שיחה לפרשת וישב - מציאת ייעודנו ושליחותנו בעולם
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור שבוע שעבר דיברנו על כך שהאתגר שלקחה על עצמה התנועה הציונית דתית היא להיות מעורה במדינה, להשפיע על צביון המדינה, ולהשפיע על הקהלים כולם. מצד שני דיברנו על החשש הגדול שהמעורבות הזו יכולה לגרום לאנשים להיסחף אחר תרבות המערב, להיות ח"ו מושפעים ולא משפיעים.
אבקש היום להעמיק בנושא זה. האם האיזון בין פתיחות וסגירות משתנה מאדם לאדם, או שיש איזו שהיא נוסחא שנכונה לכולם?
כמו כן ברצוני לבאר ולברר, במה יכולה להיות השפעה לרעה בפתיחות יתר?
כותב מדרש תנחומא:
"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. ילמדנו רבינו ההורג את הנפש בשגגה להיכן היה גולה, כך שנו רבותינו ההורג נפש בשגגה גולה לערי מקלט לשלש הערים שבעבר הירדן ושלש שבארץ כנען, ויעקב אבינו גלה לחרן בורח בנפשו ונתיירא שלא יהרוג אותו הרשע עשו אחיו" (תנחומא ויצא)
כלומר, לפי המדרש כל הבריחה מעשיו והיציאה לחרן נבעה מכך שיעקב לא הסכים שדינה תתחתן עם עשיו. אם יעקב היה מסכים, עשיו היה חוזר בתשובה, ובכך שלא הסכים הוא כביכול "הרג בשוגג" את עשיו, ולכן התחייב גלות.
דיברנו כמה פעמים על כך שאנו נוטים לחלק בין העולם הפיזי לעולם הרוחני, אבל צריך להבין שאין חלוקה כזאת. יש פיקוח נפש פיזי ויש פיקוח נפש רוחני. המדרש מבין שזה שיעקב מנע את דינה מעשיו זה מוגדר כהורג בשגגה ולכן הוא חייב גלות.
בב"י מביא את תשובת הרשב"א, שמתיר לנסוע בשבת כדי להציל יהודי מלהתנצר, מתוך הבנה כשם שיש פיקוח נפש פיזי כך יש פיקוח נפש רוחני. אין לנו לחלק בין הפיזי והרוחני. לכן חייבים אנחנו להתייחס ללימוד תורה כמזון וחמצן רוחני שאי אפשר לחיות בלעדיו.
דיברנו בשיחות הקודמות שלאה מתפללת ומתחננת לה' שלא תתחתן עם עשיו וה' מקבל תפילתה ומסכים לכך, וא"כ צריך להבין מדוע ללאה ה' מוותר שלא תתחתן עם עשיו ואילו דינה כן צריכה להתחתן איתו? אלא שללאה מתאים הסגירות והחממה ולכן היא צריכה להתחתן עם יעקב, ואילו דינה שליחותה וייעודה לקרב ולהחזיר בתשובה את עשיו.
לכל אחד יש את השליחות שלו בחיים, והשליחות של לאה ושל דינה שונים הם. בנושא הזה של שליחות ומה תפקידנו בעולם, בנושא הזה של איזון בין פתיחות לסגירות, אין תורה אחת לכולם, אלא הדברים הם מאוד אינדיבידואליים, לכל אחד יש שליחות אחרת. אם לאה הייתה מתחתנת עם עשיו זה היה נורא, היא הייתה מאוד מושפעת ואילו דינה היה לה את הכוח להשפיע ולהחזירו בתשובה.
גם בישיבה בדברים הקשורים לעבודת ה', כל אחד ואחד מקבל הדרכה אחרת, כי לכל אחד יש שליחות אחרת.
לדעתי זה ההסבר של שנאת אחי יוסף ליוסף. השפת אמת מדבר על עבודת חוץ ו"עבודת פנים" – יוסף סלסל בשערו, הוא השקיע ביופיו החיצוני כי המטרה שלו היא להיות סגן נשיא במצרים וכך לקדש את ה', ותפקידו וייעודו ל"עבודת חוץ". אחי יוסף לעומתו, עבודתם היתה "עבודת פנימית" – הם "בחממה"-בית יעקב, בחלקה נפרדת- בגושן. כשהאחים רואים את יוסף מסלסל בשיערו עם כתונת הפסים, הם הבינו שהוא לא עובד את הקב"ה, לכן העלילו עליו עלילות, ולא הבינו שיש לו תפקיד אחר והוא מכין את עצמו לשליחות וייעוד המתאים לו.
ובדומה לכך כותב המדרש:
"אמר ר' אחא עתידין אתם להעלים עלי דברים לפני אבא לאמר חיה רעה אכלתהו, ומאן קאים לי, משתיקיתה דאימה" (בראשית רבה פר' וישב)
לפי המדרש, יוסף אומר לאחים, היות ואימי רחל נתנה את הסימנים ללאה, וכפי שהסברנו בשיחות הקודמות שכדי שלאה ויעקב יבנו את עבודת החוץ של עם ישראל, לכן עבודתי היא מעשה החוץ, אך אתם אינכם מבינים זאת ולכן אתם מעלילים עלי עלילות.
כל השפיטה של אחרים נובעת מכך שאנו חושבים שכולם צריכים להיות כמונו וכל האמת נמצאת אצלנו. אבל אם אנו מבינים שלכל אחד יש את השליחות והייעוד שלו, אזי לא נשפוט את השני. יוסף טוען שהוא צריך "לכנוס פרות" הוא צריך להיות "שר החוץ" ואילו אחיו הם צריכים להיות "שרי הפנים"-אנשי בית-לומדי תורה, ולכל אחד יש תפקיד אחר בעולם.
זה גם משמעות החלום של האלומות. וכותב המדרש:
"אתם כונסין פירות ואני כונס פירות שלכם רקיבים ושלי עומדין" (מדרש)
היות ואין אתם צריכים כלל לאסוף את הפירות לכן הם מרקיבים, כי אין זה תפקידכם כלל, זה תפקידי (יוסף).
אחד הדברים שעומדים פה באבני היסוד של הישיבה שלנו הוא, ההבנה שלכל אדם יש שליחות אחרת ותפקיד אחר.
כתוב בפרשה:
"וַיִּמְכְּרוּ אֶת-יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף" (בראשית לז.כח)
כותב המדרש:
"ומכרו אותו לישמעאלים בעשרים כסף וכל אחד ואחד נטל שני כספים לקנות מנעלים לרגליהם" (פרקי דר"א)
מה הפשט במדרש זה?
כותב השם משמואל: מתי אדם זקוק לנעליים? זה כאשר אדם מבקש חציצה בין האדמה-העולם לבינו. כשאדם רוצה להתנתק מהעולם אז הוא זקוק לנעליים. לכן בבית המקדש ובסנה שהם מקומות קדושים אין נעליים, שם לא זקוקים לשום חציצה והגנה. יוסף מסוגל ללכת יחף כי הוא יודע לחיות בעולם ולהתרומם, כי התפקיד שלו זה עבודת חוץ. כל עוד יוסף חי הוא משפיע על האחים ולכן הם יכולים ללכת יחפים, אבל ברגע שהם נפרדים מיוסף הם חייבים הגנה, כי הם לא מסוגלים להיות בעולם בלא הגנה וחציצה, כי זה לא התפקיד שלהם.
כדי למצוא את תפקידנו וייעודנו למרות שה' לא מגלה לנו מהו, אך אנו כן יודעים מה המתנות שה' העניק לנו ומהן הכשרונות שלנו, אנחנו יודעים במה אנו טובים. דרך כל הדברים האלו נוכל לגלות את שליחותנו בעולם. יתירה מזו, כשנפעל בשליחות שמתאימה לנו יהיה לנו סיפוק אדיר פנימי.
כאשר אנו מדברים על חשש של השפעה מתרבות המערב, חובה עלינו לברר ממה החשש. מה הנזק שיכול להיגרם מחשיפה לתרבות זו ולחברה שאינו מתאימה לרוחנו?
הרב הוטנר בספרו "פחד יצחק" שואל: מדוע חז"ל החליטו לציין ולעשות חג מדרבנן בחג החנוכה? הרי אם המטרה שיש יכולת לה' לשנות את הטבע הרי זה אנו יודעים כבר מעשרת המכות, קריעת ים סוף, והניסים שהיו במדבר, וא"כ מה התוספת בעבודת ה' שמקבלים אנו מחג זה? מהו הרעיון המרכזי ומהות החג שלא קיים בחגים אחרים?
כותב הרב הוטנר:
ומי שמחכים את לבו בחכמת העבודה יבחין היטב כי המונח "דברי הרשות" מתפרש הוא בשפתה של חכמת העבודה במובן אחר מאשר הוא מתפרש כשהוא מופיע בעניינים של מילי דעלמא. בעניינים של מילי דעלמא המושג של דברי הרשות בא לומר שאין העניין הנידון קשור בגבולות המותר והאסור. "דברי הרשות" במילי דעלמא עניינם הוא שאין כאן קפידא איך יפול דבר. ואילו בענייני מילי דשמיא לא יתכן כלל לומר שנמצא הוא עניין כזה שאינו נוגע כלל לרצון השם וכאילו לא אכפת לו להקב"ה מה נעשה בשטח זה. ועל כן פירושו של המונח "דברי הרשות" בענייני עבודה, אין פירושו אלא שאין יחסו של דבר זה לרצון השם מבורר לאלתר על אתר, וזהו בניגוד למצוות ועבירות שיחסם לרצון השם מבורר הוא בשעת מעשה" (פחד יצחק-הרב הוטנר)
ישנם שני מושגים: דברי רשות ודברי חובה. דברי חובה- המצוות: קידוש בשבת, הדלקת נרות שבת, תפילין, כזית מצה בליל הסדר, כל המצוות שיש בהן שיעור מדויק, עשייה מדויקת – איך לעשות אותן, כל הדברים האלה הם דברי חובה. אבל עשיית מצוות אלו הם חלק קטן מהחיים.
הרבה מאד מחיינו הם "דברי רשות"-לא מצוות ולא עבירות. שגרת היום יום-אכילה, שתיה, עבודה, טיולים, וחיי חברה. דברי הרשות אינם מנותקים מה', גם הם חייבים להיות חלק מהותי בעבודת ה' של חיינו.
ההבדל בין דברי רשות ודברי חובה, שדברי חובה מיד רואים את עבודת ה' ובדברי רשות הכל תלוי בתוצאה ובהשלכות. שני אנשים יכולים לעבוד אותה עבודה, אבל אחד ישתמש בכספו ללימוד תורה לבניו ולעומתו השני להנאות אסורות. התוצאה מגלה שדברי רשות של האחד מחוברים לעבודת ה' ושל השני אינם מחוברים.כלומר בדברי רשות העיקר אינו רק המעשה, אלא תוצאות והשלכות המעשה.
כאשר אנו מדברים על חשש של השפעה מתרבות המערב, החשש במקרה הקיצוני הוא דתלשי"ם, ובמקרים אחרים הנזק הוא השפעה בדברי הרשות. במקרים רבים ההשפעה לא תגרום שהאדם יפסיק לעשות את דברי החובה, אלא שדברי הרשות של חייו ייראו כמו דברי של הרשות של אדם המרוחק מהבורא גם במעשה וגם בתוצאות וזה ישפיע על עיקר חייו. האידיאלים, סדרי העדיפויות, מה חשוב לו בחיים ומה לא, יהיו כמו הציבור שאינו שומר תורה ומצוות, רק שהוא יקיים מצוות. בזה יש נזק רב, כי אדם זה יאבד את שליחותו וייעודו בעולם של קידוש שם שמים.
אני מבקש בזאת להסביר, מדוע אני מרחיב כה הרבה בדיבור על נושא זה. אינני חושש שתלמידנו יהיו מושפעים בצורה שלא יקיימו את דברי החובה, אך ייתכן שאם לא נהיה מודעים לכוחה של השפעה, זה יכול להשפיע עלינו על דברי הרשות ואז מגמת חיינו ויישום שליחותנו יכול ח"ו להיפגע, וזה נזק. אך אם נהיה מודעים לסכנה אז בעז"ה זה לא יקרה, ונחיה בכל חיינו את שליחותנו וייעודנו.
ימי חנוכה הם שמונה, כי חכמנו רצו שנהיה בקרב המשפחה/חברים, ונעלה את עניין המתייוונים, ונבין שהם היו מושפעים בדברי הרשות מהיוונים, וזה מה שגרם לריחוקם מה'. הם היו מושפעים מהפילוסופיה של היוונים ומהאצטדיונים שלהם וכו', למרות שהם שמרו על דברי החובה, אך ההשפעה על דברי הרשות גרמה שכל מגמת חייהם השתנתה. ואיך אנו דואגים שלא יהיו השפעות כאלו בציבור שלנו כיום. המתייוונים קיימו את דברי החובה אך בדברי הרשות דימו עצמם ליוונים.
נזק נוסף שיכול להיות מהשפעה לא נכונה הוא חוסר רגישות. אין הכוונה שהמושפע יתדרדר לחלוטין, אך יאבד רגישות וישמור על ההלכה בפחות להט ודייקנות מאשר אם לא היה המושפע.
לא מזמן פגשתי יהודי אדם שעובד במשרד שרובם אינם שומרי תורה ומצוות. שאלתי אותו: האם אתה מצליח להתרומם מעל הקשיים או לא? הוא ענה לי: הרב, אומר לך את האמת, אני מאבד לצערי את הרגישות שהיתה לי בעבר.
מה קרה ליהודי זה? הוא נמצא במקום שמדברים בו דברים שאינם צריכים להיאמר ולא מתאימה ליהודים שומרי תורה ומצוות, והוא מושפע מהם . אומנם הוא לא מדבר כמותם אך הוא מושפע והרגישות שלו לדיבור נפגעה.
יש חשש שאם אנו לא נעיר על חילול שבת אנו לאט לאט נאבד את הרגישות לקיום השבת המלאה. אם לא נראה בחילול שבת כאילו זה סוף העולם, אז נגיע לזלזול בהלכה בחומרות מסוימות בשבת. אין כוונתי שנשנה את דרכנו ונעיר בצורה שלא נשמעת לציבור שאינו שומר תורה ומצוות, אלא עלינו למצוא את הדרך שמחד לא נעיר ומאידך לא נאבד רגישות. אנחנו צריכים להבין ששבת זו ברית בין ה' וישראל ואנחנו צריכים להקפיד על קוצו של יו"ד.
לסיכום שלש נקודות עיקריות בשיחה זו:
א.שליחותנו בעולם והשפעתנו על אחרים והאיזון בין פתיחות לסגירות, היא שונה מאדם לאדם. יש כאלו שתפקידם להיות "שרי פנים" ויש כאלו שתפקידם להיות "שרי חוץ". ע"י התכונות שאדם ניכן ואישיותו וצורכי עם ישראל, האדם מגלה את שליחותו האישית.
ב. עיקר ההשפעה הלא נכונה היא ב"דברי הרשות". המטרה שלנו בדברי הרשות צריכה להיות להתקרב לריבונו של עולם בכל חיינו ושאיפתנו, ולא להידמות אפילו בדברי הרשות לאחרים הפועלים מתוך ריחוק לה'.
ג.נקודה שלישית, אנו צריכים לא לאבד רגישות למצוות וקירבת ה'. כאשר אנו נמצאים בחברה שלא מתאימה לכוחנו הרוחני, יש חשש שנאבד רגישות זו.
יהי רצון שנקבל באחריות, באהבה ובהרגשה של זכות את ההשפעה על המדינה, וכן את ההשפעה על הקהילה, ושכל אחד יזכה למצוא את השליחות שלו בעולם, ויחד עם זאת לא נהיה מושפעים כלל, ונעלה תמיד מעלה מעלה עד שנגיע לגאולה השלימה במהרה בימינו.
