שאלה שבועית: בגדרי 'תשלומי' חג השבועות
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
מחר יום השנה ליקירינו ואהובנו שנהרגו על קדוש ה' יקיר יעקב בן רבינא, שלום בן יהודה, אליהו משה שלמה בן שמעון איתן הי"ד, יהיו הדברים לע"נ הטהוראה
שאלה א] הקבלת פני רבו אחר הרגל- חיילנו בני ש"ב המשרתים בגולני היו עמנו בחג השבועות, למעט שניים שהתנדבו להישאר בבסיס. במידה ויתנו לשני החיילים הללו חופשה בימים שלאחר החג, האם חייבים הם לבא לישיבה להקביל פני רבם או לא?
שאלה ב] השלמת ברכת שהחיינו – חייל נלחם בעזה בחג השבועות ולא היה בידו פנאי לברך את ברכת 'שהחיינו', האם יכול/צריך לברך את הברכה בימים שלאחר החג?
לקרבן החגיגה יש תשלומין כל שבעה- כך נאמר בגמ' בחגיגה (יז.):
א"ר אלעזר א"ר אושעיא מניין לעצרת שיש לה תשלומין כל שבעה שנאמר (דברים טז, טז) בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות דמקיש חג השבועות לחג המצות מה חג המצות יש לה תשלומין כל שבעה אף חג השבועות יש לה תשלומין כל שבעה.
ביחס לסוכות, אומרת הגמ' במסכת סוכה (מז:) שאם לא ברך שהחיינו ביומו הראשון של חג משלים והולך כל החג. המגן אברהם (תעג ס"ק א) כותב בהלכות פסח:
ואם לא בירך בליל ראשון מברך כל שבעה והוא הדין בכל יום טוב.
ומפשטות לשונו – 'בכל יום טוב' נראה שלמד שגם בשבועות ניתן להשלים את ברכת ה'שהחיינו' כל שבעה, וכן דעת החק יעקב שכתב:
ונראה דהוא הדין בעצרת אע"ג דהוא רק ב' ימים (בחו"ל) מכל מקום יש לה תשלומין כל שבעה.
אולם שער הציון (תעג ס"ק ה) הקשה על דברי החק יעקב וחלק עליו:
כתבתי כן לאפוקי ממה שכתב החק יעקב דבעצרת יש לו תשלומין כל שבעה, וכוונתו משום דלענין קרבנות יש לו תשלומין הכי נמי לענין זמן. ולענ"ד לא נהירא כלל, דבוודאי אם יעשה הזמן לרגל יעבור על בל תוסיף ואיך יברך שהחיינו על זה הזמן.
מה שורש מחלוקתם?
שאלה ג] תחנון בימים שלאחר שבועות- בתפילה היום לא אמרנו תחנון, ומקור הדברים בפרי חדש (בפוסקים נוספים) שכתב:
אנו נוהגים שלא לומר עד י"ג משום דעצרת נמי יש לו תשלומין כל שבעה.
אכן מדברי הרמ"א נראה שנוהגים לומר תחנון בימים אלו[1], שכתב (תצד, ג):
ואין אומרים תחנון מתחילת ראש חדש סיון עד ח' בו, דהיינו אחר אסרו חג.
מבואר שאחרי אסרו חג אומרים תחנון. ברצוננו לברר מהו שורש מחלוקתם.
שאלה ד] גדרי דין הקבלת פני רבו- דין הקבלת פני רבו נלמד מהפסוקים שנכתבו לגבי האשה השונמית (מלכים ב ד, כב-כג):
וַתִּקְרָא אֶל אִישָׁהּ וַתֹּאמֶר שִׁלְחָה נָא לִי אֶחָד מִן הַנְּעָרִים וְאַחַת הָאֲתֹנוֹת וְאָרוּצָה עַד אִישׁ הָאֱלֹהִים וְאָשׁוּבָה: וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ אתי אַתְּ הֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת וַתֹּאמֶר שָׁלוֹם
כפי שאומרים חז"ל בגמ' בראש השנה (טז:):
ואמר רבי יצחק חייב אדם להקביל פני רבו ברגל שנאמר 'מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת' מכלל דבחדש ושבת איבעי לה למיזל.
דברי ר' יצחק זוקקים הסבר- כיצד רואה בפסוקים אלו מקור להקבלת פני רבו ב'רגל', הרי בעלה הזכיר בדבריו 'חודש' ו'שבת', אך לא הזכיר 'רגל'. ולהיפך- מדוע אין חובה להקביל פני רבו בחודש ושבת?
ננסה לעמוד על עיקרי הדברים ומתוכם לעמוד על גדרי הקבלת פני רבו.
תשובה
א] מחלוקת בגדר הימים שלאחר חג השבועות - הרב אברהם יצחק קוק שליט"א ראש ישיבת מאור התלמוד, מבאר בספרו שדה אברהם (או"ח סי' כט), ששורשן של המחלוקות הנזכרות נעוץ בשאלת הגדרת הימים שלאחר חג השבועות- האם הינם ימי השלמה לקרבנות בלבד, או שמא יש בהם 'סרך יום טוב' ויש בהם מעניינו של חג.
כשההשלכות הינן למספר עניינים: א] האם ניתן לברך 'שהחיינו', ב] האם אומרים תחנון בימים אלו, ג] הנודר עד הרגל, האם עובר ב'בל תאחר' בשילם נדרו בימים שאחר הרגל, ד] ולענין הקבלת פני רבו.
נמצא, שהואיל ולענין אמירת תחנון המנהג הרווח הוא כפרי חדש, שאין לומר תחנון בימים אלה, וכך נהוג בישיבתנו, על אותם חיילים ש'סגרו' את חג השבועות בצבא ולאחר מכן יצאו לחופשה, לבא ולקיים את מצות הקבלת פני רבם ברגל.
ב] מחלוקת בגדרי ברכת שהחיינו - הרב אברהם בנדיקט (בספרו באר המועדים ח"א סימן יג) מבאר, ששורש מחלוקתם נעוץ בגדרה של ברכת שהחיינו- האם היא מעין ברכת הנהנין שתקנו חז"ל- שכאשר שמח מברך על השמחה שבאה לו, או שמא גדרה הוא כברכת הודאה- רק שתוקנה בזמן בו האדם שמח.
ההבדל האפשרי בין הברכות הוא האם ניתן לברך את הברכה רק בזמן השמחה עצמה, או גם לאחר זמן? אם הברכה היא כברכת הנהנין, מסתבר שניתן יהיה לברכה רק בזמן בו מורגשת השמחה. אולם אם היא ברכת ההודאה יתכן וניתן לברכה גם לאחר זמן (כדוגמת מה שמצינו ביחס לברכת הגומל- שניתן לברכה גם בעבור זמן מהמאורע- ראה באו"ח סי' ריט שדנו הפוסקים כמה זמן לאחר המאורע ניתן לברכה).
ניתן לומר, שבשאלה זו נחלקו החק יעקב ובעל שער הציון- החק יעקב למד שגדרה של ברכת שהחיינו הוא כברכת ההודאה ועל כן ניתן להבין שחז"ל תקנו שניתן לברכה גם לאחר הזמן עצמו, אולם האליה רבה למד שגדרה כעין ברכת הנהנין ועל כן לאחר שעבר החג עצמו- עבר זמן השמחה, לא ניתן לברך את ברכת ה'שהחיינו' בימי התשלומין שלאחר החג.
ג] ביאור ה'לימוד' של ר' יצחק- כאמור, התקשנו בלימודו של ר' יצחק, כיצד למד על מצות הקבלת פני רבו ברגל בעוד שהפסוקים עוסקים בחודש ושבת, בהם לכאורה אין מצות הקבלת פני רבו.
כשאלה זו שואל הריטב"א על אתר:
אמר ר' יצחק כו' שנאמר לא חדש ולא שבת. וא"ת א"כ הוה ליה למימר חייב אדם להקביל פני רבו בשבת, י"ל דר' יצחק תפס קצה האחרון כי הקבלה היא בכל תלמיד כפי קירובו לרבו, כי אם הוא בעיר חייב לראותו בכל יום ולא סגי בלאו הכי, ואם הוא חוץ לעיר במקום קרוב פעם אחת בשבוע או בחודש, וזהו שאמר מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת [יש משעה] שראית אותו, ואם הוא במקום רחוק יש לו לראותו פעם אחת ברגל, ולא הוצרך ר' יצחק להזהיר אלא למי שרבו במקום רחוק שלא יתעצל לראותו, ושבת נמי דנקט כולל גם יו"ט.
לדברי הריטב"א חובת הקבלת פני הרב תלויה ברמת הנגישות של התלמיד אל הרב- ככל שהקרבה גדולה יותר, חובת ההקבלה גדולה יותר (עיר- כל יום, חוץ לעיר במקום קרוב- אחת לשבוע/חודש, מקום רחוק- ברגל).
נציין, שגרסת רבנו חננאל בגמ' היא:
חייב אדם להקביל פני רבו ברגל שנאמר "ויאמר אליהו מדוע את הולכת אליו היום לא חודש ולא שבת? מכלל דבחודש ושבת חייב. ואקשינן והא ברגל אמרנו? ופרקינן אם רבו שרוי במקום קרוב ולו חייב להקביל פניו בכל חודש ושבת ואם הוא במקום רחוק חייב להקבילו ברגל.
נמצא שלפיו חילוקים אלו מופיעים כבר בגמ' עצמה.
ד] הפני יהושע תמה, שמדברי בעלה של האשה השונמית 'לא חודש ולא שבת', משמע שבחודש ושבת היתה גם עליה החובה ללכת ולהקביל פני הרב, ונשאל השאלה מדוע, הרי זוהי מצות עשה שהזמן גרמא? ומיישב:
אלא על כרחך צ"ל דבכה"ג לא מיקרי מצות עשה שהזמן גרמא שמצד הסברא היה חייב להקביל פני רבו בכל שעה אלא אי אפשר משום ביטול מלאכה כדילפינן 'מאפס כי לא יהיה בך אביון'- אבידתו ואבידת רבו אבידה שלו קודמת ודבר ידוע בתוספות [לקמן כ"ג ע"א] ובפוסקים שאין לנשים לעשות מלאכה בר"ח כדאיתא בירושלמי ובפרקי רבי אליעזר הובא בטור או"ח (סי' תי"ז), נמצא דלפי"ז אתי שפיר דבנשים השוו ר"ח לשבת ומועד דר"ח נמי מקרי מועד משא"כ אנשים פטורים בר"ח משום ביטול מלאכה.
משיב הפני יהושע שאין זו כלל מצות עשה שהזמן גרמא, שיש עליו להקביל פני רבו 'כל שעה', אלא שצורכי הפרנסה והחיים אינם מאפשרים זאת. אולם בראש חודש שנשים נהגו שלא לעשות מלאכה ניתן לדרוש מהן ללכת להקביל פני הרב. שונה דין הגברים, משום שהם רשאים לעשות מלאכה בראש חודש, ועל כן אינם מצווים בהקבלת פני רבם ביום זה.
ה] טעם החובה- הרמב"ן (שמות כ) אומר שתכליתה של מצות הקבלת פני רבו, היא לדרוש את ה' וללמוד תורה. אולם רש"י (חגיגה ג) מבאר שתכלית המצוה היא לכבד את רבו.
הרב שלמה זלמן אוירבך (מעדני יום טוב מועדים סי' מה) ציין כנפקא מינה אפשרית בין הטעמים מקרה בו בא לפני רבו אמר 'חג שמח' ועבר מעל פעלו, כבוד קיים בזה (רש"י), אולם ללמוד ולעמוד על דעת רבו (רמב"ן) לא די באמירת חג שמח.
אין חובת עליה לרגל- הנודע ביהודה (מהדו"ת או"ח סי' צד) כותב שדברי ר' יצחק נאמרו על זמן שבית המקדש, אולם בזמן הזה שאין חובת עליה לרגל (אע"פ שיש מקום שלא זזה ממנו השכינה- ככותל המערבי), לא יתכן שכבוד רבו יהיה גדול יותר מכבוד ה'.
לדברי הנודע ביהודה, שחובת הקבלת פני רבו אינה נוהגת בזמן הזה, אין בחורי הישיבה המשרתים בצבא חייבים לבוא ולבקר בישיבה בימים שלאחר שבועות להשלים את מצוה זו.
הגם שיש שחלקו על הנודע ביהודה, מכל מקום במידה ועומד בימים שלאחר החג יביא הדבר למצב של 'ספק- ספקא'- ספק אם החג 'ממשיך' או לא (וממילא האם בכלל ישנו חיוב או לא, וספק האם ישנו חיוב בזמן הזה או לא?
קושי לכאו' מהגמ' בסוכה- הגמ' (סוכה י:) מספרת על אמוראים שהלכו להקביל פני רבם בחג, ועל כן הוגדרו כעושי מצוה האמורים להפטר מן המצוה. אמוראים אלו חיו לאחר החורבן, ובכל זאת מוגדרת הליכתם להקביל פני רבם כמצוה! ולכאו' הדבר שלא כהבנת הנודע ביהודה?
ניתן להשיב במספר כוונים, נציין בקצרה:
א] גם בזמן הזה ישנה מצות הקבלת פני רבו אלא שהיא שלילית ולא חיובית.
ב] אמוראים אלו סברו ש'קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא', וממילא אין קדושה בכותל, ואין פגיעה ח"ו בכבוד שמים.
ג] הם היו שלוחי מצוה למצוה אחרת ולא הוגדרו כן מחמת ההליכה להקביל פני רבם.
נציין, שהיערות דבש (דרוש יב) מבאר בהיפוך- דינו של ר' יצחק נאמר דווקא לאחר החורבן, אז לא ניתן לשאוב מדרגות גבוהות מהכותל ומקום המקדש החרבים, וכתחליף יש חובה להקביל פני רבו.
ואילו בשבט סופר (או"ח סי' יז) סבור שחובת הקבלת פני רבו הינה הן קודם חורבן והן לאחריו. אלא שישנו הבדל- בזמן המקדש תוקף החובה היה מ'דברי קבלה', אולם בזמן הזה הואיל וכל תוקף החובה הינו מדרבנן בלבד, שמחת יום טוב עדיפה. ולכן דווקא לאחר החורבן הרשו לעצמם ללכת לרב גם במחיר זה.
[1] נציין, שהמנהג הרווח כיום בארץ ישראל הוא כפרי חדש שלא לומר תחנון כל ימי ההשלמה לאחר החג (ר' פירוט המנהגים בזה הל' חג בחג, שבועות, עמ' קז, ושם בהערה 11).
