[1] הבאנו שתי שיטות עיקריות:
1] שיטת הנתיבות שהגדרת חובת תשלומי הנזיקין נמדדת לפי השאלה האם ובכמה נמכר הדבר בשוק.
2] אחרונים אחרים (כדוגמת הרש"ז אוירבך) סברו להלכה, שחובת התשלומין מוגדרת על פי העלות שעולה רכישת חפץ חדש כעין זה.
בשיעור שלפנינו נעסוק בהיבטים נוספים של גדר חובת התשלומין:
שאלה א] שבירת שמשת חלון- בחורים שברו חלון בישיבה. מהו גובה התשלום שמוטל עליהם לשלם? דעת החזון אי"ש (ב"ק נח:) שעליהם לשלם כעלות שעולה להביא זגג ולתקן את זגוגית החלון.
אולם דעת החפץ חיים היא, שאמנם נהגו שלא כשורה- אסור היה להם לשבור חלון, אולם לשלם אינם צריכים. מדוע? מה טעמו?
שאלה ב] שרט מכונית שרוטה- לראובן מכונית חבוטה ושרוטה. שמעון שרט את מכינתו של ראובן שריטה נוספת. ראובן תובע משמעון שישלם לו את דמי תיקון השריטה, ואילו שמעון מציגו טוען- רכב שרוט שרטתי, השריטה שלי לא העלתה והורידה כלל ברכב כה שרוט. עם מי הצדק?
שאלה ג] השתנה הערך- ראובן התנגש ברכבו של שמעון והזיקו. בזמן התאונה עלות התיקון היה כאלף שקלים. אך בזמן העמדה לדין עלו המחירים וגובה התשלום היה כאלפיים שקלים. על פי איזה שעה עליו לשלם?
שאלה ד] תשלום או תיקון?- אדם הזיק שעון יוקרתי של חברו. עלות תיקון הינה אלף שקלים, ואילו עלות של שעון חדש פחותה יותר- חמש מאות שקלים. האם יכול המזיק להסתפק בתשלום של חמש מאות שקלים/ קניית שעון חדש גם כאשר הניזק תובע דווקא את תיקון השעון?
שאלה ה] שימוש אחר בכסף התשלומין- ראובן הוזק על ידי שמעון. ראובן אינו מעוניין לתקן את החפץ שהוזק, אלא להשתמש בכסף לצרכים אחרים. האם שמעון חייב לשלם לו את הכסף, או שמא יכול לומר לו שמסכים דווקא לתקן את החפץ?
שאלה ו] מילוי חפירות- אדם הזיק לחצר חברו בשיעור ד' זוזים בכך שחפר בה בורות. מילוי החפירות עולה זוז בלבד. האם יצטרך לשלם לחברו את הזוזים הנוספים, או שמא די בכך שמילא את הבורות?
שאלה ז] רכב שהוזק ונגנב- אדם פגע ברכב חברו עם רכבו, והמכונית נגנבה (כך שאי אפשר לתקנה). האם עדיין על הגונב לשלם או לא?
שאלה ח] מזיק פחח- אדם התנגש ברכבו של חברו ונגרם נזק לפח. המזיק עובד כפחח ומעוניין לתקן את הנזק בעצמו ולא לשלם, ואילו הניזק מעוניין למוסרו לבעל מקצוע אחר. טענתו של מי מתקבלת?
שאלה ט] שריטה בדלת- הרב אריאל בראלי שליט"א רב הישוב בית א- ל נשאל (בבית הדין שהקים בעיר שדרות) מפי אשה שהכלב של השכנים שרט את דלת ביתה. בעלי הכלב הביא בעל מקצוע שאמר שיכול לתקן את הדלת אולם יישאר רושם קטן על הדלת. בעלת הבית אמרה, שאם כך אינה מעוניינת בתיקון ודורשת שבעל הכלב ישלם עבור דלת חדשה! עם מי הצדק? האם האשה תקבל את מבוקשה?
שאלה י] תיקון ולא תשלום- אדם שבר דלת של חברו. הניזק טוען שאין לו פנאי לעסוק בתיקון, ועל כן דורש שהמזיק לא יתן לו את הכסף, אלא יעסוק בעצמו בתיקון.
תשובה
כתשובה על השאלות ששאלנו, נציג ארבע שיטות בענין:
שיטה א] דעת החפץ חיים (מתוך הספר 'תולדות חפץ חיים'):
אנשים חושבים שמי ששובר שמשה של חלון של בית חברו חייב לשלם, אולם אין הדבר כן. שהרי מהפסוק: 'ובער בשדה אחר' לומדים (ב"ק נח:), שאם אכלה הבהמה ערוגה, שמין אותה בששים, כלומר שמין שדה בת ששים ערוגות כמה היתה שוה עם הערוגה וכמה היא שוה בלא הערוגה, ואת ההפרש ישלם המזיק. וכן גבי שמשה, צריך לשום את הנזק אגב הבית כולו, כמה שווה בית עם שמשה בחלון וכמה שווה בלא שמשה, וכיון שאין הפרש. פטור המזיק מלשלם.
סבור החפץ חיים, ששומת הנזק נעשית כחלק מכל הנכס ולא באופן פרטני. ומסיבה זו, הואיל וחלון שבור בבית אינו מוריד את השווי שניתן לקבל עבור הבית. ולכן אינו צריך לשלם כלל.
מקור הדבר הוא מגזירת הכתוב 'וביער בשדה אחר'- המלמדת אותנו שיש צורך לשום אגב שדה אחר.
ישנו ממשק בין דברי החפץ חיים לדברי נתיבות המשפט שהוזכרו בשיעור הקודם. כזכור אמר הנתיבות שהמדד לתשלומין הוא מהו המחיר שניתן לקבל עבור החפץ בשוק. ועל כן הזקת דבר שאינו נמכר (אינו שווה לאחרים) אין גוררת חובת תשלומין על אף שנעשה מעשה נזק ממשי.
ראיה לדברי החפץ חיים- השו"ע (חו"מ סי' שפז) פוסק:
שמין למזיק בידו, כדרך ששמין לו אם הזיק ממונו. כיצד, הרי שהרג בהמת חבירו או שבר כליו, שמין כמה היתה הבהמה שוה וכמה הנבילה שוה, וכמה היה הכלי שוה והוא שלם וכמה שוה עתה, ומשלם הפחת לניזק עם הנבילה או הכלי השבור, כדרך שנתבאר בשורו שהזיק.
מפשט הדברים נראה שחפץ הניזוק הוא לניזק והמזיק משלם את ההפרש בערכו. ומטה הדבר לדברי החפץ חיים שמודדים אנו את השווי והערך הנוכחי על אף מעשה הנזק.
שיטה ב] דעת החזון אי"ש- החזון אי"ש (ב"ק סי' ו, ג) חולק על החפץ חיים וסבור- שאכן, במקרה בו הבית עומד למכירה, נגדיר את ערכו כפי הערך שנמכר בשוק. אולם במידה והבית אינו עומד למכירה עלינו ללכת כמנהג המדינה:
ובאם מנהג המדינה לתקן את הנזק המדובר- עליו ליתן את ערך תיקונו.
כיצד יסביר החזון אי"ש את דברי השו"ע? החזון אי"ש יעמידם במקרה בו הנזק גדול ועל כן הרגילות היא למכור ולא לתקן.
שיטה ג] דעת הש"ך- הש"ך (חו"מ סי' צה ס"ק יח) כותב:
ואני אומר מה שכתב שהרי אין ביד התובע להכריח לנתבע למלאות לו החפירות כו'... ולא ידעתי מנא ליה הא, דאע"ג דקי"ל לקמן סימן שפ"ז דשמין למזיק, היינו היכא דאי אפשר לתקן הנזק, אבל היכא שאפשר לתקן מסתברא שחייב המזיק לתקן הנזק.
לדברי הש"ך דרישת התורה היא לתקן את החפץ במידת האפשר, ואף יכול הניזק לדרוש מהמזיק לתקן בעצמו. ולכן גם אם המנהג הוא לשלם, יכול הלה לתבוע ממנו לתקן. את דברי השו"ע יסביר הש"ך במקרה שאי אפשר לתקן. אז- נילך לפי המדדים הללו.
לדבריו, גם במידה ומדובר ברכב שהיה שרוט באופן משמעותי קודם לנזק, יכול הניזק לדרוש ממנו לתקן.
אכן, במקרה זה יחלקו לכאורה החפץ חיים והחזון אי"ש על דבריו, ולדבריהם אינו יכול לדרוש ממנו תשלום: לחפץ חיים מחמת שלא ירד הערך, ואילו לדברי החזון אי"ש מחמת שרוב העולם לא ימכור ולא יתקן את כאלה.
שיטה ד] מזיק שיכול לתקן בעצמו- התומים כותב:
אלא שבזה נראה דאף דאינו יכול להכריחו, אבל אם הוא מבקש למלאת עפר הרי אינו יכול להכריחו שיתן לו דמים, א"כ כשתובעו תובעו או מלא בורות עפר או שלם הפחת. וא"כ אין כאן תביעה ברורה בדמים רק בקרקע שהרי אם ירצה ימלא ואין כאן דמים כלל... דאם ממלא את החפירות מפטר.
לדבריו, במידה והמזיק פחח יכול הוא לומר- אני אתקן את הנזק. בשונה מהש"ך שההחלטה בידי הניזק, לדבריו ההחלטה היא בידי המזיק
יש שחילקו בין נזק שלא דרש חלקי חילוף שאז נחשב הדבר 'מחזיר הדבר לקדמותו', לבין מקרה בו יש צורך
תליה במחלוקת הראשונים- האור לציון תולה את מחלוקת הראשונים: בגמ' בב"ק נאמר:
ההוא גברא דקץ קשבא מחבריה אתא לקמיה דריש גלותא א"ל לדידי חזי לי ותלתא תאלתא בקינא הוו קיימי והוו שוו מאה זוזי זיל הב ליה תלתין ותלתא ותילתא אמר גבי ריש גלותא דדאין דינא דפרסאה למה לי אתא לקמיה דר"נ א"ל בששים א"ל רבא אם אמרו בנזקי ממונו יאמרו בנזקי גופו אמר ליה אביי לרבא בנזקי גופו מאי דעתיך דתניא המבכיר כרמו של חבירו סמדר רואין אותו כמה היתה יפה קודם לכן וכמה היא יפה לאחר מכאן ואילו בששים לא קתני אטו גבי בהמתו נמי מי לא תניא כי האי גוונא דתניא קטמה נטיעה.
מדברי רש"י במקום מתבאר שהזיק את הדקל, אולם מדברי הרמב"ם (נז"מ ד, יד) מדובר שהזיק את פירות הדקל. רש"י העמיד בהזיק את הדקל עצמו, הרי שאף שאינו עומד למכירה, משלמים עליו באופן הזה. אכן הרמב"ם העמיד דווקא באכלה את פירות- הנמכרים בשוק בפני עצמם.
ראיית החזון איש- החזון מביא ב' ראיות המסייעות לדבריו, ושוללת את דברי החפץ חיים:
1] הראשונה מדברי רש"י בגיטין (נג.) האומר שכהנים שפיגלו חייבין לשלם. נכון הדבר אפילו ביחס לקרבן נדבה, אף שלא היה חייב להביאו! הרי שאף ששוה הדבר לעצמו בלבד מכל מקום עליו לשאת בתשלומיו המלאים ונחשב הדבר שמזיקו.
לומדים אנו, שהמדד לתשלומין הוא המנהג המקובל, ובמידה ונהוג להביא קרבן חדש, על המזיק לשלם לו דמי קרבן.
2] במידה וירד ערך הבהמה בין שעת הנזק לתשלומין- הגמ' (י:) אומרת שהניזק הוא שסופג את פחת הנבילה. תוס' במקום מעירים מהגמ' (לד.) בה נאמר שבמידה וכחשה משלם כשעת הדין כי 'קרנא דתורא קבירא ביה', הרי שהמזיק הוא שנושא בתשלומי הפער? ומשיב:
התם משום דלא מתה ויש לו להמתין עד שתתרפא אבל הכא מיד היה לו למוכרה.
הרי, שעל אף שיכול היה למוכרה מתחילה, יכול להמתין עד שתתרפא מחמת שכך מנהג המדינה.
בדרך זו הסביר את הראב"ד, על הרמב"ם שאמר שהחופר בורות בחצר חברו נשבע היסת כמה היו ונפטר. הטעם שנשבע היסת הוא מחמת שאין נשבעים על הקרקעות. ועם כל זאת חולק הראב"ד ואומר שישנו מצב בו הודאתו במקצת תחייבהו שבועת התורה, וזאת במקרה בו תבעו לשלם ולא תבעו לאטום את הבורות:
וכן החופר בשדה וכו' עד הרי זה נשבע היסת על הכל. א"א נראין דברים שתבעו למלאות החפירות ולהשוות החצירות אבל אם תבעו לשלם פחתו הרי הוא כשאר תביעת ממון וכמי שאמר לו חבלת בי שתים והוא אומר לא חבלתי אלא אחת
לדברי הש"ך הדין לכאורה צריך להיות תלוי בתביעתו של הניזק. אולם לדברי החזון אי"ש מובנים דברי הראב"ד היטב- הכל כ'מנהג המדינה'. בחפר בה בורות גדולים שאז הרגילות היא כבר למכור, רואים אנו את תביעתו כתביעת כסף. ואילו בבורות קטנים שהרגילות היא לסותם, רואים אנו את התביעה כתביעת ממון.
ראיית החזון אי"ש שלא כש"ך- החזון אי"ש מוכיח שלא כש"ך מדין שור החופר בור בחצר חברו ונפל שם אדם- בעל החצר משלם. לכאורה, לדברי הש"ך בעל השור היה צריך לתקן את הנזק, ומכך שלא נתבע לתקנו, מוכח שחובת אטימת הבור מוטלת על בעל החצר, ובעל השור רק צריך לשלם לו את הנזק.
תשלומים או תמורה כספית למטרות אחרות- כאמור הבאנו את דברי התומים שבמידה והמזיק הוא בעל מקצוע יכול לעשות את התיקון בעצמו ולהימנע מתשלומין.
החזון אי"ש מדייק מהגמ' בב"ק (פה.). הגמ' שם עוסקת בתשלומי ריפוי, ונאמר שם שאם הניזק תבע שיביא לו את הכסף והוא יילך לרופא:
ואי א"ל היאך: הב לי לדידי ואנא מסינא נפשאי, א"ל: פשעת בנפשך ושקלת מינאי טפי'.
הרי שלולי הנימוק היחודי של חשש הוצאת שם רע, היה חלון תלוי הדבר ברצונו של הניזק.
להלכה רוב הפוסקים צידדו למעשה כשיטת החזון אי"ש, שהכל הולך כפי מנהג המדינה. ומשמעות הדברים לדוגמא היא, שברכב עם שריטות רבות אינו צריך לשלם עבור השריטה המסויימת הזאת.
נוסיף, שלחזון אי"ש אין חובת תיקון גם כאשר המנהג הוא לתקן. אלא ישנה חובה לתת כסף בשעת התקון.
[1] המשך 'השאלה השבועית' מלפני שבועיים- שב"ק פרשת ויגש אודות 'שומת נזיקין' – 'דבר השווה ממון לניזק אך א"א למוכרו'.
