שיחת ראש הישיבה לשבת וראש השנה תשפ"ד
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים פרק ל פסוקים יא-יד)
בשבוע שעבר הבאנו את דעת הרמב"ן שפסוקים אלו מדברים על תשובה, והרעיון הוא שמצוות התשובה אינה דורשת מהאדם שינוי באופיו אלא להיות במיצוי המקסימלי של אישיותו.
היום נסביר פסוקים אלו לפי הבנת רוב המפרשים שמדובר על תורה וקיום מצוות.
ה"משך חכמה" בהסבירו פסוקים אלו דן בשאלה מה טבעי ליהודי באישיותו? למה ישאף כל יהודי אם לא יהיו לו תאוות? וכן הוא דן בשאלה למה ישאף כל גוי בטבעו ללא תאוות?
תשובתו היא, שיהודי ללא תאוות ישאף לקיום כל התורה ומצוותיה, וגוי ללא תאוות ישאף לקיים את שבע המצוות של בני נוח.
וכך כותב משך חכמה:
"כן ברא לו אשר ירגיש ברע לו ונתן לו ההרגש והתנועה..... בהיות האדם הולך משרים ולא יעקם אורחותיו, וזה במדות נתן ההרגש בנפש והעדינות בצורתה אשר בצורת הנפש נחקק אהבת המישרים, כמו הרחקת העול לזולתו, ומהם החמס והגזל... ובכלל כל מה דסני לך לחברך לא תעביד, וכאשר יוסר מהאדם כל תאוה מעורת שכלו והרגשתו, אז ימצא חקוק בה הרחקת העול ואהבת הטוב והמועיל, ולכן כאשר ימות האדם וישאר הנפש בלא כח תאוה וההכרח אשר המה בעוכרי זוהר הנפש לבל יביט מישור, אז הנפש בעצמה מרגשת העול והחמס הלא צודק אשר עשה, וכמו שאנו רואים אשר לאחר עשות העול ימלא חרטה, וכמו שאמרו רשעים מלאים חרטה, כי כאשר יעבור הערב נפשו תוהא, רק שתמיד מתוסף עליו יצה"ר להלוך נגד חוקי הצדק והרגשת האמת בלבבו, אולם כאשר מת אז נפלו ממנו עבותות התאוה ורואה וצועק חמס על עשייתו העול... וכן השכל האלקי להשיג ולידע שיש בורא וממציא לנמצאים הנהו חקוק בשכל הישר הפשוט בלתי מעוות כי יש בורא יחיד, כמו שאם יכנס אדם לבית ויראה כי הכל מוכן בו על מכונו, ונר דולק בו באשון לילה לעת הצורך, ומזון מוכן בו לעת הצורך הלא יבין כי הוא מבעל הבית משגיח על האורח... נמצא שבע מצות בני נח אשר המה צורת האדם והכרחי אליו, כי כאשר איננו שומר הז' מצות הוא כבהמה (ר"מ בפירוש המשנה לקמא) זה הכין השי"ת בשכל הפשוט הישר מושכל ראשון, רק האדם יעות דרכו עפ"י דמיונים כוזבים וההטעות עדי כי יבקש חשבונות רבות לעות השכל הישר ולהשכיח השם היוצר הבורא בחקירות כוזבות ובחשבונות מוטעות, וכמו שבעל התאוה המשולח בפרי תאותו יבקש כל ההשתדלות לעות חקי הצדק והרחק העול המורגש בנפשו, כן הבעל דמיון כוזב אשר יערבבו בחדוד הפלסופיא המטעת יבקש כל ההתאמצות להשכיח השם ולעקור צורה מיוצרה, וע"ז נאמר האלדים עשה האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים" (משך חכמה דברים פרק ל)
וכך כותב ה"משך חכמה:
"האבות...רצה לחונן בניהם... שלמות מופלגת יותר מההכרחי... כי השגת השי"ת דבוקה בעולם וביחוד בהם, ושידעו כי עניני הנבראים אינם נעלמים מהשי"ת... אשר בשכלו וצורתו יופיע אור אלקי בה יתודע מרצון השי"ת רצון באיזה פרט, הנחילם תורתו במעמד הר סיני בעשות ענינים רבים לעיני כל בנ"י נגד הטבע והמה ינחילו לבניהם אחריהם בכל דור, ונתקשרו לבבות בנ"י בפרט לאהבת השי"ת ולאהוב תורתו אשר היא כולה צדק ומישרים, ובנויה לאהוב השי"ת השלם האמתי בתכלית היוצר הכל, אשר בכלל האהבה הוא דבר מושג אצל בחירי הפלסופים אחרי הרחיקם מהתאוה ודמיון הכוזב אשר יבואו לזה בכח לא בפועל, וגם זה בזמן מהזמנים לא תמיד, רק להביא לזה אומה שלמה בכללה גדרה תורתו חקים מיוחדים ומצות פרטים אשר בשמרם ובקיום כולם יוכל כל איש לבוא לאהבת השי"ת ולפרסם הנפלאות אשר בההשגחה העליונה והדביקות להשי"ת, וזה כל התורה כולה....וכמו שהאדם נפשו הוא ספר לדעת ממנו הז' מצות בני נח, כן נפש הישראלי נתקשרה בעבותות האהבה לאלדות (אשר לדעת רבים זה היה השבועה שנתקשר עם האומה בכללה על קיום התורה) ולתורתו, אשר בהסירו כל תאוה וחמדה ודמיון יקרא מבשרו, ומבשרו יחזה אלוד, פירוש כי ימצא חקוק בלבו נטיה לדרכי התורה לאהוב את השי"ת ולספר כבודו ולייחד פיו ולבבו להשי"ת, אך כאשר יתרחק מהתאוה והדמיון כוזב אשר יתכן כי על ההשחתות הנתהוה משני דברים אלו יקראו אף וחימה, אף הוא על דמיון כוזב משכנו במוח, וחימה הוא טל התאוני הבא מחום הדם ומרוצתו, ולזה ישראל שעמדו בהר סיני ניטלה ופסקה זוהמתן ... וזה שאמר כי תשמע בקול ד' כו' לשמר מצותיו וחקותיו, אימתי, כי תשוב כו' בכל לבבך ובכל נפשך, כשישוב ויתרחק מהתאוה ומהדמיון כוזב, אז ישמור מצותיו וחקותיו כי ישמע בקול ד' המתהלך בקרב לבב הישראלי ודופק בכליותיו לקיים דרכי התורה...ומפרש כי המצוה הזאת פירוש התורה בכללה לא נפלאת כו' כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך, שכל התורה כולה נקראת מלבב ופה הישראלי אשר הם כוללים כל התורה כולה" (משך חכמה דברים פרק ל)
האבות: אברהם יצחק ויעקב, לא הסתפקו בידיעת ה' בשכל והם רצו להתקדם ולהנחיל לזרעם שעבודת ה' תהיה גם ברגש, ושהאדם ירגיש בתוכו את ה' ולא רק שתהיה לו הכרה שכלית כמו שיש לגוי שמבין שיש ה'. וזה מה שקרה במתן תורה, שה' נתן כוח לכל יהודי שברגשותיו ורצונותיו ללא תאווה הוא ירצה להידבק בה' ע"י קיום כל התורה ומצוותיה וזה יהיה טבעי ליהודי לקיים את התורה והמצוות.
דברי ה"משך חכמה" מראים עד כמה תאווה גורמת לאדם להיות מבולבל ולא ללכת בדרך הישרה. מידת התאווה יכולה לגרום לאדם לאבד את עדינותו ולא להרגיש את הרצון הבסיסי של הטבה לזולת, והתאווה בכוחה גם לגרום לאדם לחשיבה לא נכונה ולספקות באמונה.
לאור זאת מסביר ה"משך חכמה" שהפסוקים "בפיך ובלבבך לעשותו- לא בשמים" באים להמחיש לאדם שהתורה היא טבעית עבורו ואם הוא אינו מרגיש זאת זה רק בגלל כוח התאווה.
ה' נתן שני כוחות בתוכנו בכוונה: הכוח הרוחני וכוח התאווה, כדי שאנו נעמול נעבוד ונתמודד על עצמנו שהכוח הרוחני יהיה הדומיננטי וכוח התאווה יהיה מינימלי.
זה תפקידנו בימים אלו של תשובה, להעלות את הכוח הרוחני ולהמעיט את הכוח התאוותי הקיים באדם.
כותב אליהו זוטא:
"פעם אחת הייתי עובר ממקום למקום ומצאני אדם אחד והיה מלציץ ומלעיג דברים ובא כנגדי. ואמרתי לו: בני, מה אתה משיב לאביך שבשמים ליום המשפט? אמר לי: רבי, יש לי דברים שאני משיב לאבי שבשמים ליום המשפט, אומר אני לו, בינה ודעה לא נתנו לי מן השמים. אמרתי לו: בני, מה מלאכתך? אמר לי, צייד אני. אמרתי לו, בני, מי אמר לך שתביא פשתן ותאגידינו מצודות ותשליכנו לים ותעלה דגים מן הים? אמר לי, רבי, בזה בינה ודעה נתנו בי מן השמים. אמרתי לו, בני, ומה להשליך מצודות ולהעלות דגים מן הים ניתנו בך בינה ודעה, דברי תורה שכתוב בה, כי קרוב אליך הדבר מאד (דברים ל' י"ד), לא ניתנו בך בינה ודיעה? מיד היה מתאנח והיה מרים קולו והיה בוכה" (אליהו זוטא פרשה יד)
אליהו מסביר לצייד שכמו שניתנה לו בינה ודעה לצוד כך יש לו בינה ודעה לתורה. אבל דברי אליהו קשים הם, מה דומה צייד ללימוד תורה, הרי לימוד תורה קשה הרבה יותר?
הסבר א.
הרב מדן כותב:
"בא אליהו הנביא וגילה לנו יסוד. מנין שיותר קל להיות דייג מאשר לדעת את התורה כולה? הבנה מוטעית זו נובעת ממראה העיניים. מראה העיניים אומר לאדם שבכוחו להיות דייג או נגר ואותו מראה עיניים אומר שאין בכוחו להיות גדול בכל התורה כולה. מראה העיניים הוא דמיון! שקר! הוא מכיר רק את הכוחות הגלויים שיש לאדם אבל אין הוא מכיר באוצרות הסמויים שיש לו. "מי לימדך ליטול פשתן ?" מראה העיניים לימד אותך שיש לאדם כח ליטול פשתן - זה שקר! אין אדם שיש בו כח לעשות דבר. אם אתמול הצליח האדם ליטול פשתן - זו היתה מתנה בלבד מהקב"ה. אין כל ערובה שאף היום יצליח האדם ליטול פשתן או להזיז יד ורגל, כל יום זה מתנה חדשה, בריאה חדשה. א"כ ממשיך אליהו הנביא בשיעורו הנפלא, אם נתנו לך מתנה שתוכל ליטול פשתן ק"ו יתנו לך מתנה ללמוד את כל התורה ולהיות גדול בתורה. הסיבה שאין אנו רואים גדולי תורה זה אך ורק בגלל שרובה דאינשי הולכים אחר מראה העיניים. אילו היו האנשים יודעים שכל רגע ורגע הם מקבלים בחסדיו ית' המרובים חיים, שכל כח להניע את האיברים מחדש במתנה, לא היו נשברים או מתרעמים שעה שהייתה נופלת עליהם צרה, מחלה, שהרי החיים של אתמול אינם מחייבים כלל את החיים של היום... כך נעשים אליהו!" ("ברכת מאיר" סימן לג)
ה' נתן לדייג את היכולת והכוח להיות דייג, אזי ברור שה' גם נותן לאדם יכולת ואת הכוחות להתקרב אליו. אבל ה' רוצה שזו תהיה החלטה של האדם להתקרב אליו, זה לא בא מאליו. אם נבין שאלו חיים טבעיים ובלי זה אין לנו חיים, נשאף ונלמד תורה עוד ועוד ולא נפסיק. ה' לא דורש מהאדם לקיים תורה ומצוות בלי לתת לו את הכלים לעשות זאת.
זה מה שאמר אליהו לדייג. ה' נתן לך כלים לפרנסה קל וחומר שהוא נתן לך כלים להצלחה בלימוד תורה וקיום מצוותיה.
הסבר ב
כותב הרבי מקוצק:
"על מה שמביא התנא דבי אליהו, שפגע באדם אחד ושאל ... והדברים אינם מובנים, כי כל אחד יודע זאת שאין ראיה מזה לזה. כיון ששכל התורה משונה משכל דברים הגשמיים. ואמר על זה הרב הקדוש מקאצק זי"ע שזאת אמר לו אליהו ז"ל והיכן יש לך בינה להיות צייד דגים, אין זה רק מחמת הכרח מזונות, יען שלא היה לו עצה אחרת לפרנס את עצמך רק מזה ועל ידי זה היה לו בינה ושכל להיות צייד דגים. ואם תעיין שעסק התורה הוא ג"כ חיות האדם, כנאמר כי חיים הם למוצאיהם, אז בוודאי יהי' לך בינה ושכל מחמת שהוא ג"כ הכרחי ,כנאמר אם לא בריתי יום ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי, והוא עמוק" (ספר שיח שרפי קודש)
הצייד מגייס את כל כוחותיו לפרנסתו. אבל אותו אדם ראה את התורה כבונוס והוא לא גייס את כל כוחותיו ללמוד. זו הטעות שלו. בלי לימוד תורה אין חיים. אם האדם ירגיש שבלי לימוד התורה הוא לא יכול לעשות את שליחותו בחיים ולקדש שם שמים ולהיות שגריר ה', אזי יהיו לו הכוחות הנפשיים לשבת ללמוד ולהתפתח.
כותב "סוד ישרים":
"ואמר אזמו"ר הגאון הקדוש זצללה"ה שבודאי היה זה האדם מיגע את עצמו הרבה בדברי תורה, כי אם לאו לא היה זוכה לגילוי אליהו, אך כל יגיעתו בדברי תורה היה כמו מי שמייגע עצמו באיזה חכמה, כי מבין שמבלעדה הוא מחוסר השלמה, אבל שיכיר אשר דברי תורה אינו כדבר חכמה בעלמא שהוא רק למלאות חסרון השלימות, אלא שדברי תורה צריכין לעיקר החיים, אשר בלעדה נחשב האדם כמת ממש, הכרה כזאת לא היה גבי זה האדם, לזה אמר לו אליהו מי נתן לך בינה ודעת שתביא פשתן ותארגהו מצודות וכו', זה הוא אשר אתה מכיר היטב שחסר לך זאת המלאכה לשורש החיים, כי בלעדי זאת המלאכה אתה חסר לחם ותמות ברעב, כמו כן אם היית מיגע את עצמך בדברי תורה על זה האופן שתדע ברור שחסרון לך דברי תורה לשורש החיים ובלעדם אתה נחשב מת, ואם היית מחפש כך אחר דברי תורה בודאי היה מצאת דעה ובינה לדברי תורה גם כן" (סוד ישרים לשמחת תורה אות לח)
הבעיה של הצייד שהוא הסתכל על התורה כמקצוע, אז מקצוע אפשר לבחור, אך התורה אינה מקצוע אלא תורת חיים, זה הכרח. אין יהודי שלא יכול להתקשר לתורה. אין דבר כזה שהתורה "לא מתאימה לנו", אדם לא יכול בלי תורה. "כי קרוב אליך הדבר מאד"-ה' נתן לנו את כל הכלים ללמוד תורה ואנו חייבים ללמוד כי בלי זה אין לנו חיים.
אנו צריכים לברר איך מורידים אנו את תאוותינו למינימום ומחנכים את עצמנו ללמוד תורה ולשמור מצוותיה, ומחנכים אותנו שלימוד תורה זה הכרח?
יה"ר שנחזור להיות טבעיים ועל ידי זה נזכה לקדש שם שמים כל חיינו. אמן כי"ר.
