שיחה לפרשת וארא - יחודו של עם ישראל
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
לפני שנתחיל את הפרשה שלנו, ברצוני לחזור לפרשה הקודמת ולהבין מדוע ה' לא ריפא את משה מהיותו "כבד פה וכבד לשון" כדי שיוכל למלא שליחותו ללא תלות באהרון?
כתוב בפרשת שמות:
"לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי" (שמות פרק ד פסוק י)
רש"י כותב:
"בכבדות אני מדבר. ובלשון לעז בלב"ו" (רש"י שמות פרק ד פסוק י)
מכוח שאלה זו, אחרים מפרשים את טענת משה "כבד פה וכבד לשון", שאין הכוונה שמשה היה מגמגם אלא הוא היה מאד רוחני ולא התאימה לו הפרקטיקה והמעשיות שזקוק המנהיג והדיפלומטיה ולכן הוא לא רצה ללכת לשליחות.
כך מסביר המהר"ל:
"יש להקשות, משה שהיו לו כל המעלות, ואף שלמות הגוף היה לו, כמ"ש חז"ל על קומתו- איך היה זה, שלא היה איש דברים? דע, כי מפני שהיה משה רחוק מן החומר, ואין כוח בלתי נבדל מן החומרי (-הקשור לחומר), כמו הפה והלשון. ולכך לא היה למשה כוח הדיבור, שהוא גשמי. וכאשר משה היה נבדל (-רוחני) במעלתו, לא היה נוטה אל הגשמי, כי אם אל מעלה הנבדלת, על כן והיה חסר גמר פטיש זה" (גבורות ה' פרק כח)
וכן כתב האונקלוס:
"הרי רעיונותי יקרים ועמוקי לשון" (תרגום אונקלוס שמות פרק ד פסוק י)
וכן רבינו הזקן:
"כנראה בחוש שמי שהוא בעל מחשבה, אינו מרגיש כלל בעסקים החולפים לפניו מחמת גודל התקשרותו במחשבה... לא היה יכול להיות משפיע שהוא בחינת הדיבור" (רבינו הזקן- תורה אור)
הרשב"ם מסביר מכח שאלה זו, שטעות משה הייתה שאינו בקי בלשון המצרית ולכן אין זה מתאים שילך לפרעה.
וכך כותב הרשב"ם:
"איני בקי בלשון מצרים בחיתוך לשון, כי בקטנותי ברחתי משם ועתה אני בן שמונים" (רשב"ם שמות פרק ד פסוק י)
והספורנו כותב: "בלתי מורגל לפני המלך"
אך נחזור לרש"י שמסביר שמשה היה מגמגם, ולפי זה מדוע ה' לא ריפא את משה שייעשה את שליחותו בצורה הטובה ביותר?
כותב הרמב"ן:
"והנה משה מרוב חפצו שלא ילך לא התפלל לפניו יתברך שיסיר כבדות פיו.... והקב"ה כיון שלא התפלל בכך לא רצה לרפאותו. זה נראה בעיני שלא רצה להסיר ממנו כובד הפה בעבור שהיה בו ממעשה הנס שספרו רבותינו שאירע לו עם פרעה" (רמב"ן שמות פרק ד פסוק י)
הרמב"ן מסביר שה' לא ריפא את משה כדי לפרסם את הנס עם המלאך. יש חשיבות גדולה לפרסם כל נס ונס, ולכן חשוב שכל הציבור יראה את משה מגמגם וכל אחד ישאל מדוע זה כך? והתשובה תהיה, הנס עם המלאך.
הרמב"ן מביא הסבר נוסף: "והקב"ה כיון שלא התפלל בכך לא רצה לרפאותו".
התפילה גורמת לאדם להתעלות ולאור זאת ה' נענה לבקשתו. היות ומשה לא הרגיש שהוא מתאים לשליחות הוא לא ביקש שה' ירפא אותו ולכן ה' לא ריפא אותו.
הסבר זה מסביר לנו עד כמה חשוב שנהיה מודעים לזכות להתפלל ולבקש מה'.
כותב ליקוטי יהודה:
"הוא אהרן ומשה" וגו' "הוא משה ואהרן". פירש רש"י ז"ל יש מקומות שמקדים אהרן למשה ויש מקומות שמקדים משה לאהרן לומר לך ששקולין כאחד... ה"אמרי אמת" ז"ל אמר, משה ואהרן היו שני שושבינין טובים, ובזה היו שקולין כאחד, שחיברו את בני ישראל עם אביהם שבשמים. משה רבינו ע"ה היה שושבינא דמלכא, שהוריד את השכינה וחיברה עם בני ישראל, ואהרן הכהן היה שושבינא דמטרוניתא, שהעלה וחיבר את לבות בני ישראל לאביהם שבשמים. והנה משה הוא בחינת יראה ואהרן הוא בחינת אהבה....וזה הנוסחא שאנו אומרים וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול סלה באמת ובאהבה, באמת זה משה, כדאיתא (ב"ב ע"ד) משה אמת ותורתו אמת, ובאהבה זה אהרן, כדאיתא (אבות פ"א מי"ב) שמידתו של אהרן היא אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (ליקוטי יהודה פרשת וארא)
למשה הייתה את השליחות שלו ולאהרן היתה השליחות שלו "ושקולין הן". התורה שכותבת לפעמים את משה ראשון ולפעמים את אהרן ראשון, מבליטה בכך ששתי השליחויות חשובות ושוות.
ההיתר לבקש מאת ה' נובע מכך, שרצוננו לעשות שליחותנו (כפי שעשו משה ואהרן) , וכדי לעשות את שליחותנו אנחנו מבקשים מה' בקשות רבות.
טעם שלישי מדוע ה' לא ריפא את משה, כותב הר"ן בדרשותיו:
"הרי אמרו בנדרים ש'אין הנבואה שורה אלא על חכם , וגיבור, ועשיר, ועניו, וכלן ממשה, שנאמר וכו''. והרי גבור ועשיר אינן מעלות שכליות ומידותיות ועם כל זה הם מתנאי הנביא, שיהיה שלם בכל השלמות הנכבדות בעיני ההמון למען יהיו דבריו נשמעים. ואיך יתכן שתחסר למשה מעלת הדבור ... שאין שום מעלה ראויה בנביא יותר מזאת, שנקרא 'נביא' מלשון 'ניב שפתים'... מהיות התורה וקבלתה, הדבר היותר גדול במין האנושי, ראוי שיינתנו הוראות חזקות שהתורה אמתית ושיוסר כל ספק מהעניין בכללו שאינו בא כי אם בכח אלוקי... לזאת הסיבה נשלם משה בכל שלמות נביא, להאמין שענינו בכו ח אלוקי, והוסר ממנו בהשגחה גמורה הדבור הצח, למען לא יהיה המשך ישראל וגדוליהם אחרי דבריו - מחמת צחות דבריו. כמו שיאמר על מי שהוא צח הדבור, שימשיך לב ההמון אחריו ושהשקר ממנו יחשב אמת" (דרשות הר"ן דרוש ג)
חשוב בישיבה שבחור יקבל אהבת תורה וזה אפשרי רק אם לומדים את התורה בעומק וכך נקשרים לתורה.
בפרשתנו מתחילים את עשרת המכות.
ברצוננו לברר: 1)מדוע מכת בכורות לא הייתה ראשונה וכך ישראל היו יוצאים ממצרים הרבה יותר מוקדם מהזמן שיצאו בפועל (כאשר מכת בכורות הייתה המכה העשירית)? 2) במצוות רבות יציאת מצרים מוזכרת. מה המיוחד ביציאת מצרים שלכן חובה עלינו תמיד לזכור אותה? 3)במה להתמקד בליל הסדר?
שיטה ראשונה: הרמב"ן.
כותב הרמב"ן:
"הנה מעת היות ע"ג בעולם מימי אנוש החלו הדעות להשתבש באמונה מהם כופרים בעיקר ואומרים כי העולם קדמון כחשו בה' ויאמרו לא הוא ומהם מכחישים בידיעתו הפרטית ואמרו איכה ידע אל...ומהם שיודו בידיעה ומכחישים בהשגחה ויעשו אדם כדגי הים שלא ישגיח האל בהם ואין עמהם עונש או שכר יאמרו עזב ה' את הארץ. וכאשר ירצה האלקים..... ויעשה עמהם מופת בשנוי מנהגו של עולם וטבעו יתברר לכל בטול הדעות האלה כלם כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם אלוה מחדשו ויודע ומשגיח ויכול..... ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם בין ברבים בין ביחיד אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו הכל בגזרת עליון" (רמב"ן שמות פרק יג פסוק טז)
לאור הסבר זה חשוב לדבר ולהדגיש בליל הסדר את הניסים הרבים שהיו במצרים המוכיחים את השגחת ה'.
שיטה שניה- הגרי"ד סולובייצ'יק
הגרי"ד סולובייצ'יק כותב:
"ונראה לבאר זה, דהנה בהבדלה אנו מזכירים כמה סוגי הבדלות שונים שאנו אומרים המבדיל בין קודש לחול בין אור לחושך ובין ישראל לעמים. והנה חילוק גדול יש בין הבדלה שבין אור לחושך, דהבדלה שבין אור לחושך היא הבדלה גלויה שהכל יכולים לראות ולהכיר בחודש שאפילו הבהמות והחיות מכירים את ההבדל הזה וכו', ואפילו הפרחים מרגישים את ההבדל שבין אור לחושך, כידוע. משא"כ ההבדלה שבין קודש לחול, היא הבדלה נסתרת, שלא הכל יכולים להבחין ביניהם" (מפניני הרב)
ההבדל בין אור לחושך הוא ברור לכולם. לעומת זאת ההבדל בין קודש לחול איננו ברור לכולם, וצריכים להיות בעלי מדרגה רוחנית לחוש בהבדל זה. הגרי"ד סולובייצ'יק מסביר, שהמכות נועדו כדי שכל העולם יבין את ההבדל שבין ישראל לעמים. תשע המכות הראשונות נועדו שכל העולם יבין שעם ישראל עם סגולה ויש לו תפקיד מיוחד בעולם. עצם זה שהמכות היו במצרים ולא בגושן גרם לכל העולם להבין את ייחודו של עם ישראל.
מספרים על האדמו"ר מאפטא שהוא לא ברך את הברכה "שלא עשני גוי" בבית כנסת והוא הסביר שבדרך לבית הכנסת ראה את הגויים שעוסקים בענייני העולם הזה בלבד ואין להם כלל עולם הבא ואין להם כלל שליחות לקדש שם שמים בעולם, ואילו היהודים יש להם שליחות ויש להם שליחות לקדש שם שמים, ולכן הוא לא היה יכול להתאפק וכבר בדרך ברך "שלא עשני גוי", ולכן לא בירך ברכה זו בבית הכנסת.
שיטה שלישית: ספר החינוך.
כותב ספר החינוך:
"ואל תחשוב בני לתפוש על דברי ולומר, ולמה זה יצוה אותנו השם יתברך לעשות כל אלה לזכרון אותו הנס, והלא בזכרון אחד יעלה הדבר במחשבתנו ולא ישכח מפי זרענו?.... דע כי האדם נפעל כפי פעולותיו. ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עושה בהם, אם טוב ואם רע, ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב, ובכח מעשיו ימית היצר הרע, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות. ואפילו אם יהיה אדם צדיק גמור ולבבו ישר ותמים, חפץ בתורה ובמצות, אם אולי יעסק תמיד בדברים של דופי, כאילו תאמר דרך משל שהכריחו המלך ומינהו באומנות רעה, באמת אם כל עסקו תמיד כל היום באותו אומנות, ישוב לזמן מן הזמנים מצדקת לבו להיות רשע גמור, כי ידוע הדבר ואמת שכל אדם נפעל כפי פעולותיו...ורמזו זכרונם לברכה על זה באמרם [מנחות דף מ"ג ע"ב] כל מי שיש לו מזוזה בפתחו וציצית בבגדו ותפלין בראשו מובטח לו שלא יחטא, לפי שאלו מצות תמידיות ונפעל בהן תמיד. לכן אתה, ראה גם ראה מה מלאכתך ועסקיך כי אחריהם תמשך ואתה לא תמשכם. ואל יבטיחך יצרך לומר, אחרי היות לבי שלם ותמים באמונת אלהים, מה הפסד יש כי אתענג לפעמים בתענוגי אנשים לשבת בשווקים וברחובות, להתלוצץ עם הלצים ולדבר צחות, וכיוצא באלו הדברים שאין מביאין עליהם אשמות וחטאות, הלא גם לי לבב כמוהם, קטני עבה ממתניהם, ומדוע ימשכוני הם אחריהם. אל בני, השמר מפניהם פן תלכד ברשתם, רבים שתו מתוך כך כוס תרעלתם, ואתה את נפשך תציל. ואחר דעתך זה אל יקשה עליך מעתה ריבוי המצוות בענין זכירת ניסי מצרים, שהן עמוד גדול בתורתנו, כי ברבות עסקינו בהם נתפעל אל הדבר, כמו שאמרנו" (ספר החינוך מצוה טז)
המעשים הטובים שאדם עושה משפיעים על הנפש. העיקר הוא לא לדעת אלא להרגיש ואחרי המעשים נמשכים הלבבות. לכן יש מצוות רבות בפסח הקשורות ליציאת מצרים כך שכל יהודי ירגיש ויחווה שהוא בן מלך.
שיטה רביעית-המהר"ל
המהר"ל כותב:
"ראינו ששמה התורה יציאת מצרים יסוד היסודות ושורש הכל, ומצות הרבה באו בשביל היציאה שעל ידם יהיה לעינינו יסוד הזה ומאצלנו בל ימוט, כמו מצות סוכה שאמרה התורה (ויקרא כג) למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם ממצרים, ואף השבת נאמר בו (דברים ה) וזכרת כי עבד היית במצרים, וכן הפסח וחג המצות בודאי זכר ליציאת מצרים, וכן כל יום טוב כולם אנו מקדשים ואומרים זכר ליציאת מצרים, נוסף על זה שאנו חייבים לזכור יציאת מצרים בכל יום, ולרבי אליעזר בן עזריה ביום ובלילה, שכל זה מורה כי יציאת מצרים בעצמו חוץ מהנסים שעשה ביציאה הוא יסוד האמונה שעליו נבנה הכל. אף כי נסים ונפלאות אין מספר עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל, לא שמה התורה לזכור אותם ולעשות זכר להם כי אם ליציאת מצרים" (גבורות ה' פרק ג)
כלומר לדעת המהר"ל עיקר יציאת מצרים היתה העובדה שביציאת מצרים נולד עם ישראל. עם ישראל תפקידו להיות נציג ה' בעולם כעם. לכן זה חשוב שנרגיש כיום אחריות לרומם את העם כולו.
בעוד שספר החינוך דיבר על האדם הבודד שחובתו להרגיש את ייחודו כיהודי וכבן מלך, המהר"ל מדבר על צביונו המיוחד של עם ישראל והחשיבות שהעם יבין את תפקידו וייעודו.
יהי רצון שנזכה להבין וליישם בפועל את שליחותנו בעולם, ועל ידי כך לרומם את העם כולו. אמן כן יהי רצון.
