שיחה לפרשת וישב-מציאת השליחות
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
הישיבה מבכה מרה את נפילתו של אליהו קיי הי"ד שנרצח בפיגוע בירושלים. יש פעילות שצריכה להיעשות ע"י הצבא והמשטרה כדי שכולם ירגישו בטוחים בארץ ישראל. חשוב שבישיבה נתפלל שלא יקרו מקרים כאלו בעתיד, עלינו ללמוד חזק יותר ולברר בעומק את תפקדינו בארץ. אנו נוציא אי"ה משלחת עם נציגי שיעורים להורים לנחם בשם הישיבה שהרי מדובר בקרבן ציבור.
ב"עשה לך רב" עם תלמידי שיעור א' נשאלתי "כיצד אדם מוצא את שליחותו בעולם"? אני מבקש להקדיש את השיחה לתשובה על שאלה זו.
שליחות פירושה להיות שגריר ה', להשפיע על אחרים. וחובה עלינו להשפיע על כלל ישראל "את אחי אנוכי מבקש". השליחות מתבצעת כל החיים. בכל פגישה בין שני אנשים ישנה השפעה בין אחד לשני, ולכן חובה עלינו בכל פגישה כזו להיות שגריר ה' ולהשפיע על השני שיהיה יהודי טוב יותר למקום וטוב יותר לבריות.שאלת מציאת השליחות פירושה, כיצד ניתן להשפיע על כלל ישראל בצורה המיטבית בכמות באיכות ובעוצמה. כמובן ששאלת בחירת המקצוע והשאלה היכן יהיה מקום המגורים הם חלק משאלת השליחות וכאשר מחליטים חייבים לקחת בחשבון מרכזי את שאלת השליחות.כאשר אדם משפיע מרומם ונותן לכלל ישראל הוא מתעלה בקדושה.
וכך מסביר ר' שמעון שקופ בהקדמתו לספרו "שערי יושר" את מצוות קדושים תהיו:
"לכן נראה לעניות דעתי, שבמצוה זו כלול כל יסוד ושורש מגמת תכלית חיינו, שיהיו כל עבודתינו ועמלנו תמיד מוקדשים לטובת הכלל. שלא נשתמש בשום מעשה ותנועה, הנאה ותענוג, שלא יהיה בה איזה ענין לטובת זולתנו...... והנה כשהאדם מיישר הליכותיו ושואף שתמיד יהיו דרכי חייו מוקדשים להכלל, אז כל מה שעושה גם לעצמו, להבראת גופו ונפשו, הוא מתיחס גם כן אל מצות קדושה. שעל ידי זה יטיב גם לרבים. שבטובתו לעצמו הוא מיטיב עם הרבים הצריכים לו אבל אם הוא נהנה הנאה מן סוג המותריות, שאינן דרושות להבראת גופו ונפשו, הנאה זו היא נגד הקדושה, שבזה הוא מטיב לעצמו לרגע לפי דמיונו, ולזולתו אין שום תועלת. ועל פי דרך זה ענין מצוה של פרישות הוא תמצית מיסוד מצות קדושה, הניכרת בפועל בדרכי ההנהגה של האדם, אבל ברעיון ושאיפת הרוח מתרחבת מצוה זו גם על כל מפעליו ומעשיו של האדם גם בינו לבין המקום.... וסגולה זו היא, שיתברר ויתאמת אצל האדם איכותו של ה"אני" שלו. כי בזה יומדד מעלת כל האדם לפי מדרגתו. האיש הגס והשפל, כל "אני" שלו מצומצם רק בחומרו וגופו. למעלה ממנו, מי שמרגיש ש"אני" שלו כולל את כל עם ישראל. שבאמת כל איש ישראל הוא רק כאבר מגוף האומה הישראלית. ועוד יש בזה מעלות של איש השלם, ראוי להשריש בנפשו, להרגיש שכל העולמות כולם הוא ה"אני" שלו, והוא בעצמו רק כאבר קטן בתוך הבריאה כולה. ואז גם רגש אהבת עצמו עוזר לו לאהוב את כל עם ישראל ואת כל הבריאה כולה. ולדעתי מרומז ענין זה במאמרו של הלל עליו השלום שהיה אומר אבות א יד: "אם (אין) אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני?" היינו שראוי לכל אדם להתאמץ לדאוג תמיד בעד עצמו, אבל עם זה, יתאמץ להבין שאני לעצמי מה אני. שאם יצמצם את ה"אני" שלו בחוג צר כפי מראית עין, אז "אני" זה מה הוא, הבל הוא וכאין נחשב. אבל אם תהיה הרגשתו מאומתת, שכללות הבריאה הוא האדם הגדול, והוא גם כן כאבר קטן בגוף הגדול הזה, אז רם ונישא גם ערכו הוא. שבמכונה גדולה גם מסמר היותר קטן, אם רק משמש כלום להמכונה, הוא דבר חשוב מאד. שהכלל בנוי מפרטים, ואין בכלל אלא מה שבפרט" (הקדמת "שערי יושר")
מסביר ר' שמעון שקופ שהקדושה קיימת בכלל ישראל ולא ביחיד, ולכן כאשר היחיד מתקשר לעם ישראל ונותן לו ומעלה אותו אז הוא מקבל קדושה. אם האדם יחיה רק לשם עצמו תחסר לו הקדושה, ולכן מצוות "קדושים תהיו" פירושה לתת לכלל ישראל, להיות שליח ולרומם את הכלל.
ממשיך ר' שמעון שקופ ומסביר שאם אדם חי בתודעה זו אז גם מה שהאדם עושה לצורך עצמו גופו ונפשו כדי לחיות ולהתעצם זה גם כן לצורך הכלל, שהרי כל מה שהאדם עושה זה כדי לחיות אז ממילא גם מעשים אלו נחשבים צורך הכלל.
כאשר האדם אומר את המילה "אני" וחושב עליה, הוא צריך לחשוב לא רק על עצמו אלא שהוא חלק מכלל ישראל, וכל חייו שאלת השליחות וההשפעה ומה הוא יכול לתת לעם ישראל צריכה להיות בראש מעייניו.
אנו חייבים להבין ולחוות שכל יהודי נולד לתת דבר שרק הוא יכול לעם ישראל ואם הוא לא יתן אזי עם ישראל יהיה חסר. ולכן שאלת מציאת השליחות כיצד ניתן לתת את מה שלשם כך הוא נולד צריכה להיות השאלה שתעסיק כל יהודי במציאת שליחותו.
אם בישיבה הבחור יקנה תורה ויקרין אהבת תורה ויזכה לקדש שם שמים בהליכותיו, הוא ימצא את שליחותו והוא ישפיע בצורה המיטבית וידע באיזו עבודה לבחור והיכן לגור. ובכל פגישה ושיחה עם הסובבים אותו הוא יקרין אהבת ה' ואהבת לימוד התורה וקיום מצוות ואהבת כל אדם ויקרין מידות ודרך ארץ.
תפקיד הישיבה להעצים כל בחור שיקרין כל זאת וההקרנה יכולה לבוא רק אם הבחור יקנה תורה וזה יהיה חלק מאישיותו. ולכן עמל התורה ובנין האישיות ועבודה על המידות הם התנאי הראשוני להצלחת השליחות.
האדם חייב להתבונן באישיותו ולהבין מהן המתנות שקיבל מאת הבורא להצלחת שליחותו. ה' העניק לאדם מתנות לפי השליחות שהוא צריך לבצע. אנו לא יודעים מהי השליחות אך כן מכירים את אישיותנו, וכאשר נתבונן באישיותנו נוכל להבין מהי שליחותנו.
האדם יכול להשפיע על אחרים בעיקר בכוחות החזקים באישיותו ולכן חשוב שיעצים כוחות אלו וינתב אותן לשליחותו.
חשוב שהאדם יעבוד ויתקן את החלקים החלשים באישיותו כדי שהם לא יפריעו לו לקדש שם שמים.
חובה על האדם להבין שכל מה שעובר ועבר עד עכשיו הכל זה הכנה לשליחותו. הגרי"ז מספר, שאביו הרב חיים סולובייצ'יק, בשבת פרשת וישב היה מספר קבוע סיפור שקשור לפרשה. הוא סיפר שלאחר שנפוליאון כבש את רוסיה, האצילים ברוסיה ערכו לו מסיבה והם לא הזמינו את הרב האזורי ונפוליאון דרש להזמין את הרב ודרש שהרב ידבר, והרב נשא את הדברים הבאים:
"אדוני הקיסר, כולם יודעים ומעריכים את כישוריך הצבאיים. הכל מכירים ומוקירים את תבונתך. רבים אף מהללים את נאורותך. ברם, הרשה לי אדוני הקיסר לומר בפניך דברים כנים: על אף זאת, ברי וניכר, שניצחונותיך העקביים, כיבושיך הנאדרים, הם מעבר לכושר צליחת תבונת אנוש. מאמציך מוכתרים בהצלחה על טבעית. הרבה מעבר ליכולת כישורי אנוש. אין ספק אם כן, שהנך משמש שליח, שלוחה של ההשגחה. ההשגחה התוותה לך כאן יעד גדול. ויורשה לפרוק כאן את אשר בליבי. איני נביא, אבל בן אני לאומת הנביאים. ותחושה בהירה אומרת לי, מהו אותו יעד לו נבחרת. אומתנו, אומה ממושכת וממורטת בין העמים. חלקנו משך דורות עבר סבל רב, רב מנשוא. המעמד הנוכחי שנקראתי לו של מדעתי, אינו מרשה לי לפרט. והריני נסמך על מאמר החכם: "המפורסמות, אינן צריכות ראיה". לדידי אין ספק, שעל כן ההשגחה מסייעת לך בדרכך, כי היא ייעדה לך משימה שגיבה בעניין. תפקידך אדוני המלך – פקידה שלא תוכל להימלט ממנה- הוא לבטל בהחלטיות את אפלייתנו, ולהפקיע את כוח רודפינו חינם, ולחוקק לנו חוקת שוויון וסובלנות"
לאחר דברים אלו הקריא הרב את הפסוקים הבאים מפרשתנו:
בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשֶׁךָ וַהֲשִׁיבְךָ עַל כַּנֶּךָ ... כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ... וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵאתַנִי מִן הַבַּיִת הַזֶּה" (בראשית מ, יג-יד)
המשיך הרב ואמר לנפוליאון. יוסף הסביר לשר המשקים שכל הסיבה שה' גרם לשר המשקים להיות אסיר בבית הסוהר היה כדי שיוציא את יוסף מבית הסוהר. "זוהי שליחותך" אומר יוסף לשר המשקים, וזו כוונת המילים "כי אם זכרתני". לאור זאת אמר הרב לנפוליאון, ה' נתן לך כח לכבוש את רוסיה כדי לבטל את חוקי האפליה נגד היהודים, וזוהי שליחותך. ואכן מספר ר' חיים, שנאום זה של הרב עשה רושם חזק על נפוליאון והוא ביטל את האפליה נגד היהודים.
כל אחד צריך לעשות את שליחות חייו בצורה המיוחדת לאישיותו, וכאן בישיבה זה הזמן שכל אחד יברר לעצמו איך ליישם את שליחותו בעולם וכיצד יאהיב ויקדש שם ה' בעולם. כל אדם נולד לתקן ולרומם את העולם, ואם לא יתקן זאת העולם יהיה חסר. כל אחד צריך לברר מהי שליחותו ובמה הוא יגרום לעולם להיות טוב ואיכותי יותר.
כותב השפת אמת שהמתח בין יוסף והאחים שגרם למכירת יוסף, יסודו כי יוסף יש לו תפקיד 'עבודת חוץ', לעומת אחי יוסף שתפקידם 'עבודת פנים'. והאחים אינם מבינים זאת וחושבים שהוא צריך להיות כמותם. כשהם רואים את יוסף 'מסלסל בשערו' הם חשבו שהוא סוטה מתפקידו וייעודו אבל הם טעו בהערכה זו. יוסף יש לו תפקיד של 'עבודת חוץ' וקידוש שם שמים במצרים והשפעה על כל ארץ מצרים, ולכן חשוב שהוא יסלסל בשערו כהכנה לתפקיד והייעוד שמתאימים לו.
כתוב במדרש:
"אתם כונסין פירות ואני כונס פירות שלכם רקיבים ושלי עומדין" (מדרש בראשית רבה)
אין תפקיד האחים לכנוס פירות, זהו תפקידו של יוסף. לכן כאשר הם כונסים ועושים תפקיד שאיננו מיועד להם הפירות נרקבים. ואילו יוסף שזה כן תפקידו וייעודו, הפירות שלו לא נרקבין. המתח בין האחים נבע מכך שהם לא הבינו שלכל אחד יש את השליחות שלו.
כתוב במדרש:
"אמר ר' אחא עתידין אתם להעלים עלי דברים לפני אבא לאמר חיה רעה אכלתהו, ומאן קאים לי, משתיקיתה דאימה"(בראשית רבה פר' וישב)
לאור השיחות הקודמות שנתנו. רחל נתנה את הסימנים ללאה, כי לאה יחד עם יעקב תפקידם היה לבנות את הצד החומרי של עם ישראל כדי שעם ישראל יהיה אור לגויים. זה הצד של 'עבודת החוץ'. יעקב ורחל בונים את הצד הרוחני של עם ישראל וזה 'עבודת הפנים'. יוסף לקח ממסירת הסימנים של רחל את ההבנה של חשיבות ב'עבודת החוץ' וזה ייעודו ותפקידו, וזאת האחים לא הבינו. יעקב אביו כן הבין זאת ולכן הלבישו בכתונת הפסים.
הקנאה אחד בשני נובעת מההשוואה והמחשבה שייעודו כייעודי וא"כ מדוע יש לחבר דבר מסוים (כולל תכונה, כח ועוצמה) ולו עצמו אין. אם כל אחד יבין שהוא קיבל מה' מה שהוא צריך לשליחותו לא תהיה בו כלל קנאה באחר אלא ישמח במה שיש לו, ולאור המתנות שקיבל יבין את ייעודו ושליחותו.
פעמים רבות הכעס על השני נובע מההשוואה והמחשבה שהוא צריך ללכת לפי קו המחשבה שלי, וזו גאווה ואי הבנה שבני אדם שונים במהותם כי לכל אחד יש ייעוד ותפקיד אחר.
אברבנאל מחדד את הדברים וכותב:
"וסיפר הכתוב משלמות יוסף בשכלו ומידותיו, באמרו: "יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן". רוצה לומר, שהוא היה כל כך נבון ומשכיל בכל דבר, שגם בהנהגת הצאן והצריך אליהם, היה הוא הרועה, מדריך ומנהיג ומלמד את אחיו. כי לא נאמר כאן היה רועה, להיותו רועה צאן, כי גם שאר אחיו לא היו רועי צאן בעצמם, אבל היו מנהיגים את הרועים אשר תחת ידיהם. ויוסף, עם היותו קטון השנים בן שבע עשרה שנה, היה מטוב שכלו וזכות הבנתו, שהוא היה רועה, כלומר מנהיג ומלמד את אחיו בענייני הצאן. כי אף על פי שהוא לא היה הולך עם הצאן, היה מבין ויודע בדברים הצריכים אליהם יותר מכל אחיו. ויהיה 'רועה' מלשון: מנהיג ומלמד ומדריך....שהם בראותם שהיה אביהם אוהב ליוסף מלי"א בנים אחרים שהיו לו נתנו לב לחשוב למה מצא יוסף חן בעיני אביו יותר מכלם והם לא היו משערים מעלתו וחשיבותו, כי לא ישער הפחות מעלת החשוב לעולם, ולכן חשבו שהיה מכבד את יוסף בעבור שהיה מלשין אותם ומביא דבתם רעה אליו, אין ספק שהיה יעקב מיסר לבניו על דבתם רעה, ושלא יאמר אליהם מי המגיד אותו כל זה, כי לא נכון לאב להטיל שנאה בין האחים, אבל הם בראותם שאותו אהב אביהם מכל בניו חשבו מחשבות שבעבור היותו מגיד לאביו את כל מעשיהם בבית ובשדה היה עושה לו את כל הכבוד הזה ... אמנם הטעם הב' בזה הוא שבני יעקב חשבו בראותם שאת יוסף אהב אביהם מכל בניו עלה בלבם כי הוא היה עקר הבית ויורש עצר ולו משפט הבכורה כי הוא הבן הבכור לאהובה. ושהיו כלם בערכו כבני הפלגשים וחשבו כי כמו שאברהם עשה עקר כל בניו מיצחק ויצחק עשה יעקב עקר הבית ויורש הברכות ונחלת הארץ ועשו נדחה אל הר שעיר. ככה בבית יעקב אביהם אחד יהיה היורש הברכות ונחלת הארץ הקדושה והוא יהיה יוסף והמה ידחו מעליו ושלזה אהבו אביהם מכל בניו" (אברבנאל בראשית פרק לז)
האברבנאל מדגיש את השוני בין יוסף והאחים וההבנה שיוסף מבין טוב יותר מהאחים ברעיית הצאן כי זה חלק מ'עבודת החוץ' ולכן הוא מדריך ומייעץ לאחים כיצד לרעות.
האברבנאל מסביר שאהבת יעקב ליוסף בנו נבעה מתוך המתנות הרבות שיוסף קיבל מהבורא להצלחת שליחותו החשובה ומכך שיוסף מכין עצמו לשליחות זו.
האחים חשבו שיוסף צריך להיות כמותם ולכן לא הבינו את אהבת יעקב ליוסף וחשבו שזה היה כמו אבותיו של יעקב שהיה אצלם "זרע כשר" ו"זרע פסול" והם חושבים שהם בגדר "זרע פסול" ומכאן נבעה שנאתם הגדולה ליוסף והמחשבה להורגו ולהכניסו לבור.
יש תלמידים הבאים אלי בהרגשה שחלק גדול מעשייתם נובע מלחץ חברתי ומתוך מחשבה מה חושבים עליהם אחרים ואין זו עשייה לשמה, והם שואלים כיצד ניתן להתגבר על הסתכלות ומחשבות אלו. תשובתי לרוב, שאין הם חיים מספיק את שליחותם. אם הם יתרכזו בשליחותם והשליחות תלווה אותם במחשבותיהם ועשייתם, אז לא יפריע להם כיצד אחרים מסתכלים עליהם ואילו מתנות וכוחות האחרים קיבלו מהבורא.
כתוב בפרקי דר' אליעזר:
"ומכרו אותו לישמעאלים בעשרים כסף וכל אחד ואחד נטל שני כספים לקנות מנעלים לרגליהם" (פרקי דר"א)
מסביר ה"שם משמואל", מדוע כאשר מכרו את יוסף יש צורך שכל אחד מהאחים יקנה מנעלים ולפני כן לא היה צורך בזה ולכן לא היו להם מנעלים? אלא יוסף שידע לעשות 'עבודת חוץ', הוא ידע לחבר בין תורה והעולם ולכן לא נזקק לחציצה מן העולם. וכל עוד היה עם שאר אחיו גם הם לא נזקקו לחציצה זו. אך כאשר מכרו את יוסף הם נשארו לבד והיו זקוקים לחציצה ושמירה בפני העולם, וקניית הנעלים מסמלת את החציצה בין העולם ובין האדם.
כותב המהר"ל:
"ויש אחרים מן האחרונים שהוציאו מלבם עוד דבר אחר, שאמרו שחטא הגלות היה בחטא השבטים במכירת יוסף, ואף יוסף חטא מפני שעל ידו היתה המכירה, שיוסף גרם זה שאם לא הביא דבה אל אביו לא אירע זה.... כאשר האדם ידקדק בזה לומר שישראל באו בגלות בשביל מכירת יוסף, ימצא שזה הפך משמעות הכתוב, שהקדוש ברוך הוא אמר לו לאברהם קודם לידת השבטים 'ידוע תדע כי גר יהיה זרעך ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה', וכל מי שיש לו עינים לראות יראה, כי סבת המכירה כדי שיבא לירידת מצרים, שכן דרשו במקומות הרבה 'וישלחהו מעמק חברון' מעצה עמוקה של צדיק הקבור בחברון שנאמר לו 'כי גר יהיה זרעך', והנה היה השעבוד של מצרים סבה למכירה לא שתהא המכירה סבה לשיעבוד" (מהר"ל מפראג גבורות ה' פרק ט')
יש שטוענים שהגלות נבעה ממכירת יוסף. המהר"ל דוחה טענה זו. המכירה היא הדרך להוריד את עם ישראל לגלות ולא הסיבה לגלות. ואם לא היתה מכירה עם ישראל היה מגיע לגלות בדרך אחרת.
לגלות יש תפקיד חשוב בעיצובו של עם ישראל. הגלות והשעבוד נתנו לעם ישראל את הכוח הנפשי להיות עבדים כדי שבכל הדורות כל יהודי יהיה עבד ה' ושגרירו ויעשה שליחותו ולא תהיה לו הסתכלות מצומצמת על עצמו אלא יבין שמטרתו וייעודו להעלות ולרומם ולתת לעם ישראל, ולכן גם אם לא היתה מכירת יוסף עם ישראל היה מגיע למצרים בדרך אחרת.
בליל הסדר כאשר אנו מודים לה' על היציאה ממצרים, חובה עלינו לדבר ולהעמיק בתפקיד הגלות כי הרי ה' הוא זה שהביא אותנו למצרים והוא זה שדאג גם להוציא אותנו משם, ואם אין אנו מבינים את תפקיד הגלות אזי חסר בהודיה על היציאה.
יהי רצון שנזכה כל חיינו להיות שגריר ה' ולקדש שם שמים ונמלא את שליחותנו וייעודנו בעולם. "את אחי אנכי מבקש" יהיה בעז"ה משימת חיינו, ונזכה בסייעתא דשמיא לרומם את כלל ישראל. אמן כן יהי רצון!
