שיחה לפרשת וישב- יישום יעוד חיינו
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור הגרי"ז מספר, שאביו הרב חיים סולובייצ'יק, בשבת פרשת וישב היה מספר קבוע סיפור שקשור לפרשה. הוא סיפר שלאחר שנפוליאון כבש את רוסיה, האצילים ברוסיה ערכו לו מסיבה והם לא הזמינו את הרב האזורי ונפוליאון דרש להזמין את הרב ודרש שהרב ידבר, והרב נשא את הדברים הבאים:
"אדוני הקיסר, כולם יודעים ומעריכים את כישוריך הצבאיים. הכל מכירים ומוקירים את תבונתך. רבים אף מהללים את נאורותך. ברם, הרשה לי אדוני הקיסר לומר בפניך דברים כנים: על אף זאת, ברי וניכר, שניצחונותיך העקביים, כיבושיך הנאדרים, הם מעבר לכושר צליחת תבונת אנוש. מאמציך מוכתרים בהצלחה על טבעית. הרבה מעבר ליכולת כישורי אנוש. אין ספק אם כן, שהנך משמש שליח, שלוחה של ההשגחה. ההשגחה התוותה לך כאן יעד גדול. ויורשה לפרוק כאן את אשר בליבי. איני נביא, אבל בן אני לאומת הנביאים. ותחושה בהירה אומרת לי, מהו אותו יעד לו נבחרת. אומתנו, אומה ממושכת וממורטת בין העמים. חלקנו משך דורות עבר סבל רב, רב מנשוא. המעמד הנוכחי שנקראתי לו של מדעתי, אינו מרשה לי לפרט. והריני נסמך על מאמר החכם: "המפורסמות, אינן צריכות ראיה". לדידי אין ספק, שעל כן ההשגחה מסייעת לך בדרכך, כי היא ייעדה לך משימה שגיבה בעניין. תפקידך אדוני המלך – פקידה שלא תוכל להימלט ממנה- הוא לבטל בהחלטיות את אפלייתנו, ולהפקיע את כוח רודפינו חינם, ולחוקק לנו חוקת שוויון וסובלנות"
לאחר דברים אלו ציין הרב את הדברים הבאים מהפרשה:
בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשֶׁךָ וַהֲשִׁיבְךָ עַל כַּנֶּךָ ... כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ... וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵאתַנִי מִן הַבַּיִת הַזֶּה" (בראשית מ, יג-יד)
המשיך הרב ואמר לנפוליאון. יוסף הסביר לשר המשקים שכל הסיבה שה' גרם לשר המשקים להיות אסיר בבית הסוהר היה כדי שיוציא את יוסף מבית הסוהר. "זוהי שליחותך" אומר יוסף לשר המשקים, וזו כוונת המילים "כי אם זכרתני". לאור זאת אמר הרב לנפוליאון, ה' נתן לך כח לכבוש את רוסיה כדי לבטל את חוקי האפליה נגד היהודים, וזוהי שליחותך. ואכן מספר ר' חיים, שנאום זה של הרב עשה רושם חזק על נפוליאון והוא ביטל את האפליה נגד היהודים.
אני מביא זאת בתחילת שיחתנו, כי אני מבקש בשיחה לדבר על חשיבות השליחות שכל אחד צריך לקחת בחייו לקדש שם שמים. כל אחד צריך לעשות זאת בצורה המיוחדת לאישיותו, וכאן בישיבה זה הזמן שכל אחד יברר לעצמו איך ליישם את שליחותו בעולם וכיצד יאהיב ויקדש שם ה' בעולם.
כל אדם נולד לתקן משהו בעולם, ואם לא יתקן זאת העולם יהיה חסר. וכל אחד צריך לברר מהי שליחותו ובמה הוא יגרום לעולם להיות טוב ואיכותי יותר.
ביקשתי מ6 אברכים לדבר בשבת קהילה ואני ביקשתי זאת לא כדי שכולם ימשיכו בכולל שהרי יש כאלו שאין זה ייעודם ותפקידם, אלא שכולם ישמעו את השאיפות של הדוברים ויחשבו כיצד להם יהיו גם כן שאיפות אלו, ורק היישום צריך להשתנות מאחד לשני. הבחורים שמעו אברכים שונים, וכל אחד דיבר על שאיפותיו. שאיפות בנתינה לעם ישראל, שאיפות בחינוך הילדים בדרך התורה, שאיפות שהתורה תקיף את החיים כולם בבחינת "בכל דרכיך דעהו", ועוד. אסור שיהיה בחור אחד שמסיים את הישיבה בלי שאיפות של נתינה לעם ישראל, חינוך ילדיו לתורה והעצמת אישיותו. היישום הוא שונה מאחד לשני אך כולם צריכים לשאוף לשאיפות אלו.
ישנה תפיסה שהיא בטעות יסודה, שמי שלא הולך לכולל והולך ללמוד באוניברסיטה, הוא מתנתק מעולם התורה. חס ושלום. חובה עלינו להבין שלאנשים יש ייעודים ותפקידים שונים, וגם מי שהולך ללמוד לתואר צריך להיות עבד ה' בכל מובן המילה, ועליו לקחת וליישם את ערכי התורה בחיים עצמם. לא רק שאסור לו להתנתק מעולם התורה אלא עליו אחריות גדולה לקחת את ערכי התורה וליישמם בפועל בחייו ובמעשיו.
כותב השפת אמת שהמתח בין יוסף והאחים שגרם למכירת יוסף, יסודו כי יוסף יש לו תפקיד 'עבודת חוץ', לעומת אחי יוסף שתפקידם 'עבודת פנים'. והאחים אינם מבינים זאת וחושבים שהוא צריך להיות כמותם. כשהם רואים את יוסף 'מסלסל בשערו' הם חשבו שהוא סוטה מתפקידו וייעודו אבל הם טעו בהערכה זו. יוסף יש לו תפקיד של 'עבודת חוץ' וקידוש שם שמים במצרים והשפעה על כל ארץ מצרים, ולכן חשוב שהוא יסלסל בשערו כהכנה לתפקיד והייעוד שמתאימים לו.
יוסף צריך להיות במצרים עם אותה יראת שמים כמו האחרים. לכל אחד יש את הייעוד שלו.
כותב המדרש:
"אמר ר' אחא עתידין אתם להעלים עלי דברים לפני אבא לאמר חיה רעה אכלתהו, ומאן קאים לי, משתיקיתה דאימה"(בראשית רבה פר' וישב)
לאור השיחות הקודמות שנתנו. רחל נתנה את הסימנים ללאה, כי לאה יחד עם יעקב תפקידם היה לבנות את הצד החומרי של עם ישראל כדי שעם ישראל יהיה אור לגויים. זה הצד של 'עבודת החוץ'. יעקב ורחל בונים את הצד הרוחני של עם ישראל וזה 'עבודת הפנים'. יוסף לקח ממסירת הסימנים של רחל את ההבנה של חשיבות ב'עבודת החוץ' וזה ייעודו ותפקידו, ואת זה האחים לא הבינו. יעקב אביו כן הבין זאת ולכן הלבישו בכתונת הפסים.
כותב רש"י:
"הוא יוסף הרועה את צאן אביו-הוא יוסף שהיה במצרים ונעשה מלך- ועומד בצדקו" (רש"י שמות פרק א פסוק ה)
כבר שהיה יוסף אצל אביו יעקב, נתחנך למלכות. יעקב ראה כבר אז את ייעודו, והכין אותו לקראת שליחות ותפקידו.
כתוב במדרש:
"אתם כונסין פירות ואני כונס פירות שלכם רקיבים ושלי עומדין" (מדרש בראשית רבה)
אין תפקיד האחים לכנוס פירות, זהו תפקידו של יוסף. לכן כאשר הם כונסים ועושים תפקיד שאיננו מיועד להם הפירות נרקבים. ואילו יוסף שזה כן תפקידו וייעודו, הפירות שלו לא נרקבין.
"וַיִּמְכְּרוּ אֶת-יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף" (בראשית ל"ז כ"ח)
"ומכרו אותו לישמעאלים בעשרים כסף וכל אחד ואחד נטל שני כספים לקנות מנעלים לרגליהם" (פרקי דר"א)
מסביר ה"שם משמואל", מדוע כאשר מכרו את יוסף יש צורך שכל אחד מהאחים ינעל מנעלים ולפני כן לא היה צורך בזה?
אלא יוסף שידע לעשות 'עבודת חוץ', הוא ידע לחבר בין תורה וחיים ולכן לא נזקק לחציצה מן העולם. וכל עוד היה עם שאר אחיו גם הם לא נזקקו לחציצה זו. אך כאשר מכרו את יוסף הם נשארו לבד, ולכן היו זקוקים לחציצה ושמירה בפני העולם, וקניית הנעלים מסמלים את החציצה בין הקרקע ובין האדם.
בפרשתנו יוסף עומד בנסיון עם אשת פוטיפר, ויהודה עומד בנסיון ואומר "צדקה ממני" ומודה במעשה תמר. ולמרות ששניהם עומדים בנסיון, יש הבדל ביניהם כפי שמופיע בגמ' במסכת סוטה:
"אמר רב חנין בר ביזנא א"ר שמעון חסידא: יוסף שקדש שם שמים בסתר - זכה והוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה, דכתיב: (תהלים פא) עדות ביהוסף שמו, יהודה שקדש שם שמים בפרהסיא - זכה ונקרא כולו על שמו של הקב"ה" (תלמוד בבלי מסכת סוטה דף י: )
שניהם מקדשים את שם שמים אבל יש הבדל, יהודה מודה ברבים ואילו יוסף מקדש שם שמים בסתר.
כותב הרמב"ם:
"כל הפורש מעבירה או עשה מצוה לא מפני דבר בעולם לא פחד ולא יראה ולא לבקש כבוד אלא מפני הבורא ברוך הוא כמניעת יוסף הצדיק עצמו מאשת רבו הרי זה מקדש את השם" (רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ה הלכה י)
קידוש ה' הוא כאשר האדם פועל נגד התאוות החומריות. שהרי יוסף שנמנע מדרישת אשת פוטיפר מתגבר על התאווה החומרית הרגעית ומתמודד ומצליח ובכך מקדש שם שמים בסתר. יהודה הודה ברבים. ומסביר המהר"ל שיוסף תפקידו היה לעשות זאת בסתר ויהודה לעשות זאת ברבים, וכל אחד עשה את ייעודו.
וכך כותב המהר"ל:
"ויש לדעת כי ראוי היה יוסף דוקא לקדש שמו שלא בפרהסיא, כי יוסף דבק בשמו ית' מצד ההסתר גם כן, שהיה ברכתו בסתר, שאין העין שולט בו, כדכתיב "וידגו לרוב בקרב הארץ" שתראה כי יוסף היה דביקתו בו יתב' בנסתר, כאשר היה גם כן קידוש שמו בנסתר. אבל יהודה היה ברכתו בנגלה, ולכך היה מתברך "יהודה אתה יודוך אחיך ידך בעורף אויביך" ואין דבר זה אלא בפרהסיא ובגלוי, כאשר היה דבק בשמו יתב' בגלוי, והיה גם כן מקדש שמו בגלוי לעיני כל" (מהר"ל נתיב אהבת ה' פרק ב)
נקודת הבחירה היא ההתמודדות בין הנעים והטוב ומצד שני האמת האלוקית, ואדם מתגבר על הנוחות ובוחר באמת האלוקית, הוא בבחירתו מקדש שם שמים.
כותב המהר"ל:
"כי אין הקדושה רק שהוא נבדל מדברים הגופנים ויהיה לו מדריגת העליונים שהם קדושים מן הגוף" (מהר"ל נתיבות עולם- נתיב הפרישות)
קידוש ה' הוא להתבטל מהחומר למען הקדושה. לכל אחד יש נסיונות שלו. כאשר עומדים בנסיון מגיעים למדרגת קדושה ומקדשים שם שמים.
אין נסיון שה' מביא על האדם והוא לא יכול לעמוד בו. לפעמים זה דורש מאמצים עצומים, אבל אין אחד שלא יכול להצליח.
"וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" (בראשית ל"ז א')
"ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלוה אמר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעוה"ב אלא שמבקשים לישב בשלוה בעוה"ז" (רש"י ל"ז ב')
יעקב מבקש פחות התמודדויות. קפץ עליו רוגזו של יוסף, שהרי האדם נבנה מהתמודדויות.
"מדוע לבא בטענה על יעקב אבינו שביקש לישב בשלוה?.... אלא מכאן לימוד נורא לחיזוק היסוד שחידש ה"סבא" (מנוברדוק) זצ"ל שצדיק זה לא מי שהגיע לשלמות, 'צדיקים לבם ברשותם', לא כן הדבר, צדיק זה מי שיגע בלי הפסק תמיד, ותמיד ממשיך לעבוד על עצמו בעמל ויגיעה" (הרב גרשון ליבמן – דגל המוסר פרשת וישב)
אין זמן שמותר לאדם להפסיק להתמודד ולבקש לשבת בשלווה. ההתמודדות היא מה שמגדילה ומרוממת את האדם וגורמת לו לקדש שם שמים.
יה"ר שיזכה כל אחד ואחד לברר מהי שליחותו בעולם ולנצח בהתמודדויות השונות בחייו, שהרי חובתו של האדם לקדש שם שמים בתמידות ובעקביות.
הגדילה והעצמת התורה בשנות הישיבה צריכה להיות כה אדירה, שכל הנסיונות שיהיו לאדם "דמות דיוקן הישיבה" יהיה בו כמו ש"דמות דיוקן יעקב" היתה ביוסף, ושהישיבה תשפיע על האדם לכבוש יעדים ונקודות בחירה, ויצליח להתמודד ולקדש שם שמים וליישם בפועל את שליחותו בעולם.
התפילה שאנו מתפללים "אל תביאנו לידי נסיון" אין כוונתה שלא יהיו לנו התמודדויות, כי מאלו אנו גדלים ומתרוממים, אלא תפילתנו שלא נכניס את עצמנו לידי נסיונות שלא מתאימים לדרגתנו, כי אז אכן ניכשל ולא נצליח בשליחותנו.
יה"ר שנזכה להתמודד ולקדש שם שמים כל חיינו. אמן כן יהי רצון.
